בריחת המוחות מגרמניה המזרחית 1949–1961
בריחת המוחות מגרמניה המזרחית (בגרמנית: Republikflucht, "הבריחה מהרפובליקה") הייתה הגירה המונית של תושבי גרמניה המזרחית אל שטחי גרמניה המערבית, אשר החלה עם כינון "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" ב-1949, ונמשכה ביתר שאת בשנים שלאחר מכן, עד להקמתה של חומת ברלין באוגוסט 1961.
מרבית המהגרים היו בעלי מקצוע מיומנים, אקדמאים, מורים, רופאים, ומהנדסים, וכן אחוז גבוה של צעירים שנמשכו אל האפשרויות שהציע להם המערב. בגרמניה המזרחית נקראה הגירה זו "Republikflucht" ("הבריחה מהרפובליקה") כדי לשוות לתופעה נופך שלילי, והמהגרים נקראו "Republikflüchtlinge" ("פליטי הרפובליקה"). הכינוי הוצמד גם לאלפים המעטים שעלה בידם לעבור למערב בתקופת החומה, או לאלה שהצליחו להשיג אשרות יציאה זמניות ולאחר מכן לא שבו, בשנים 1961–1989.
ההערכות באשר למספרם של אלה שעזבו את גרמניה המזרחית החל מייסודה ב-1949 ועד 1961 נעות בין 2.7 ל-3 מיליון תושבים ואף יותר. לאחר בניית חומת ברלין חלה ירידה חדה במספר הבורחים, משום שמעבר החומה או ניסיון לחצות את הגבול בדרכים אחרות היה כרוך בסיכון רב של פציעה או מוות, והנתפסים נידונו לעונשי מאסר והיו חשופים לסיכון של הפיכת בני משפחותיהם לאזרחים מדרגה נחותה.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הגבול בין שתי הגרמניות
לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה התנועה בין אזורי הכיבוש טבעית לגרמנים, שארצם לא הייתה מחולקת קודם לכן. רוב האזרחים לא חשבו לעזוב את מקום מגוריהם, שכן לא היה גבול פיזי של ממש בין אזורי הכיבוש. רבים חצו את הגבול למטרות שונות וחזרו לאחר מכן לביתם. מיליוני הפליטים הגרמניים שגורשו מפולין, מצ'כיה וממדינות אחרות, הגיעו לכל אזורי הכיבוש בגרמניה, ובכלל זה לאזור הכיבוש הסובייטי ולבירתו ברלין, וחלקם השתקעו שם.
ב-1949 הכריזו שלוש מעצמות המערב, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, על הקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, היא "גרמניה המערבית", בשטחם של אזורי הכיבוש שבשליטתן. השטח שבשליטת הרוסים הפך במקביל לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ("גרמניה המזרחית"). המובלעת המערבית של ברלין אוחדה אף היא, ונקראה מעתה "ברלין המערבית".
היקף ההגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התגבשותה של גרמניה המערבית, שנהנתה מסיוע מערבי, יצרה מציאות חדשה, וסביב שנת 1950 החל גל של הגירה המונית למערב, שלא על מנת לחזור. כ-198,000 איש נטשו את גרמניה המזרחית ב-1950, וכ-166,000 ב-1951. ההגירה הייתה תהליך פשוט יחסית, שכן מצידו השני של הגבול מצאו המהגרים את אותן התרבות והשפה שהשאירו מאחוריהם.
ב-1953 עלה מספר המהגרים לקרוב ל-340,000 נפש, בעקבות דיכוי המרד המזרח-גרמני.
בשנים 1954–1959 התייצב מספרם של היוצאים ברמה של בין 200,000 ל-250,000 בשנה[1].
