בנקאות רזרבה חלקית

בנקאות ברזרבה חלקית (באנגלית: Fractional-reserve banking) היא מערכת בנקאית שבה בנקים שומרים רק חלק קטן מהכסף שמופקד אצלם כרזרבה (ככסף מזומן או נכסים נזילים מאוד אחרים) ומלווים את כל יתר הכסף ללווים. במצב זה, לבנקים אין מספיק רזרבות להספקת כל ההתחייבויות הכספיות, אם כל המלווים, או כמות מספקת שלהם, יבואו לדרוש את כספם בו-זמנית (מצב הקרוי הסתערות משיכות). בנקאות רזרבה חלקית הונהגה החל מהמאה ה-15 באירופה, והיא מקובלת כיום במערכת הבנקאות בכל מדינות העולם.

על השיטה נמתחת ביקורת מפי מספר גורמים בטענה שהיא מעודדת אינפלציה, יוצרת אליטה נצלנית, פוגעת בעניים ותורמת לאי שוויון כלכלי, תורמת לכך שהמערכת הכלכלית העולמית נכנסת שוב ושוב למשברי מטבע ותורמת לכך שמערכת זו אינה בת קיימא.

מעצם טיבה, מערכת הבנקאות ברזרבה חלקית מרחיבה את היצע הכסף יחסית לבנקאות ברזרבה מלאה. בגלל שבנקאות רזרבה -חלקית היא דבר נפוץ, רק אחוז קטן מהכסף שמשמש את הציבור ברוב מדינות העולם הוא "בסיס הכסף" - או כסף שנדפס על ידי הבנק המרכזי בכל מדינה. מכפיל הכסף (Money multiplier) הוא היחס בין כמות הכסף שנוצר עקב מערכת הרזרבה החלקית לבין בסיס הכסף. גודלו המקסימלי של מכפיל זה נקבע על ידי שער הרזרבה (Reserve requirement).

מאז השפל הגדול של 1929, שלווה בפשיטות רגל רבות של בנקים בעקבות הסתערות משיכות, דורשים הבנקים המרכזיים קיום של שער רזרבה מינימלי - כך שבנקים מחויבים לשמור אחוז מסוים של ההפקדות בהם ככסף מזומן. דבר זה גורם הן להגבלת כמות הכסף שנוצרת במערכת ההלוואות של מערכת הבנקאות המסחרית, ונועד כדי לנסות להבטיח כי בנקים יוכלו לספק כמות מספיקה של כסף מזומן כדי לענות על דרישה נורמלית לכסף. עם זאת, קיימת עדיין סכנה של בהלת בנקים אם מספיק אנשים ידרשו את כספם בו זמנית. במצב קיצוני, דבר זה יכול לגרום לכשל בנקאי ופיננסי מערכתי שבו נפילתו של בנק אחד מובילה אחריה לקריסה של בנקים נוספים, ל"התאדות" כספים וחסכונות, לסגירת עסקים ולשפל כלכלי עמוק. כדי להחליש בעיות אלה, בנקים מרכזיים (או מוסד ממשלתי אחר) בדרך כלל מקיימים רגולציה ופיקוח על הבנקים המרכזיים, ומשמשים כ"מלווה לשעת חירום" לבנקים מסחריים ומקיימים ביטוח פיקדונות עבור הבנקים המסחריים, כלומר ערבים להחזר ההתחייבויות של הבנקים. דבר זה כרוך בעצמו בבעיות נוספות שכן שהגיבוי שניתן על ידי הבנק המרכזי והממשלה הוא דבר שגורם לבנקים לרצות לקחת סיכונים גבוהים מידי בציפייה שהממשלה תחלץ אותם במקרה של הסתבכות פיננסית - כשל שוק מסוג סיכון מוסרי). תופעה זו התרחשה לדוגמה במשבר הכלכלי העולמי (2008).

