בענייני הזמן
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
אלבר קאמי  |
| שפת המקור |
צרפתית |
| סוגה |
ביוגרפיה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1950 |
  | |
בענייני הזמן (בצרפתית: Actuelles) היא סדרה של רשימות מאת הסופר, חתן פרס נובל לספרות, אלבר קאמי שכונסה בכרכים אחדים:
הכרך הראשון - Actuelles I : Chroniques 1944-1948 - יצא לאור בשנת 1950 ובו ריכז קאמי את מאמריו בעיקר בעיתון קוֹמְבָּה (בצרפתית: Combat, "מאבק")[1] שערך, מאמרים ומכתבי תשובה בעיתונים נוספים והרצאות, כולם בתום מלחמת העולם השנייה, מן השנים 1948-1944.
הכרך השני - Actuelles II : Chroniques 1948-1953 - יצא לאור בשנת 1953 ובו ריכז קאמי את מאמריו מן השנים 1948–1953, בחלקם פולמוסים שערך עם אנדרה ברטון ומבקרים מרקסיסטים, בהם ז'אן-פול סארטר.
שני כרכים אלה תורגמו לעברית על ידי שושנה כרם בהוצאת כרמל בשם הזמן הזה II ,I: כתבים פוליטיים בשנת 2013.
הכרך השלישי Actuelles III : Chroniques 1939-1958.[2]
כרך ראשון: הזמן הזה – 1948-1944
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרך ראשון זה כולל בעיקר מאמרים שפורסמו בעיתון קומבה בשנים 1944–1946 ועוד מאמרים ועדויות מן השנים 1946–1948, כאשר קאמי היה עורך העיתון. קאמי כותב (בפתח הכרך) שהעדיף מאמרים אלה על אחרים אף על פי שבנקודת הזמן של האיסוף (1950) הרגיש חוסר נוחות ואף התנכרות אליהם, אבל היו משמעותיים בנקודת הזמן – הן לגביו ככותב והן לגבי הקהל. קאמי מבקש מקוראיו להבחין בתקווה שמבעד למאמרים. בזאת הוא מתווכח עם הטענה הפסימית שהתרבות האירופאית נכחדה במאבק בין שתי אימפריות ענק (ספק במלחמת העולם השנייה, ספק ב"מלחמה הקרה") – יטען קאמי, כל עוד יש תקווה ומטרה למען מה להיאבק, אפילו אם המצב קשה, יש להיאבק. המאבק יסתיים רק כאשר האדם הנאבק ישכח את הסיבות למענן יש להיאבק.
שחרור פריז
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרק זה בחר קאמי 3 מאמרי מערכת שהתפרסמו בין 24 ל-30 באוגוסט 1944, בזמן שחרור פריז. ב-24 באוגוסט 44' כתב קאמי במאמר המערכת מילים מלאות תקווה, לא רק על השחרור אלא על עשיית הצדק: "פריז הענקית הזאת [...] נדמית בעינינו בסופו של דבר מוארת יותר מ'עיר האורות' שהייתה קנאת העולם כולו. היא זוהרת בכול אורות התקווה והכאב, בוערת בלהבה של אומץ חד ומפוכח, ובכול הזוהר, לא של השחרור בלבד, אלא של החופש הקרב ובא".[3]
ביום למחרת כתב "בזמן שכדורי החופש שורקים עדיין באוויר [...] בלילה זה, שאין דומה לו, מסתיימות ארבע שנות היסטוריה מפלצתית ולוחמה בלתי נתפסת שבהן צרפת התעמתה עם חרפתה ועם זעמה".[4][5]
העיתונות המבקרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלק זה כינס קאמי שלושה מאמרים מהשליש האחרון של שנת 44' בנושא תפקיד העיתונות.[6]במאמר מסוף אוגוסט 44', עת פריז שוחררה זה מכבר, הוא הודה שבמהלך הקרב על החופש השתמשו בנוסחאות פופולריות: "לא נרתעו מנאמת מוגזמת או מפנייה לרגישותן של נשים פשוטות, כפי שנעשה ברוב העיתונים לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה".[7] וגם "העיתונאי, שבידו מידע רב יותר מהמצוי בידי כלל הציבור, אחראי לספק עם מרב ההסתייגויות מידע שאינו מבוסס".[8] עקב מאמר שהופיע בעיתון Défense de la France על ביקורה של מרלן דיטריך בעיר הצרפתית מץ מיד עם שחרורה, כתב: "כעסנו יהיה צודק תמיד [...] אין זה אומר שמבחינתנו העיתונים חייבים בהכרח להיות משעממים, פשוט, אין אנו סבורים שבעת מלחמה גחמותיה של כוכבת צריכות בהכרח להיות יותר מעניינים מכאבם של עמים, מדמם של צבאות, או מהמאמץ הקנאי של אומה לגלות את האמת שלה". אוליביה טוד, מחבר הביוגרפיה של קאמי, כתב ש"עיתון טוב, לדעתו, מחפש את המכנה המשותף הגבוה ביותר בין קוראיו, ולא את הנמוך ביותר".[9]
מוסר ופוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במדור זה כינס קאמי 11 מאמרים מקומבה שהתפרסמו בשנה שלאחר השחרור (44'-45') ודנים בסדר, בצדק ובחופש. "האמנם הסדר החברתי הוא רק השקט ברחובות? [...] מתחת למראית עין של אי-סדר, המהפכות טומנות בחובן עיקרון של סדר. העיקרון הזה ישלוט אם אמנם המהפכה שלמה. אולם אם המהפכות נכשלות או נעצרות באמצע הדרך, משתררת במרוצת שנים רבות שגרה של אי-סדר גדול [...] אין אדם היכול להשתוקק לסדר העליון הזה יותר מאיתנו [...] אבל לעולם אנו נעדיף אי-סדר מאי-צדק".[10]
במאמר אחר, בתשובה לשר ההסברה פייר-אנרי טייטגן (Pierre-Henri Teitgen), שבאופן כללי קאמי הסכים עמו, כתב: "מר טייטגן הציג לפרטיו את מנגנון הוויתורים שהביא צרפתים רבים כל-כך לידי רפיסות ובגידה. כול ויתור לאויב ולתחושת הנוחות גרר עוד ויתור. כול ויתור לאויב ולתחושת הנוחות גרר עוד ויתור. זה האחרון לא היה חמור מקודמו אך שניהם ביחד, זה לצד זה, יצרו נבזות. שתי נבזויות יחד יצרו קלון [...] צרפת חיה על פי תבונה שחוקה שהסבירה לדור הצעיר שהחיים עשויים כך שהם מחייבים ויתורים; שההתלהבות יכולה להמשך רק לזמן מה [...] וכאשר בני האדם הזדעזעו לנוכח אי-הצדק, שכנעו אותם שזה יעבור להם [...] תמיד מצליחים כשפונים אל התכונה הקלה ביותר של האדם - הלוא היא החיבה למנוחה".[11]
בתגובה חיובית למאמר של עמיתו ז'אן גֶאנו (Jean Guéhenno) ביומון לה פיגארו כתב קאמי שאנו "מסכימים על המטרות, ואנו חלוקים בדעתנו בכול הנוגע לאמצעים. אל לנו להטיל ספק שכולנו נושאים אתנו תשוקה חסרת פניות למען אושרם הבלתי אפשרי של בני האדם, אולם בפשטות יש בקרבנו מי שסבורים שאפשר לנקוט כל אמצעי למימוש האושר הזה, ולעומתם יש מי שאינם חושבים כך. גם אנו נמנים עם מי שאינם חושבים כך. אנו יודעים באיזו מהירות האמצעים נתפסים כמטרות, ואיננו שואפים לצדק חסר ערך". לקאמי, שהצטרף כבר בגיל 21 באלג'יר (בשנת 1934) למפלגה הקומוניסטית אבל פרש ממנה לפלג סוציאליסטי שנה מאוחר יותר, היה ברור שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. על זה תתגלע לימים המחלוקת שלו עם מרב האינטלקטואלים של השמאל בשנות ה-50'.