משנת הקמת גרמניה המזרחית, 1949, ועד לבניית החומה ב-1961 ערקו על פי הערכות שונות, בין 2.7 ליותר מ-3 מיליון מזרח-גרמנים מהמזרח אל המערב - כשישית מתושביה[2][3].
| שנה | עזיבה | שנה | עזיבה | שנה | עזיבה |
|---|---|---|---|---|---|
| 1949 | 129,245 | 1954 | 184,198 | 1959 | 143,917 |
| 1950 | 197,788 | 1955 | 252,870 | 1960 | 199,188 |
| 1951 | 165,648 | 1956 | 279,189 | 1961* | 207,026 |
| 1952 | 182,393 | 1957 | 261,622 | ||
| 1953 | 331,390 | 1958 | 204,092 | סה"כ | 2,738,566 |
בעקבות הקמת החומה ירד באופן חד מספר העוזבים את מזרח גרמניה. בחמש השנים הראשונות הסתכם מספר העוזבים בממוצע ב-32,000 לשנה, ובשנות השבעים עמד על כ-15,000 בשנה, מרביתם לאחר קבלת אשרת יציאה וחלקם גמלאים שהורשו להתאחד עם משפחותיהם במערב[4].
דרכי ההגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקמת הגבול בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית, נותר המעבר בין ברלין המזרחית לברלין המערבית אזור החיץ היחיד בין שני הצדדים שלא גודר, והיה האזור היחיד בגרמניה המזרחית שדרכו ניתן היה לעבור לגרמניה המערבית כמעט ללא כל קושי. חלק נכבד מההגירה מערבה עבר על כן דרך ברלין.
|
יואכים טרנקנר, צעיר מזרח-גרמני יליד תורינגיה, עבר לברלין המערבית ב-1959. הוא הגיע למחנה המעבר מריינפלדה, תוחקר שם על ידי אנשי מודיעין וקיבל אישור להישאר בברלין המערבית. סיפורו חושף טפח ממציאות החיים בברלין על שני חלקיה טרם בניית החומה: "לאדם ממערב (ברלין), בירה בפאב בצד המזרחי של הרחוב עלתה רק רבע או שליש מהמחיר שהיית צריך לשלם במערב, תלוי בשער החליפין. אנו תושבי המערב היינו יכולים לבקר במספרה בתמורה לכמה פפניג, עם קצת כסף קטן יכולנו לבלות ערב באופרה הלאומית בברלין המזרחית, או בברלינר אנסמבל. בעבור קומץ מארקים יכולנו להיכנס לחנויות בבעלות המדינה ולקנות תקליטים או ספרים. ברלין המזרחית הייתה גן עדן של קניות, סוג של נמל פטור ממכס. אלא שאסור היה לך להיתפס עם השלל הזול הזה בדרכך חזרה לברלין המערבית. מובן שבאותו זמן לא ידענו במשך כמה זמן תאפשר גרמניה המזרחית את מכירת החיסול הזו, או כמה זמן, עם הפליטים שמתגודדים על הגבול למערב, היא תהיה מוכנה להתמודד עם אובדן הדם האנושי שלה. אבל בתחילת 1961, לכל המאוחר, דנו בנושא זה בכל יום. היו ויכוחים לוהטים בין חברים לעבודה ובני זוג, וכולם הרגישו שמשהו דרמטי עומד לקרות. אבל חומה ממש באמצע העיר, כפי שהציעו מדי פעם? לא, הדמיון שלנו לא הגיע כה רחוק .[5]. |
לאחר הקמת חומת ברלין נדרשו הבורחים לדרכים יצירתיות יותר לבריחה. היו שהשתמשו בדרכונים מזויפים[6], שחו את הדנובה ליוגוסלביה[7], חפרו מנהרות מתחת לחומת ברלין או השתמשו בכדור פורח.
בספטמבר 1989 פתחה הונגריה את גבולה עם אוסטריה להגירה ובכך אופשר לאזרחי מזרח גרמניה להגר למערב[8].
השפעת ההגירה על כלכלת גרמניה המזרחית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההגירה מגרמניה הייתה בריחת מוחות של ממש - רובם של המהגרים היו צעירים, כמחציתם מתחת לגיל 25[9], ומשכילים: אקדמאים, מורים, רופאים, מהנדסים, טכנאים ובעלי מקצוע מיומנים; ברחו גם חקלאים שנרתעו מניסיונות הקולקטיביזציה, והיעדרם גרם למחסור במזון. לא רק גרמנים ערקו - גם אזרחים צ'כים ופולנים, שהזדמנו לברלין המזרחית.