היסטוריה

בתקופות קדומות, היו חפצים רבים ששימשו ככסף. דבר ששימש ככסף היה צריך להיות נייד, בעל רמת אחידות גבוהה, נדיר מספיק, ושמספיק אנשים תהייה האמונה שניתן יהיה להחליף אותו בחזרה בדברים ממשיים: אוכל, ביגוד ומחסה. במהלך השנים שימשו צדפים, פוליי קקאו, אבנים יפות ואפילו נוצות שימשו ככסף. כסף וזהב היו מתכות מבוקשות, רכות ונוחות לעיבוד לשם ייצור תכשיטים.

צורפים בלתי ישרים

מקורה של שיטת הרזרבה החלקית היא בצורפים וסוחרי זהב של ימי הביניים. הצורפים הסכימו לשמור בכספות שלהם זהב ומתכות יקרות עבור סוחרים אחרים, בתמורה לעמלה (על שירותי השמירה). בתמורה לזהב, הצורפים נתנו קבלות או שטרי ערבות או כתב התחייבות על פי סך כמות הזהב שהופקדה.

קבלות אלה הפכו במהרה לאמצעי חליפין משום שהן היו קלות יותר ובטוחות יותר לשימוש במסחר יחסית לזהב. כך סוחר היה יכול להפקיד זהב אצל צורף אחד, ובמקום לשלם בזהב לסוחר אחר, הוא היה נותן לו את שטר הערבות שלו.

חלק מהצורפים עבדו במקביל גם במתן הלוואות בתמורה לריבית. עם התרחבות הנוהג לסחור בשטרי החוב למתכת, במקום במתכת עצמה, הצורף יכל להלוות כנגד הזהב שהופקד עצמו, בנוסף להלוואה כנגד הזהב שלו עצמו. כל עוד לא ביקשו כולם את הזהב באותו זמן, מערכת זו המשיכה לתפקד לעיתים ללא ידיעת המלווים.

הצורפים בעלי הכספות גילו שהם יכולים לבצע מעשה תרמית ולהדפיס קבלות ללא כיסוי של זהב אמיתי. כך שצורף שמחזיק 5 ק"ג של זהב, לא היה צריך להנפיק קבלות שוות ערך ל-5 ק"ג זהב, אלא יכל להנפיק קבלות בשווי 10 ק"ג זהב. כל עוד לא כל המפקידים שלו באו לדרוש את הזהב שלהם באותו זמן, איש לא הבחין בתרמית. במקביל, הצורף יכול להלוות את הקבלות שהוא ייצר תמורת ריבית, וליצור לעצמו ענף הכנסה נוסף. דבר זה מהווה למעשה מס אינפלציה על שאר החברה. כאשר מספר גדול מספיק של מלווים דורשים את הכסף בחזרה, נקרא מצב זה בשם "בהלה לבנק" ובמצב זה ה"בלוף" של הבנקים מתגלה, והבנק מתמוטט.

כאשר נתגלו הרמאויות של צורפים, המלווים לא דרשו את כספם בחזרה. הדבר נבע מכך שהצורפים הפכו כבר לגופים רבי עוצמה המקושרים לשלטון. דוגמה לכך היא משפחת דה-מדיצ'י האיטלקית. זו הייתה תחילת מערכת הבנקאות.

התופעה של בהלה לבנק הרסה בנקים פרטיים וערערה את אמון הציבור בכל המערכת הבנקאית. היו שדרשו לאסור על השיטה של הפקת כסף על ידי הסתמכות על חובות. אך האשראי שיצרו הבנקים היו חיוניים למדינות אירופה שנלחמו זו בזו ונזקקו לכסף כדי לממן את הצבאות. הבנקים הסכימו לקבל הגבלות על כמות הכסף הדמיוני שיכלו ליצור.

היחס היה לרוב 9 דולרים דמיוניים לדולר אמיתי אחד שהיה בכספת. תקנות אלו נאכפו על ידי ביקורות פתע. עוד נקבע, כי במקרה של בהלה לבנק, הבנקים המרכזיים יתמכו בבנקים המסחריים על ידי אספקה של זהב. רק במקרה של בהלות בנקים מרובות שהתרחשו באותו הזמן, האשראי נעלם והמערכת הגיעה לקריסה.