אחרי הצהרתו של האפיפיור פיוס (שכיהן במקביל לתקופת הנאצים) ב-12 בדצמבר 1944 בזכות הדמוקרטיה, כתב קאמי: "צריך לשבח אותו כל כך [...] זה שנים שאנו מחכים שהסמכות הרוחנית הגדולה ביותר של זמננו תואיל בטובה להוקיע במילים ברורות את מעשי הדיקטטורות. אני מדגיש במילים ברורות. שכן ההוקעה הזאת נרמזה אולי בתוך איגרות ששלח האפיפיור לבישופים, בתנאי שיש מי שיפרש אותן. אולם היא מנוסחת בשפת המסורת שמעולם לא הייתה מפורשת לרוב בני האדם. נאמר בבירור: היינו רוצים שהאפיפיור ינקוט עמדה ממש בתוך אותן שנות החרפה, ויגנה את אשר צריך היה לגנותו. קשה לחשוב שהכנסייה השאירה את המטלה הזאת בידי אחרים, פחות ידועים, שלא הייתה להם אותה סמכות". מסר הזה, של אכזבה קשה מהכנסייה הקתולית בתקופת המלחמה, חוזר שוב ושוב בכתבי קאמי.
קאמי היה בין היחידים שיצאו נגד הנשק הגרעיני. למרות הזדהותו עם ניצחון בעלות הברית על יפן, כתב: "יש להבין אותנו היטב. כאשר היפנים נכנעו אחרי הרס הירושימה והשפעת האימה, אנו שמחנו. אך אנו מסרבים להסיק מידיעה חמורה זו יותר מנחרצות לתמוך היתר שאת בחברה בין-לאומית אמיתית שבה למעצמות הגדולות לא יהיו זכויות יתר מהאומות הקטנות והבינוניות, שבה המלחמה, מגפה שהפכה סופנית אך ורק בשל גורם הידע האנושי, לא תהיה עוד מותנית בתאבונה או בדוקטרינה של מדינה זו או אחרת".[12]
בשר ודם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרק זה כינס קאמי חמישה מאמרים הדנים בתוצאות המלחמה הארוכה והקשה. בשני מאמרים הוא כותב על אסירי "מחנה היהודים" (דכאו), שעדיין נמצאים בתחומי המחנה גם לאחר השחרור, אם בגלל מניעת המחלות או מחמת הבירוקרטיה של השחרור: "בכל יום מתים יהודים. לאחר מותם הם נערמים בפינה של המחנה ומצפים שיצטברו די גופות כדי שיהיה אפשר לקברן [...] ואז, בחומה של השמש מתפשטת שעות וימים צחנה עזה במחנה היהודים ועל המחנה שלנו (המחנה של אנשי הרזיסטאנס הצרפתים)". קאמי יצא נגד עינוי הדין והסבל שחוו המשוחררים: "הם ציפו לשחרור, באותו המקום ממש שבו הם סברו שאין עוד סבל נורא כסבלם, הם מתייסרים היום עוד יותר, שכן הוא נוגע עכשיו באמון שהם רוחשים".[13]
מאמר זה הכה גלים, והעיתון פראנס סואר האשים את קומבה שהוא הזדרז להאשים את האמריקאים, משחררי המחנה, ושיש לקאמי סיבה פוליטית לעשות זאת. יומיים לאחר מכן כתב קאמי שוב במאמר המערכת: "אנו דוחים בכל תוקף [...] רק דבר אחד עומד לנגד עינינו: להציל חיים של הצרפתים הנשגבים ביותר". והוסיף: "מכל מקום אנו נמשיך למחות עד שיימלאו כול דרישותינו. אם מאמרנו הקודם הצליח לרגש, מוטב. אין ספק שהיה טוב יותר אילו ההתרגשות לא נזקקה למאמר כדי להתעורר. יש בדכאו מראות שהיו צריכים להספיק. אולם זו לא העת לחרטה, זו העת לפעולה".[14]
כעבור שנתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאמי כינס ארבעה מאמרים מקומבה מהשנים 1946–1947. במאמרו "הנגע" ניסה קאמי להשוות את התורה הנאצית לגזענות הצרפתית, וכך כתב: "בעיתון בוקר מופיעה כותרת ראשית ברוחב של כמה טורים בעמוד הראשון: 'הרוצח רָזֶטָה' [...] שום עיתונאי לא היה מעז לנסח כותרת כזו אם שמו של החשוד היה דופון או דורן. אולם מר רזטה הא תושב מדגסקר, ועליו להיות רוצח בדרך כלשהי [...] כך גם נתקלים תמיד, כאן ושם, בצרפתי, שלעיתים קרובות הוא אינטליגנטי, האומר לכם שהיהודים באמת מגזימים. כמובן, לצרפתי הזה יש חבר יהודי שהוא, לפחות [...] ובאשר למיליוני היהודים שעונו או נשרפו, בן שיחתכם לא מסכים לשיטות אלה, כלל וכלל לא. פשוט, הוא מוצא שהיהודים מגזימים, והם שוגים שהם תומכים האחד באחר, אפילו אם מחנה ריכוז הוא שלימד אותם את הסולידריות הזאת".
