ברוך דינר
 | |
| ברוך דינר ב"דבר השבוע", לרגל הקרנת הסרט "עיר האוהלים", 1951 | |
| לידה |
2 באפריל 1919 המבורג, גרמניה   |
|---|---|
| פטירה |
18 באפריל 1997 (בגיל 78) תל אביב-יפו, ישראל  |
| מקום קבורה |
הרצליה |
| מדינה |
ישראל |
| תקופת הפעילות | מ-1940 |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ברוך דינר (2 באפריל 1919 – 18 באפריל 1997) היה במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ובמאי טלוויזיה ישראלי. דינר ידוע בעיקר בשל סרטו "הם היו עשרה" (1960), הנחשב לאחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דינר נולד למנחם וחנה בהמבורג (גרמניה). ב-1934 עלה לארץ ישראל. למד תנ"ך ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החל להתעניין בקולנוע ועבד כמבקר קולנוע ב"קול ירושלים" וכן כמורה. כשהחליט להפוך את הקולנוע למקצוע, למד תסריטאות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. לאחר מכן עבד תקופת מה בתור יועץ לאולפני יוניברסל בהוליווד. ב-1949 שב לישראל וביים את הסרט "החלוצים החדשים" (שהופץ על ידי אולפני סרטי פרמאונט ברחבי העולם); וביים והפיק עוד כתריסר סרטים, בייחוד באולפני הרצליה/אולפני הקולנוע הישראלי. ב-1951 הפיק וחיבר את התסריט לסרטו של אריה להולה, "עיר האוהלים". את התקציב לסרט, שהציג מתח על רקע עדתי בין עולים ממרכז אירופה ובני עדות המזרח, נאלץ לגייס ממקורות עצמאיים, לאחר שמדינת ישראל סירבה לממן סרט המציג פן זה של "קיבוץ הגלויות". בשנת 1960 יצא הסרט "הם היו עשרה" לבתי הקולנוע בישראל. זה היה הסרט העלילתי הראשון שיצר, זכה להצלחה אמנותית וביקורתית והיה הסרט הראשון ששפתו עברית שהופץ (על ידי "פוקס המאה העשרים") ברחבי העולם (ב-24 מדינות). למרות הביקורות האוהדות זכה הסרט להצלחה מסחרית מועטה וצפו בו רק כ-180,000 צופים. בשנת 1968 הציע דינר את הסרט לטלוויזיה הישראלית, שהוקמה באותה שנה. הטלוויזיה סירבה להקרינו בטענה שהסרט "ציוני מדי".
בשנת 1972 ביים את הסרט " הצד השני" (נקרא באנגלית "Take Two"), דובר אנגלית ברובו. צלם הסרט היה אדם גרינברג. הסרט זכה לביקורות מעורבות בישראל,[1] וירד במהרה מהמסכים. ב-1992 ביים דינר את סרט הטלוויזיה, "האסיסטנט של אלוהים", שהתבסס על תסריט של סביון ליברכט. בין 1979 ל-1989 כיהן דינר כראש קרן הקולנוע הישראלי, "המועצה לעידוד סרטי איכות".
ב-1995 זכה בפרס על מפעל חייו בפסטיבל הקולנוע של חיפה.
ברוך דינר נפטר בתל אביב ונטמן בבית העלמין בהרצליה. הותיר אחריו את רעייתו, ינקי (1925–2011), ושלוש בנות.
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- החלוצים החדשים (1949) - תיעודי
- עיר האוהלים (1951) - מפיק ותסריטאי
- אלפיים ושלוש (1951) - תיעודי
- בחרנו בחיים (1952) - תיעודי
- ההזדמנות האחרונה של דני (דני ועליזה, 1953)
- סיפור לכיש (1955) - תיעודי
- Report on the Holy Land; 1956 - תיעודי
- Israel in the Family of Nations, 1958, תיעודי
- הם היו עשרה (1960) - עלילתי, פרס Prix de la jeunesse בפסטיבל קאן
- Run No More, 1964 - תיעודי
- Land of a Thousand Faces, 1964 - תיעודי
- סוך האתמול, 1965
- מסך החול, 1966 - תיעודי
- בן-גוריון, בונה אומה (1966) - תיעודי
- וביום השביעי (1967)
- Bon Voyage, 1968 - תיעודי
- Speaking of Israel, 1969 - תיעודי
- הצד השני (1972) - פרס המבקרים, פסטיבל הקולנוע של ונציה
- בכוח הרצון (1974) - תיעודי
- From Every Mountainside, 1975 - תיעודי
- המיליון הראשון (1976)
- מכתב מאור עקיבא, 1979, תיעודי
- "האסיסטנט של אלוהים" (1992) - סרט טלוויזיה, רשות השידור
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Oliver Leama, Companion Encyclopedia of Middle Eastern and North African Film, Taylor & Francis, 2001, p. 330
- Amy Kronish, Costel Safirman, Israeli Film, Greenwood Publishing Group, 2003, p. 178
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוך דינר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- ברוך דינר, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- אורי קליין, המקרה המוזר של ברוך דינר, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2008
- ברוך דינר בארכיון הסרטים היהודי ע"ש סטיבן שפילברג
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יצחק בן נר, באר שבע - סרטים חדשים, על המשמר, 23 במרץ 1973