הירידה במספר המועסקים בשכר, בשל הנטישה העקבית למערב, גרמה למחסור בכוח אדם מיומן. מפעלים החלו להתחרות ביניהם על עובדים על ידי העלאות שכר זמניות[9], שהתאפשרו בשל הניהול הריכוזי והפוליטי שלהם, וללא קשר ליעילות הכלכלית. ב-1960, רק 61% מאוכלוסיית המדינה הייתה בגיל העבודה. לפי נתונים רשמיים של גרמניה המזרחית עולה כי 13.4% מכלל המועסקים (כ-964,000 איש) נטשו את המדינה בשנים אלו.(מתוך כ-2,044,000 מהגרים בסך הכל - נתונים שהיו מוטים ככל הנראה כלפי מטה).
מדיניות גרמניה המזרחית נגד ההגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סגירת הגבול
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1952, לאחר שהצעתו לשלוש מעצמות המערב לאחד את גרמניה, ובלבד שהמדינה המאוחדת לא תוכל לחבור לברית צבאית שתופנה כלפי אחת מהמעצמות נדחתה, הורה סטלין למנהיגי מזרח גרמניה לפעול להקמת מדינה עצמאית ונפרדת. הוא סבר כי הגבולות הפתוחים בין שני חלקי גרמניה הם מצב "בלתי נסבל", והתבטא כי "על קו ההפרדה בין מזרח גרמניה ומערבה להפוך לגבול, לא קו-גבול רגיל ככל גבול, אלא גבול מסוכן..."[10]. הגבול בין שתי מדינות גרמניה נסגר ב-26 במאי 1952[11]. במבצע שכונה "מבצע שְרָצים" (Aktion Ungeziefer) פונו אלפי תושבים לאורך הגבול, והוקמה גדר תיל דוקרני שלצידה רצועה מפורזת שרוחבה מספר קילומטרים. למרות סגירת הגבול עברו באותה שנה כ-182,000 מתושבי מזרח גרמניה למערב[12].
תקופת הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1953, משהבינו מנהיגי גרמניה המזרחית שהגישה החופשית מברלין המזרחית למערבית שמה לצחוק את עניין הגבול, החליטו, בעצה אחת עם הסובייטים, להציב שומרים לאורך הגבול בין שני חלקי ברלין ולהחמיר את הגבלות התנועה ביניהם; סטלין אף נתן לכך את אישורו. עם זאת, מותו של האחרון במרץ 1953 מנע את יישום התוכנית בשלמותה.
לאחר מותו של סטלין חשבו הסובייטים שהפתרון לבעיית הבריחה דרך ברלין המערבית הוא מתן הקלות בתנאי חייהם של תושבי גרמניה המזרחית, ועל ידי כך הפחתת התמריץ להגר. הפסקת הקולקטיביזציה, עידוד עסקים פרטיים קטנים, ועידוד תעשייה קלה היו בין האמצעים שנשקלו. בתחילת יוני 1953 התכנס הפוליטבירו המזרח-גרמני והודיע כי "נעשו טעויות", וכי בכוונתו להיכנס למהלך של רפורמות כלכליות וחברתיות. אולם הרפורמות לא יכלו לגשר על הפער בין מזרח ומערב. בנוסף לכך, הדיכוי בעקבות המרד המזרח-גרמני ביוני 1953 וביתר שאת לאחר המרד ההונגרי הביאה להגברת אמצעי הדיכוי ואיתה להגברת הרצון להגר.
בספטמבר 1954 נחקק חוק הדרכונים, שקבע כי היוצא באופן בלתי חוקי מגרמניה המזרחית דינו שלוש שנות מאסר. ב-11 בדצמבר 1957 נחקק חוק הדרכונים החדש, שהקשה מאוד על היציאה לחו"ל, ובעקבותיו גדל מאוד מספר העוזבים דרך ברלין המערבית ליותר מ-90% מהסך הכולל.