קאמי טען שנאמני היטלר יישמו באירופה את חוקיהם הנתעבים כי הם סברו שהם גזע נעלה, ולכן אין חוק שווה לגרמנים וליתר עמי אירופה. אבל אם גם הצרפתים אינם מזדעזעים מן המעשים שהם עצמם עושים לאלג'ירים או לתושבי מדגסקר, הרי זה מפני שגם הצרפתים מחשיבים עצמם נעלים כלפיהם: "אין מדובר בהטפה לרגשנות מגוחכת הבאה להתיך את כל הגזעים לתערובת חומלת אחת. בני האדם אינם דומים, זה נכון, ואני יודע היטב איזה תהום של מסורות מפרידה ביני ובין אפריקני או מוסלמי. אך אני גם יודע מה מאחד אותי עמם, ושיש בכל אחר ואחד מהם משהו שלא אוכל לבוז לו מבלי לבזות את עצמי".[15]
לא קרבנות ולא תליינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלק זה כינס קאמי שמונה מאמרים.[16]חלקם הופיעו בקומבה וחלקם בדו-ירחון קאליבן (Caliban)[17] של ז'אן דניאל, עיתונאי יהודי צרפתי, כולם באותה כותרת, "לא קרבנות, לא תליינים" (בצרפתית: Ni Victimes, ni bourreaux). במאמרו "מאה שנים של פחד"[18] קאמי טען שהמאה ה-20 מאופיינת בפחד. אם המאות ה-17, 18 וה-19 היו המאות של המתמטיקה, הפיזיקה והביולוגיה, בסדר זה, הרי שהמאה ה-20 היא לדבריו המאה של הפחד: האדם אינו יכול לשכנע יותר, העולם מונע בידי כוחות חירשים שאינם נענים לאותות האזהרה והדיבור הוא חסר תועלת. "אל לך לדבר על הטיהור של האמנים ברוסיה, כי זה ינוצל על ידי כוחות הריאקציה", כותב קאמי, ומנגד "עליך לעבור בשתיקה על תמיכת האנגלו-סאקסים בפרנקו, כיוון שהקומוניסטים ינצלו זאת". ההיסטוריה והאידאולוגיה השתלטו על כל פינה, גורס קאמי, אנו נחנקים בקרב בני אדם המאמינים בצדקתם המוחלטת.
זוהי הברירה של אותם אנשים המטילים ספק בכך שהסוציאליזם הוגשם במלואו ברוסיה והליברליזם מומש בארצות הברית, המכירים את זכותו של כל אחד לקבוע את האמת שלו, אך שוללים את זכותו לכפות אותה באמצעות הרג. קאמי אינו מסכים לניסוח השאלה הבינארית, "האם אתה מוכן שיהרגוך" מול "האם אתה מוכן להרוג". צריכה להיות גם דרך אחרת, לדבריו.
במאמרו "הסוציאליזם שהוּלַךְ שולל" מזהה קאמי מועקה אצל האדם המערבי – הטרור אינו חוקי אלא אם מקבלים את התזה שהמטרה מקדשת את האמצעים. קאמי מזכיר אינטלקטואלים המתרווחים בכורסא ומלגלגים על סוציאליסטים הנרתעים ממעשי הזוועה ואיבוד החופש בשם המרקסיזם ואומרים "הם נרתעו מפני הזוועה", בדיוק כמו הקיצוניות של רובספייר וחבריו אחרי הצלחת המהפכה הצרפתית: אותם סוציאליסטים, שחשים התלבטות בין חיי חופש ודמוקרטיה אך במחיר "שהצדק יצא מרומה" לבין צדק כאשר "החופש מדוכא מלכתחילה". קאמי טוען "שהתקווה נמצאת בדיוק בסתירה הזאת": "אם יוותרו על המרקסיזם כפילוסופיה מוחלטת, הם יוכיחו שבזמן הזה הקִיץ הקץ על האידאולוגיות, כלומר על האוטופיות המוחלטות ההורסות את עצמן במהלך ההיסטוריה, בשל המחיר שהן גובות בסופו של דבר. אז יהיה צורך לבחור אוטופיה אחרת, צנועה יותר ופחות הרסנית. כך לפחות מכריח הסירוב להצדיק את ההרג לנסח את השאלה".
שתי תשובות לעמנואל ד'אסטייה דה לה ויז'רי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרק זה כינס קאמי שני מאמרים שכתב בתשובה לעמנואל ד'אסטייה דה לה ויז'רי, חבר הרזיסטאנס והמפלגה הקומוניסטית, חבר פרלמנט ומנהל היומון הקומוניסטי ליברסיון. ד'אסטייה ענה לסדרת המאמרים "לא קרבנות, לא תליינים" במאמר בעיתונו "חלצו את הקורבן מידי התליינים" (קאליבן, מס' 15). לדעת אוליביה טוד, ד'אסטייה ראה בקאמי אינטלקטואל שבורח מהפוליטיקה ומוצא מקלט במוסר.[19] הוא כתב לקאמי, בלי לדעת שקאמי חולה בשחפת: "אני פציפיסט, אתה פציפיסט. אבל תנועתך החברתית למען השלום דומה לתנועה חברתית כנגד השחפת שתקבע לעצמה כמטרה למחוק אותה תוך סירוב להשתמש באמצעים שנועדו למנוע אותה". לדעת ד'אסטייה, כחבר המפלגה הקומוניסטית, נדכאי כל העולם ישחררו את עצמם באמצעות האלימות.
