ברונו קיטל
| לידה |
1922 אוסטריה |
|---|---|
| פטירה |
לא ידוע לא ידוע |
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| מפלגה | המפלגה הנאצית |
  | |
ברונו קיטל (גרמנית: Bruno Kittel; 1922 – נעלם ב־1945) היה פושע מלחמה אוסטרי-נאצי. מהדמויות הבולטות והנאמנות בשלטון גרמניה הנאצית. פיקד על חיסול גטו וילנה וגטו קובנה ונודע באכזריותו הרבה. שימש כאיש אס אס. היה אחראי לסבלם ורציחתם של אלפים מיהודי ליטא.[1][2][3][4][5]
קיטל מעולם לא נשפט על התנהלותו ופשעיו במהלך המלחמה. עקבותיו אבדו זמן קצר לאחר סיום המלחמה ב-1945.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיטל למד משחק בבית הספר לדרמה באוסטריה. אהב לשיר ולנגן על פסנתר. נהג לנגן בקביעות ברדיו וילנה.
קיטל הצטרף לאס אס והגיע לדרגת אוברשרפיהרר. לפני שנשלח לווילנה עבד בקומיסריון הכללי לענייני יהודים בצרפת ובריגה.
קיטל הועבר לווילנה שבליטא הכבושה ביוני 1943. למעשה, הוא החליף את מרטין וייס ופרנץ מורר. קיטל פיקח על הטבח ביהודים בקינה ובבזדוניס ב־8-9 ביולי: על פי העדויות קיטל פנה ליהודים שהסתתרו בתוך בניין גדול והבטיח להם מזון ומחסה, בשלב זה משתפי פעולה ליטאים חסמו את היציאות מהבניין ולאחר שהנאום הסתיים, הם הציתו את הבניין על יושביו וירו בכל מי שניסה להימלט. כ-240 יהודים נהרגו בקינה ו-300–350 בבזדוניס. בזדוניס הציע סיגריה לספר יהודי שזה עתה גילח אותו ושאל אותו אם הוא צריך אש. הספר השיב שכן וקיטל בתגובה ירה בו. זה היה האות להתחלת הטבח.
כשיצחק ויטנברג, מנהיג הארגון היהודי הפרטיזני FPO, ברח ממעצר של משטרת הגטו היהודית, הציב קיטל אולטימטום שקבע שאם ויטנברג לא ייכנע, כל הגטו יחוסל. ויטנברג הסגיר את עצמו ונמצא מת (אולי עקב התאבדות מציאניד) ב-16 ביולי. ב-24 ביולי, קבוצה של 21 חברי FPO, שכונתה קבוצת ליאון, יצאה מהגטו כדי לצאת לחתוך עצים במחנה עבודה סמוך בווילנה (בפועל הם ניסו להימלט מהגטו; תשעה גברים נהרגו במארב גרמני. הגרמנים הוציאו להורג 32 קרובי משפחה של תשעת הגברים ב־27 ביולי. קיטל הודיע עוד כי יוטלו עונשים קולקטיביים על מנת למנוע בריחות מסוג זה: הגרמנים יוציאו להורג את בני המשפחה ואף את השכנים של כל מי שנמלט.
ההוראה לחיסול גטו וילנה ניתנה על ידי רודולף נוגבאואר, מפקד איינזצקומנדו 3. קיטל פיקח על חיסול הגטו ב־23–24 בספטמבר 1943. היהודים הנותרים הועברו למחנה הריכוז קלוגה באסטוניה (כ-2,000 גברים), למחנה הריכוז קייזרוואלד בלטביה (כ־1,400–1,700 צעירות), והשאר הועברו למחנות ההשמדה, בעיקר לאושוויץ (כ-5,000–7,000 איש שלא היו כשירים לעבודה). לפי עדי ראייה, במהלך חיסול הגטו הורה קיטל להביא פסנתר לחצר. הוא המשיך לנגן בו בידו השמאלית בזמן שירה בידו הימנית בנער יהודי שהתחנן על חייו.
לאחר חיסול גטו וילנה, ביקר קיטל במחנות העבודה הנותרים והטיל אימה על אסירים. ב-15 באוקטובר הוא בדק את מחנה עבודת הכפייה קאיליס וגירש 30 יהודים להוצאה להורג בפונאר. בסוף 1943 עצרו הגרמנים זוג שנמלט ממחנה עבודת הכפייה HKP 562. קיטל ארגן תלייה פומבית של בני הזוג ובתם, אבל החבל נקרע. לאחר מכן הוא ירה אישית בגבר ובאישה; איש גסטפו אחר ירה בילדה. בדצמבר דרש קיטל את מיקומו של סאלק דסלר, סגנו של יעקב גנס שנמלט מהגטו. דסלר נבגד על ידי שוטר יהודי ונעצר עם כ-30 יהודים נוספים; רובם הוצאו להורג. לאחר חיסול גטו וילנה הוצב קיטל במחנה הריכוז קובנה שזה עתה הוקם בגטו קובנה. ברונו שימש כאיש קשר בין מפקד האס אס בגטו לגסטפו בעיר קובנה.
ב-27 במרץ 1944 השתתף קיטל באקציית ילדים בגטו, ריכוז של כ-1,700 ילדים וקשישים שנרצחו לאחר מכן. במהלך אותה אקציה, קיטל חקר שוטרים יהודים על סיועם לפרטיזנים יהודים ובחר 33 מהם להוצאה להורג.
בתום מלחמת העולם השנייה נמלט ועקבותיו אבדו. לא ידוע היכן מת ומתי. הוא מעולם לא נשפט על מעשיו האכזריים.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Arad, Yitshak (1980). Ghetto in Flames: The Struggle and Destruction of the Jews in Vilna in the Holocaust. Jerusalem: Yad Vashem Martyrs' and Heroes' Remembrance Authority. pp. 368–369. OCLC 499443649.
- ^ Bubnys, Arūnas (2011). "Vilniaus žydų žudynės ir Vilniaus getas". Holokaustas Lietuvoje 1941–1944 m. (בליטאית). Lietuvos gyventojų genocido ir rezistencijos tyrimų centras. p. 36. ISBN 978-609-8037-13-5.
- ^ Bubnys Vilniaus žydų žudynės ir Vilniaus getas, p. 50
- ^ Buttar, Prit (2013). Between Giants: The Battle for the Baltics in World War II. Osprey Publishing. pp. 123–124. ISBN 978-1-78096-163-7.
- ^ Ehrenburg, Ilya; Grossman, Vasily (2009). Patterson, David (ed.). The Complete Black Book of Russian Jewry (4th ed.). Transaction Publishers. p. 258. ISBN 978-0-7658-0543-0.
- ^ "Bruno Kittel (1922 – untergetaucht 1945)". Gedenkorte Europa (בגרמנית). Studienkreises Deutscher Widerstand 1933–1945. נבדק ב-25 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Gilbert, Martin (2002). The Routledge Atlas of the Holocaust (3rd ed.). Routledge. p. 163. ISBN 0-415-28145-8.
- ^ Kassow, Samuel D. (2014). The Clandestine History of the Kovno Jewish Ghetto Police. Indiana University Press. pp. 2–3. ISBN 978-0-253-01283-8.
- ^ Midlarsky, Manus I. (2005). The Killing Trap: Genocide in the Twentieth Century. Cambridge University Press. p. 302. ISBN 978-0521894692.
- ^ Voren, Robert van (2011). Undigested Past: The Holocaust in Lithuania. Rodopi. p. 104. ISBN 978-90-420-3371-9.