מנגד, הבטיחו שלטונות גרמניה המזרחית לחוזרים שלא יבולע להם ושרכושם יוחזר להם[13].
החמרת היחס לעוברי הגבול בברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנהגת גרמניה המזרחית הייתה מוטרדת מאוד מגל ההגירה, ולא חדלה מלהעלות בפני הסובייטים את עניין הנהירה של תושבי המזרח למערב. שגריר ברית המועצות בברלין, מיכאיל פרווחין, דיווח במאי 1961 לממונים עליו כי "ידידינו היו רוצים...כפי שהם אומרים, לסגור את הדלת למערב, לצמצם את הנהירה של האוכלוסייה מהרפובליקה ולהחליש את השפעת הקנוניה הכלכלית נגד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית המתבצעת ישירות מברלין המערבית."[14]
בינתיים החליטו שלטונות גרמניה המזרחית על קו נוקשה יותר במעברים בעיר, ובכלל זה הגבלות גם על כניסה של תושבי מערב ברלין, שנהגו להיכנס למזרח על מנת לבלות ולערוך קניות במחירים נמוכים, לעיתים מסובסדים. מעבר הגבול נחשב לעבירה פלילית, ונשא בחובו סנקציות ואף עונשי מאסר שהוחמרו עם הזמן.
בחודשים האחרונים שלפני בניית החומה החלו השלטונות להתנכל ל"עוברי הגבול" (בגרמנית: Grenzgänger) - קרוב ל-50,000 מתושבי העיר המזרחית שעבדו בחלק המערבי של העיר וחצו את הגבול מדי יום. הם זומנו לחקירה, ולעיתים הופעל עליהם לחץ לעזוב את מקום עבודתם ולעבור לעבוד במזרח. באזורים הסמוכים לגבול בין ברלין המזרחית למערבית הופעלו גם חיפושים אקראיים ברחובות ובתחנות הרכבת, ביקורות פתע ופשיטות, מעצרים זמניים והחרמת תעודות זהות. צעד נוסף נגד "חוצי הגבול" היה דרישה לשלם מראש ובמארקים מערב-גרמניים[15] עבור שכר דירה, חשמל ומים.
תושבי המזרח שלא עבדו במערב העיר, שניסו לעבור באופן בלתי חוקי ונתפסו, הוחזרו לבתיהם, אך על פי הערכות השטאזי, רק 15 אחוז מניסיונות בריחה אלה סוכלו[16], וגם אלה שנתפסו - חזרו וחצו את הגבול.
שנתיים לאחר פקיעת האולטימטום של חרושצ'וב למערב, הלך קצב הבריחה מגרמניה המזרחית וגבר. במאי 1961 היגרו כ-18,000 איש, ביוני 19,200. מפעלים ומשרדים שלמים התרוקנו, וברור היה כי ללא צעד דרסטי לסגירת המעברים, גרמניה המזרחית כולה בסכנה. המזרח-גרמנים החלו במסע תעמולה, במסגרתו הציגו את ההגירה למערב כקונספירציה קפיטליסטית, שכללה גם חטיפות של אזרחים ופיתויָם לערוק בתשלום.
הלחץ הגובר הפך את זרם הבורחים לשיטפון: ביולי 1961 הגיע מספר העוזבים ליותר מ-30,000[17], מספר שיא מאז יוני 1953, ובשבוע הראשון של אוגוסט ערקו כמעט 10,000 מזרח-גרמנים אל המערב - כ-1,500 ביום, ויותר מ-40,000 בקצב חודשי. ב-12 באוגוסט לבדו הגיע מספר הבורחים ל-2,400. רוב הפליטים שוכנו במחנה המעבר מריינפלדה עד לקליטתם במערב.
הקמת החומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חומת ברלין
ב-13 באוגוסט 1961 הוקמה החומה. ראשיתה בגדר תיל מינימלית, המשכה בלוחות בטון ובאזור חיץ שהיה "מחוץ לתחום" לאזרחים רגילים, וסופה במכשול מבוצר, כמעט בלתי חדיר, מסוכן לחצייה.