קאמי ענה בגיליון העוקב של כתב העת וטען כי מעולם לא דגל באי-אלימות. מייחסים לו זאת, גרס, למען קלות הוויכוח, ואין הוא חושב שעל מכות צריכים לענות בברכות, האלימות היא בלתי נמנעת. "כדי לשים קץ לקפיטליזם אתה צריך להילחם בו. זה חסר היגיון, ואני ממשיך לחשוב שאין להילחם ברע באמצעות הרע ביותר אלא באמצעות הרע במיעוטו. אתה תאמר לי שמדובר בקרב האחרון, זה שיסדיר את הכול. ואכן, אני מפחד שזה יהיה הקרב האחרון, ומכול מקום אני חושש שיוטלו בני אדם לתוך ההרפתקה החדשה הזאת, וייאמר להם שוב שהדבר נחוץ כדי שילדיהם לא יחוו זאת. [...] המרקסיסטים, המכנים עצמם אדוקים, שהתייאשו מהופעתו של הצדק מיד, בחרו לשלוט בעולם בשם צדק עתידי [...] הם אינם חיים על האדמה הזאת, הם חיים בתוך היגיון. ובשם ההיגיון העמידו סופרי האוונגרד בפעם הראשונה בהיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת את האינטליגנציה לרשות הצדקת המוציאים להורג בירייה. [...] ההיבטים האלה ייראו לך אולי מופרזים. אולי הם אמיתיים, וההיסטוריה של היום היא רווית דם כל כך רק משום שהאינטליגנציה האירופית שבגדה במורשתה ובייעודה, בחרה בהפרזה ללא גבול בשל נטייתה למסעיר ולמשלהב".
אוליבייה טוד טען ש"קאמי חש היטב, כי וינסטון צ'רצ'יל הוא יותר 'שמאלי' מאשר יוזף סטלין".
הלא-מאמין והנוצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר בתחילת הרצאה זו[20] מצהיר קמאי על שלושה עקרונות:
א) לא להיגרר להיות מתחסד חילוני שאומר מה הוא מצפה מנוצרי: כמי שפטר עצמו מהחובות הדתיים, זה לא יאה להזכיר אותם למאמין הנוצרי. "החובות שאני מצפה ממכם הם כבני אדם, לא כנוצרים".
ב) כיוון שאינו יודע איפה האמת המוחלטת, לעולם לא יגיד שהאמת שלכם היא אשליה. קאמי מזכיר את הוויכוח שניהל עם פרנוסאה מוריאק ומודה שמוריאק צדק.
ג) קאמי אינו בעד פיוס מעושה אלא בעד דו-שיח, שבו אף צד לא מוותר על עקרונותיו ואומר אותם בקול.
הוא שב וכתב מה שאמר בשנים ההן – הוא ציפה ועדיין מצפה מהכנסייה להביע את דעתה על הרוע ועל הכוח. והקול הזה צריך להיות חזק ונישא ולא מנשר פנימי בתוך הכנסייה, רמז לקול הענות החלושה של פיוס ה-12 בזמן המלחמה.
"לא אני המצאתי את מצוקת יציר האנוש או את הביטויים המחרידים של הקללה האלוהית [...] לא אני דנתי לגיהנום את הילדים שלא נטבלו לנצרות, לא אני אמרתי שהאדם לבדו אינו מסוגל להושיע את עצמו ושבמעמקי השפלתו תקוותו היחידה היא החסד האלוהי". יגיד קאמי - גם הנוצרים וגם המרקסיסטים יוצאים נגד הפסימיות של הוגי הדעות, וטוענים שהעתיד, שמגולם באלוהות או בהיסטוריה, טוב יותר. הנצרות (או המרקסיזם) פסימית בקשר לבן האדם, אבל אופטימית בקשר לייעוד האנושי ולעתיד. לעומת זאת "אני פסימי בקשר לייעוד האנושי אבל אופטימי בקשר לאדם"!. לכן, במקום לשוחח מה מבדיל בינינו, בואו נמצא את החלקים המשותפים.
יטען שהאנושות עומדת בפני הרוע. כנראה אי אפשר להפסיק את עינוי הילדים, אבל אפשר נלחם לפחות שיהיו פחות ילדים מעונים. על הנוצרים לעמוד זקוף ולצאת נגד הטרור: הטרור והדו-שיח הם כוחות בלתי שווים. אמנם יש לקאמי אשליות סבירות לגבי המאבק הזה. אם לא נדבר, שוב יעלה סוקרטס לקורבן. קאמי קורא לנוצרים להגיד כם לדו-שיח נגד הטרור ולא לגנות אותו בשפה של מנשר אפיפיורי.
שלושה ראיונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בריאיון שערך איתו כתב של Défense de l’homme ביולי 1949:
קאמי: "[...] נעמיד דברים על דיוקם: בימינו המושלים של רוסיה, של אמריקה ולעיתים של אירופה, הם פושעי מלחמה לפי הגדרת בית הדין בנירנברג, שאינן מגנות את ההונאה: ההונאה המבקשת לגרום לנו שמדיניות הכוח, תהא אשר תהא, יכולה להוביל אותנו לחברה טובה יותר שבה סוף סוף יוגשם השחרור החברתי". [...]
המראיין: "אותם אנשים עצמם מאשימים אותך שאתה בעל חלומות".
קאמי: "צריך שיהיו כאלה. ואישית אני אקבל על עצמי תפקיד זה משום שאיני מתאים למקצוע של רוצח".
המראיין: "יאמרו לך שצריך גם כאלה".
קאמי: "לזה לא חסרים מועמדים".
מדוע ספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 1948 עלה המחזה הרביעי של קאמי "מצב של מצור" (תורגם לעברית בשם "מצור", בצרפתית: L'État de siège), הדמות המרכזית היא הדֶּבֶר, המערכת הטוטליטרית. המחזה נכשל לחלוטין. אוליביה טוד מצטט את קאמי שאמר בסרקזם: "'מצב של מצור' זכה ללא מאמץ בקולה של הביקורת פה אחד. כמובן, יש מעט מאוד מחזות שזכו לקטילה כה מוחלטת. יש להצטער על התוצאה הזאת, מה גם שמעולם לא חדלתי להתייחס ל'מצב של מצור', על כל פגמיו, כאל זה מבין כתבי שדומה לי אולי ביותר".[21] הפילוסוף הקתולי והאקזיסטנציאליסט גבריאל מרסל השתומם[22] מדוע קאמי בחר דווקא בספרד ולא בתפאורה של ארצות מזרח אירופה, שם הטוטליטריות חזקה יותר.
קאמי הטיל על עצמו את האחריות לבחירת ספרד: "מדוע גרניקה, גבריאל מרסל?.. שכחת שכלי הנשק הראשונים של המלחמה הטוטליטרית נטבלו בדם ספרדי. שכחת שבשמו של ישו הקים ב-1936 גנרל מתקומם צבא של מאורים כדי לשסותם בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית, הביא לניצחונו של עוול לאחר רציחות שאין להם כפרה, ופתח לאחריהן בדיכוי מחריד שנמשך עשר שנים ועדיין לא הסתיים. [...] לא ידוע לי אם צרפת הסגירה בעבר מתנגדי משטר סובייטי לידי ממשלתה של רוסיה, אין ספק שזה יקרה, שכן האליטות שלנו מוכנות לכל דבר. לעומת זאת, באשר לספרד, כבר פעלנו היטב, מכוחו של הסעיף המביש ביותר בהסכם הפסקת האש, הסגרנו לידי פרנקו בהוראת היטלר רפובליקנים ספרדים ובהם ליואיס קומפאניס[23] הדגול, ובתוך הסחר מכר המחריד הזה קומפניס הוצא להורג בירייה".[24]
עֵד החופש
[עריכת קוד מקור | עריכה]זוהי הרצאה[25] שנשא קאמי בסאל פלייל (Salle Pleyel) בכנס בינלאומי של סופרים (בתוכם דוד רוסט, ז'אן-פול סארטר ואנדרה ברטון) בנובמבר 1948 ופורסמה בעיתון לה גוש (בצרפתית: la Gauche) ב-20 בדצמבר 1949. קאמי עמד בה על האשמת האמנים באי-התגייסות לטובת האנושות, ובכך שהם מתביישים במשלח ידם שכביכול אינו תורם לרווחת העולם ("זה הזמן שבו רסין היה מסמיק על שכתב את 'ברניס' ובו רמברנדט היה ממהר להתגייס לשמירת לילה בשכונתו כדי שיימחל לו הציור 'משמר הלילה'"). המאשימים ציפו מן האמנים להתגייס ו"לצדד בעמדתם, שאם להאמין להם היא האמת היחידה".
מה הוא השבר הזה? גם בעבר קין הרג את הבל, "אך היום קין הורג את הבל בשמו של ההיגיון, ודורש אחר כך את אות לגיון הכבוד".
האמן אינו מסוגל לחיות בעולם החד־ממדי שהאידאולוגיות המוחלטות משרטטות למענו, טען קאמי. אמנם גם לכובשים וגם לאמנים יש אותה מטרה – הם רוצים לשנות את האי-סדר של היום. "השאפתנות של בונפרט שווה לזו של גתה, אולם בונפרט הוריש לנו את רעם התופים בגימנסיות, וגתה הוריש את 'האלגיות הרומאיות'": "מה שמבקש הכובש הן מימין והן משמאל, אינה האחדות שהיא בראש ובראשונה ההרמוניה שבין ניגודים, אלא הטוטאליות שהיא ריסוק ההבדלים. האמן מבדיל במקום שבו הכובש מאזן כפלס מים". הכובש רוצה לאיין את האחר, עולם של אדונים ועבדים. "בזמן שהכובש נעשה מוציא לאור ושוטר, האמן מוכרח להיות סרבן".
לכן, טוען קאמי, יהא זה חסר תועלת לבקש מן האמנים הצדקה והתגייסות. הם מגויסים, בניגוד לרצונם, בעצם היותם אמנים. לא המאבק הוא שעושה אותם אמנים, גורס קאמי, אלא האמנות מכריחה אותם להיות לוחמים. מעצם תפקידו של האמן היא להיות העֵד של החופש. האמן יתנגד לעונש המוות, הם לא אויבים של איש מלבד התליינים. הם הז'ירונדינים הנצחיים שתמיד יהוו מטרה לאיומים ולחבטות. "יבוא יום שהכול יכירו בכך, ומתוך כבוד לשוני בקרבנו יפסיקו האובים שבנו לשסע האחד את האחר כפי שהם עושים. הם יכירו שייעודם העמוק ביותר הוא להגן עד הסוף על זכות יריביהם להחזיק עמדה אחרת [...] עדיף לטעות מבלי לרצוח אדם [...] מלהיות צודק בתוך הדממה ושדות הקטל".
כרך שני: הזמן הזה – 1953-1948
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאמי מציין שיכול היה להעתיק את פתח דבר של הכרך הראשון, לשנות קצת ולהגיש לדפוס. אבל חשוב לו היה להגיד כמה אמיתות:
ראשית – אירופה יוצאת מתקופת הניהיליזם. אין ברצונו להציג התנסות אישית כשיטה אוניברסלית ולהציע שיטה מוסרית כמשנה סדורה; אבל יש תקווה - שיטה מוסרית היא אפשרית, למרות שמחירה יקר. די באמירה אופטימית זהירה זו כדי לשלוף את הציבור מהשלילה ומן ההליכה בתלם. בזה ממשיך קאמי את מלחמתו באידאולוגיות הטוטליות (נאציזם, קומוניזם או קפיטליזם) או באדישות כלפיהן. הוא מזהה שהניהיליזם הוא נחלת העבר.
לדבריו, אנו עשירים יותר וחמושים יותר מאשר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ולכן, היצירה חשובה כיום יותר. כאשר יש תקוה, כאשר יש פריון – יש יצירה. קאמי כותב: "המטלה הראשונה של חיינו הציבוריים היא אפוא לשרת את התקווה לערכים במקום את וודאות החורבן".
צדק ושנאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלק זה מתפרסמים ארבעה מאמרים – ה"נוגשים – נרדפים" (1948), "הצבועים והצדק" (1950), "לצד הרזיסטאנס" (1951) ו"עבדויות השנאה" (1951).