החומה, שנועדה למנוע את הנהירה ההמונית למערב, מילאה את תפקידה, אך במחיר כבד: לפחות 136 הרוגים שמצאו את מותם במהלך ניסיון בריחה, מאות פצועים, ופיצול כלכלי וחברתי של ברלין.
קליטת המהגרים בברלין המערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מחנה המעבר מריינפלדה
ב-1950, לאחר אישור חוק בעניין הוקם בברלין מוקד ארעי לקליטתם של המהגרים. ב-1952, לאחר הקמת גדר הגבול ולאור הפיכתה של העיר ליעד העיקרי לפליטים מגרמניה המזרחית, הוקם מחנה חדש, מריינפלדה, שהחל לפעול באוגוסט 1953, והתמלא במהירות במהגרים שהגיעו בגל ההגירה הגדול לאחר התקוממות פועלי הבניין במזרח ברלין ב-17 ביוני. המחנה הורחב מספר פעמים אך תמיד היה מאוכלס בצפיפות.
בבואם למחנה היו המהגרים מתושאלים על ידי חוקרי מודיעין לנסיבות עזיבתם כדי לבדוק אם אין הם מרגלים סמויים. אם נמצא שהיו נרדפים פוליטית בארצם, או שנשקפה להם סכנת חיים, היו מקבלים סיוע נוסף מהרשויות, ואם לאו, הותר להם להישאר אך ללא סיוע. לאחר מכן נשארו המהגרים ללון במחנה עד שהוטסו למערב גרמניה, שם נקלטו בעבודה במדינה המתפתחת במהירות, שבה היה ביקוש גדול לכוח אדם מקצועי. מיעוטם של המהגרים בחרו להישאר במערב ברלין, שם יכלו להתגורר ולעבוד, ואף לחזור (עד 1961) למזרח העיר לצורך קניות במחירי מציאה.
לקראת אמצע 1961 עלה המחנה, הצפוף להתפקע, לרמות שיא בקליטת דיירים חדשים. הקליטה היומית של פליטים הגיעה לשיא באוגוסט אותה שנה, עת התדפקו על דלתותיו בין 1000 ל-2000 איש ביום. לאחר 13 באוגוסט 1961, עם הקמת חומת ברלין, נרשמה צניחה חדה במספר השוהים במחנה, ובהמשך הוסבו חלקים ממנו לדירות להשכרה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ למעט חריגות כלפי מטה בשנים 1954 - כ 184,000, ו-1959 - כ-144,000
- ^ טיילור, עמוד 109
- ^ http://www.berlin.de/mauer/geschichte/index.en.html
- ^ 1 2 A Propensity to Self-subversion, page 16
- ^ מקור
- ^ מבריחי אנשים, דבר, 7 באוגוסט 1970
- ^ Family's Rich Reward for Risking It All: Freedom, Aug. 03, 2008
- ^ שאול בן חיים, הונגריה פתחה גבולה ליציאת המזרח־גרמנים, מעריב, 12 בספטמבר 1989
- ^ 1 2 The Plans that Failed: An Economic History of East Germany, 1945-1989, page 86
- ^ Hope Millard Harrison, Driving the Soviets Up the Wall: Soviet-East German Relations, 1953–1961, footnote p. 240. Princeton University Press, 2003
- ^ נסגרו הגבולות בין גרמניה המזרחית והמערבית, הארץ, 1 ביוני 1952
- ^ פרדריק טיילור, חומת ברלין, עמ' 91, להלן טיילור
- ^ שמעון סאמט, בורחים וחוזרים במזרח גרמניה, הארץ, 9 בספטמבר 1960
- ^ טיילור, עמוד 131
- ^ ערכו הריאלי של מארק מערב-גרמני היה פי ארבעה מערכו של מארק מזרח-גרמני. עם זאת השער הרשמי היה 1:1
- ^ טיילור, עמוד 138
- ^ אתר chronik der mauer