נוגשים – נרדפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1947 כתב העיתונאי ז'אק מרי (Jacques Méry) ספר ששמו "אפשרו לעמי לעבור" (Laissez passer mon peuple). מֶרי הוציא לאור את ספרו לאחר ששום עיתון לא הסכים לפרסם את עדותו במלואה. הנושא היה ניסיונה של ספינת המעפילים בן הכט שעל סיפונה היו ניצולי שואה שביקשו לעלות לארץ ישראל המנדטורית. קאמי כתב את ההקדמה לספר ובה בא חשבון עם הנטייה לגלות סבלנות לנוגשים מול חוסר סבלנות לנרדפים: "אין נרדף שהוא לגמרי נקי כפיים", כך חושב הציבור, טען, "נכון שהנחיתו כמה מהלומות על ראשם של היהודים האלה שחזרו מן המחנות בגרמניה, אך זו אשמת האנגלים, או הערבים, כן, גם הצרפתים, אולי הגרמנים, ובלי ספק היהודים". וגם "ככלות הכול, הם הרי עינו את ישוע הנוצרי".
קאמי כותב שהעם הזה "רוצה לשוב לעצי התפוז ולאגמיו" אבל התפוזים והדיג חסום בפניו. העיתונאי ז'אק מרי הפליג עם המעפילים באוניה, "רצה להתחקות אחר האודיסיאה הזאת שבה איתקה מוקפת בגדר תיל ויוליסס סופג מכות אלה".[26]
לקראת סוף ההקדמה, בתארו את הנרדפים, הוא שואל־מנבא על היהודים-הישראלים: "ואולי יבוא יום והם יהיו לנוגשים?"
מכתבים על המרידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1951 פרסם קאמי את ספרו 'האדם המורד', אחד מן הטקסטים הפילוסופיים והפוליטיים המשמעותיים ביותר פרי עטו. הפרק הראשון התפרסם בשבועון התרבות 'אר' (Arts) באוקטובר 1952, על יצירתו של לוטראמון,[27] שם העט של המשורר איזידור דיקאס (Isidore Ducasse) "שירי מלדורור". קאמי מביע הערצה ללוטראמון, המרקיז דה סאד, ז'אן-ז'אק רוסו (אותו הגדיר קאמי כהוגה הדעות "הראשון המצדיק את עונש המוות בחברה האזרחית") או ארתור רמבו אבל הניהיליזם שלהם נותן גושפנקה לבולשביזם וליעקוביניזם. קאמי שובר מיתוסים, כמו ההוצאה להורג של לואי השש-עשרה, "אכן, מעשה מאוס הוא להציג את רציחתו הפומבית של אדם טוב וחלש כרגע הגדול בתולדותינו. גרדום זה אינו מציין פסגה, כלל וכלל לא". בזה עורר את חמתם של רבים מהאינטלקטואלים בצרפת.
בפרק זה, "מכתבים על המרידה", פרסם קאמי מאמרים אחדים: "מרידה והליכה בתלם" (שני מאמרים משנת 1951, שניהם תשובה לאנדרה ברטון), שאר חמשת המאמרים – מ-1952: "שיחה על המרידה", ריאיון שערך עם פייר ברז'ה, עיתונאי ומבקר ספרות, "טיהור הטיהורים" מכתב תשובה למאמר של מרסל מורה (Marcel Moré), סופר צרפתי, שהתפרסם בדייה ויואן (Dieu vivant), "מרידה ומשטרה", "מרידה ורומנטיות" וכמובן "מרידה ושיעבוד" מכתב תשובה לז'אן-פול סארטר.[28]
מרידה והליכה בתלם
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהו מכתב תשובה לאנדרה ברטון שכתב פרשנות לקטע ב"האדם המורד" על שירת לוטראמון, שירה שהסוריאליסטים העריצו, או בשפתו של ברטון, קאמי מעז לבקר "את היצירה הגאונית ביותר של הזמנים המודרניים". קאמי טוען שברטון לא קרא את 'האדם המורד' או לא הבין אותו ומסביר שהוא, קאמי, נקב בסיבות היצירתיות של האדם המורד במקביל לסיבות הניהליסטיות. "אין זה רציני לרוץ ולהאשימני בלי דיחוי בהליכה בתלם". אבל כמו שיש להטיל ספק בכל דבר, גם במרידה התמידית והאינסופית רק כדי למרוד היא לא אחרת מאשר הליכה בתלם. הניהיליזם של יוצרים אלה, שגם קאמי מזדה אתם, ובצדק, מחולל השלמה עם המציאות והשעבוד.
מאמר תשובה זה זכה לתשובה של אנדרה ברטון, והדיאלוג ביניהם המשיך על דפי העיתונות.
מרידה ושעבוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנת 1952 הטיל ז'אן-פול סארטר על חבר המערכת פרנסיס ז'אנסוֹן (Francis Jeanson) לסקור את ספרו החדש של קאמי שהציג עמדה מנוגדת לתקינות הפוליטית של אנשי השמאל. במאי 1952 כתב ז'אנסון ביקורת על 'האדם המורד' בעיתון זמנים מודרניים (Les Temps Modernes), העיתון שז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר ערכו. ז'אנסוֹן ביצע את המטלה מעל ומעבר – הוא לגלג על קאמי שקיבל הערכות חיוביות בעיתונים שמרניים כלה-מונד או האובזרווטר (כיום נקרא לה נובל אובזרווטר) – "אדם חייב להיות אחראי לביקורות עליו", טען ז'אנסון. ז'אנסון האשים את קאמי בחשיבה פלסטית הניתנת ללישה. באותה הזדמנות, על רקע שבח ל"הזר", טען שה"דבר" הוא רומן "מ-ט-א-פ-י-ס-י" (האותיות המוטות – במקור). איך קאמי מעז לדבר בסלחנות על לואי ה-16, איך הוא מעז לבקר את הגל ובמיוחד את מרקס? שאל. ז'אנסון האשים את קאמי בדעות מעוותות, למעט כמה רגעים בתקופת הרזיסטאנס.
במכתב התשובה (שהתפרסם גם הוא בזמנים מודרניים) רמז קאמי במרירות שהביקורת נכתבה בעצה אחת עם סארטר, ושהוא חדל להיות ידידו. הראיה לכך היא שמכתבו של קאמי נמען ל"אדוני המנהל" (של זמנים מודרניים), דהיינו לסארטר. ז'אנסון לא נזכר בו בשמו אלא רק כ"שותפך", ומאמרו מכונה "מאמרך". הוא מלגלג על כך שכותב המאמר מציין שזכה לאהדה הן בימין והן בעיתונות הבורגנית. המחשבה שכל ביקורת על המרקסיזם האדוק היא בהכרח מחזקת את הימין, דלה מאוד בעיני קאמי. לאמיתו של דבר, העיתון שלכם, כתב קאמי, מקדש רק את ההיסטוריה ואת הדיאלקטיקה כאמת היחידה המוחלטת. קאמי מתווכח עם סארטר על חשיבות הדיאלקטיקה המרקסיסטית – קאמי אינו חושב שהדיאלקטיקה שגויה, אלא רק המעמד המוחלט שמעמידים מעריציה. קאמי לועג לאיטלקטואלים הצרפתיים שלא ידעו מעולם מחסור וגזענות.
כאן עולה קאמי להתקפה וטוען שהעיתון מתעלם מפעילות מהפכנית שקדמה למרקס אשר גרם לגירושה מהאינטרנציונל (למשל את באקונין), מהתאוריות המרקסיסטיות שקרסו, מאובדן החירות ודיכוי החופש. גם לגבי הביקורת ענה קאמי - שיטת "שותפך" היא לטעון ש"האדם המורד" קובע שהשמיים שחורים, ולכן יוצא בשצף קצף נגד הספר, בעוד שהספר טוען שהשמיים כחולים. כעת רק צריך לקבוע אם הסופר (אלבר קאמי) יצא מדעתו או שז'אנסון חירש.
יצירה וחופש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקובץ זה כונסו חמישה מאמרים: "הגנת החופש" (1952), "ספרד והתרבות" (1952), "זמן התקווה" (1953 ) "הלחם והחופש" (1953 ) ו"האמן ותקופתו" (1953).[29]
הגנת החופש
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוויכוח בין קאמי וסארטר התלהט, וכל אירוע פוליטי בעולם התסיס את האווירה. הפרשה שעמדה אז על הפרק הייתה סביב אנרי מרטן (Henri Martin), קומוניסט שבמסגרת שירותו בבסיס חיל הים בטולון מחה נגד מלחמת הודו-סין הראשונה, חיבר עלוני מחאה ונאסר ונידון בידי הצבא לתקופת מאסר ממושכת של חמש שנים.[30] מאסרו שימש עילה להתנצחות בין הפרוגרסיבים והשמרנים בצרפת, בניצוחו של סארטר, ז'אן קוקטו ואחרים. סארטר לעג לקאמי על התפשרויותיו ועל ניסיונות הפיוס שלו. קאמי כתב בדצמבר 1952 בעיתון השמאלני "פרנק טירר" (Franc-Tireur) שאפשר היה לסיים את המשפט בשבועות או חודשים של ריתוק, אבל העונש החמור מעיד שאנרי נאשם על ההתנגדות למלחמה ועל היותו קומוניסט. קאמי מסכים שהמנהיגים הקומוניסטים ידכאו כל מרכיב דמוקרטי עם הגעתם לשלטון, אבל אין להשתמש בכלים "אם הדמוקרטיה היא עקבית, אין היא יכולה ליהנות מיתרונות הטוטליטריות [...] אחרת, בשם מה היא תלחם בטוטליטריות?". עוד הוא גורס שהמשבר הגיע למבוי סתום – הממשלה לא תעשה דבר למען אנרי כל עוד נמשכת התעמולה הקומוניסטית, ואילו התעמולה מסרבת לחדול כל עוד הממשלה לא עושה דבר. "שני הצדדים נחושים שלא לצאת בבושת בבושת פנים. נראה שהיום כול העולם מסרב לצאת בבושת פנים". קאמי קרא לממשלת צרפת, שממנה ציפה ליותר מאשר מן התעמולה הקומוניסטית, להפסיק לחשוש ממראה פניה. הוא מזכיר את היציאה של סארטר וחבריו, אליה ארנבורג ופבלו נרודה, ל"וועידת השלום" בווינה, זמן קצר אחרי משפטי פראג, כאשר אחד-עשר מנהיגים קומוניסטים, מהם שמונה יהודים, הוצאו להורג. בהזדמנות אחרת קרא קאמי ליציאה זו לווינה "בגידה של אנשי הרוח"[31] – "כמו שאנשי הימין שלנו הלכו שבי אחרי הכוח ההיטלראי, כן אנשי השמאל שלנו הולכים שבי אחרי הכוח הקומוניסטי", בניסוחו של אוליביה טוד.[32]
האמן ותקופתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאן ריכז קאמי תשובות למספר שאלות שנשאל תכופות:
- האם כאמן בחרת תפקיד של עד? - בעבר לאמן הייתה הפריבלגיה לשתוק, היום הרודניות השתכללו – עליך לקבוע עמדה, האם אתה בעד או נגד. קאמי אומר שאם יכול היה לבחור, לעולם לא היה בוחר תפקיד של שופט, תפקיד שרבים מדי מהפילוסופים בימינו בוחרים.
- האם אין זו הגדרה אידיאליסטית ורומנטית של תפקיד האמן, אותה "דון-קישוטיות" שהיה אפשר לטעון כלפי יצירותיך האחרונות? - קאמי טוען שאפשר לקרוא רומנטי למי שבוחר בתנועה המתמדת של ההיסטוריה (רמז למטריאליזם דיאלקטי והיסטורי), בהכפפה של כל מעשה לאיזה מטרת מיתית היסטורית בלתי נתנת לערעור ובבשורה שבקץ הימים יתרחש נס. הוא שם את הדגש ביצירותיו על הקיום ההדדי של ההיסטוריה והאדם, המאבק העיקש נגד ההתנוולות העצמית ושל האחרים.
- גם המרקסיסטים חושבים שהם הומניסטים – לא, הם לא. הם דוחים את האדם הנוכחי מול האדם העתידי. הם נותנים לבתי הדין לקבוע את גורל האדם הקיים. ההונאה שלהם לא פחותה מההונאה של הדיכוי הקולוניאלי שבא להציל את נשמתן של עובדי עכו"ם.
- האם זה לא מה שמפריד אותך למעשה מן האינטלקטואלים של השמאל? - מסורת השמאל הייתה תמיד להיאבק נגד העוול, נגד שנאת הקדמה ונגד הדיכוי. רק בזמן האחרון נולד הרעיון שצורכי המדינה (הגוש המזרחי) עשויים להוביל לחופש. האינטלקטואלים מהשמאל מוקסמים כיום מהיעילות של המדינה, בדיוק כפי שעשו האינטלקטואלים של צרפת מהימים בזמן המלחמה. אלה רוצים להיות סוציאליסטים ריאליסטים ואלה רצו להיות לאומנים ריאליסטים. בסופו של דבר אלה ואלה בוגדים בלאומנות ובסוציאליזם בשם ריאליזם שהפך ריק מתוכן אבל נחשב יעיל מאוד. המרקסיסטים טוענים שאפשר לסבול מעשי דיכוי מסוימים כיוון שהם נעשים בכיוון הנכון של ההיסטוריה – אי אפשר לקבל זאת.
- מה יכול לעשות האמן בעולם של ימינו? - עלינו לשרת את האמת החברתית שלנו, את הכאב והיופי. צריך לשמור על האיזון בין הריצה לתוך הכנסייה החברתית ובין הימלטות אל מגדל השן. לא תמיד יאהבו אותך - אתה בטוח שאתה מזדהה עם הכאב, אבל צועקים נגדך בשמחה נבזית.
כרך שלישי: הזמן הזה – 1958-1939
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ העיתון קומבה יצא לאור לראשונה בשנת 1941 כעיתון חשאי של המחתרת הצרפתית (הרזיסטאנס). בשנת 1943 קיבל אלבר קאמי לידיו את תפקיד העורך, ומילא אותו עד שנת 1947. לעומת 'ל'הומניטה' (בצרפתית: L'Humanité, עיתון המפלגה הקומוניסטית) שתפוצתו עמדה על כחצי מיליון גיליונות, או העיתון Défense de la France שתפוצתו הייתה דומה, קומבה הופץ בכ-185,000-150,000 עותקים. העיתון הזדהה עם מאבקו של שארל דה-גול בגולה על אף שדה גול לא ראה בעיתון את שופרו.
- ^ ב-1959 אסף קאמי והוציא את הכרך השלישי Actuelles III : Chroniques 1939-1958 (1958) sous titrées Chroniques algériennes – קבוצת מאמרים שלו החל מעבודתו בעיתון באלג'יר ב-1939 ועד 1958 סביב הסכסוך הצרפתי-אלג'יראי. גם ספר זה תורגם לעברית על ידי שושנה כרם הוצאת כרמל בספר אחד הנקרא - הזמן הזה III : רשימות אלג’יריות 1939–1958, בשנת 2015.
- ^ מאמר המערכת "דם החופש", 24 באוגוסט 44, קומבה.
- ^ מאמר המערכת "ליל האמת", 25 באוגוסט 44, קומבה.
- ^ אוסף 3 המאמרים שבפרק מופיע בשפה הצרפתית כאן http://inventin.lautre.net/livres/Camus-Liberation-de-Paris.pdf
- ^ אוסף 3 המאמרים שבפרק מופיע בשפה הצרפתית כאן http://inventin.lautre.net/livres/Camus-Journalisme-critique.pdf
- ^ מאמר המערכת "ביקורת של העיתונות החדשה", 31 באוגוסט 44, קומבה.
- ^ מאמר המערכת " העיתונות המבקרת", 8 בספטמבר 44, קומבה.
- ^ אוליביה טוד, אלבר קאמי: חייו, תרגום: מיכה פרנקל, כרמל, 1996.
- ^ מאמר המערכת ,12 באוקטובר 44, קומבה.
- ^ מאמר המערכת ,29 באוקטובר 44, קומבה.
- ^ מאמר המערכת ,8 באוגוסט 45, קומבה.
- ^ מאמר המערכת ,17 במאי 45, קומבה.
- ^ שמאמר המערכת, 19 במאי 45, קומבה.
- ^ מאמר המערכת ,10 במאי 47, קומבה.
- ^ אוסף כל המאמרים שבפרק מופיע בשפה הצרפתית כאן http://inventin.lautre.net/livres/Camus-Ni-victimes-ni-bourreaux.pdf
- ^ דו-ירחון שיצא בשנת 48 בהוצאת ז'אן דניאל, השתתפו בו קאמי וסארטר, כשם גיבורו של שיקספיר במחזה הסערה
- ^ נובמבר 48, קומבה.
- ^ שם, פרק 32: רגשי מרירות, עמ' 366.
- ^ הרצאה The Courage to Dialogue שנשא קאמי כמנזר הדומיקני ב-1948 בלטור-מובור (the Dominican Monastery of Latour-Maubourg):
- ^ שם, פרק 34: "האחת והיחידה", עמ' 391.
- ^ כתב העת לה נובל ליטרר (Les Nouvelles littéraires).
- ^ ליואיס קומפאניס היה נשיא קטלוניה, נרדף על ידי משטר פרנקו, ברח לצרפת והוסגר על ידי ממשלת וישי לספרד הפרנקיסטית, שם הוצא להורג.
- ^ מאמר המערכת Pourquoi L’Espagne ,25 בנובמבר 48, קומבה. כמו כן אפשר למצוא את הטקסט בצרפתית בבלוג Camus : Pourquoi l’Espagne ?
- ^ ההרצאה נקראת בצרפתית Le témoin de la liberté ואפשר להקשיב לה בשידור
- ^ איתקה – המדינה-העיר שבה מלך אודיסאוס, גיבור האפוס "אודיסיאה". יוליסס הוא השם הלטיני של אודיסאוס, וגם שמו של ספרו של ג'יימס ג'ויס, מעין הקבלה מודרנית ופארודית על אודיסאוס המקורי.
- ^ לוטראמון היה כינויו הספרותי של המשורר צרפתי איזידור דיקאס (Isidore Ducasse, 1870-1846) שהשפיע רבות על הסוריאליסטים. ספרו היחידי - שירי מלדורור, שירים על רוע, אכזריות ורשע.
- ^ אוסף המאמרים מופיע בשפה הצרפתית כאן https://inventin.lautre.net/livres/Camus-Lettres-revolte.pdf
- ^ אוסף המאמרים מופיע בשפה הצרפתית כאן http://inventin.lautre.net/livres/Camus-Creation-et-liberte.pdf
- ^ Henri Martin affair
- ^ בגידת אנשי הרוח (trahison des clercs, באנגלית התפרסם כ-The Treason of the Intellectuals) - ספרו של ז'וליאן בנדה (Julien Benda) שהתפרסם ב-1927 ודן בסכנות שבהשתעבדות אינטלקטואלים לחזון פוליטי אוטופי.
- ^ אולביה טוד, עמ' 476.