הדפסת כסף מסחרי כתוצאה מחוב

אם אזרח מפקיד שטר של 100 ש"ח בבנק, הבנק מחויב על פי חוק להחזיק בשטרות ביחס רזרבה שנקבע על ידי הממשלה או על ידי הבנק המרכזי. ביחס רזרבה של 10%, הבנק מחויב להחזיק שטרות בסך 10 ש"ח על הפקדה זו. פירוש הדבר הוא שהבנק מלווה 90 ש"ח לאדם אחר. אותו אדם מפקיד את הכסף בסופו של דבר באותו בנק או בבנק אחר. שמחויב להחזיק ברזרבה 9 ש"ח ומנסה להלוות 81 ש"ח לאדם נוסף. על ידי סדרה הנדסית יורדת, 100 ש"ח הראשונים, ביחס רזרבה של 10% יכולים לייצר עד 1,000 ש"ח של כסף בצורות הלוואות וחובות.

כדי להסביר את מערכת הרזרבה החלקית בדרך פשוטה, הבה נדמיין שבנק חדש הוקם עכשיו ועדיין אין לו מפקידים. מייסדי הבנק הפקידו רזרבה בסך 1,111.12$ של כסף מזומן בבנק המרכזי. יחס הרזרבה הקבוע הוא 9:1.

שלב ראשון: הדלתות נפתחות ולווה ראשון נכנס, הוא צריך 10,000$ כדי לקנות מכונית. יחס הרזרבה הוא 9:1. הרזרבה שהפקיד הבנק החדש בבנק המרכזי, בסך 1,111.12$ מאפשר לו ליצור פי 9 כסף חדש בסכום של 10,000$ על בסיס ההתחייבות של הלווה בלבד. 10,000$ הללו אינם נלקחים משום מקום, זהו כסף חדש לחלוטין שפשוט מוקלד לתוך חשבון הבנק של הלווה. ניתן להגיד שהבנק "הדפיס" כסף. הלווה רושם צ'ק בסכום הזה, כדי לקנות בו מכונית.

שלב שני: מוכרת המכונית מפקידה את 10,000$ החדשים בבנק שלה. בניגוד לכסף המזומן שמופקד על ידי הבנק המסחרי בבנק המרכזי, את הכסף הזה לא ניתן להכפיל ביחס הרזרבה. במקום זאת, הוא מחולק ביחס הרזרבה של 9:1 וניתן ליצור הלוואה חדשה של 9,000$ על בסיס הפקדת 10,000$.

שלב שלישי: אם אותם 9,000$ מופקדים על ידי צד שלישי בבנק המקורי שיצר את ההלוואה, הם הופכים לבסיס לאשראי בנקאי חדש, בסך 8,100$. כל הפקדה מכילה פוטנציאל להלוואה קטנה במעט, בגדלים הולכים וקטנים, אם הכסף החדש שנוצר לא מופקד בבנק התהליך נעצר. זהו החלק הלא צפוי בתהליך יצירת הכסף. אך סביר להניח כי בכל שלב הכסף החדש כן יופקד בבנק, ותהליך הרזרבה היחסית יכול לחזור על עצמו שוב ושוב עד שכ-100,000$ של כסף חדש נוצרו על ידי המערכת הבנקאית. כל הכסף החדש הזה נוצר אך ורק מחוב. כל התהליך חוקי תודות לפריבילגיה של בנקים להדפיס כסף ובגלל הפקדון הראשוני של 1,111.12$ אשר עדיין נמצא בשלמותו בבנק המרכזי.

השלכות

אשראי זול צמיחה מהירה

אחת ההשלכות של בנקאות ברזרבה חלקית היא אשראי זול שבתורו תורם לצמיחה כלכלית מהירה. בנקאות ברזרבה חלקית מקלה על בנקים לספק הלוואות, ולהנות מרווחי ריבית. הדבר מתרגם לצמיחה מהירה שיש בה יתרונות חברתיים רבים כמו פיתוח טכנולוגי ושיפור ברמת החיים. בד בבד זו גם אחת הביקורת על שיטה זו - שכן התמריץ לאשראי זול ולצמיחה כלכלית מהירה מתנגש לא פעם עם רצון לשמור על משאבים מתכלים, מערכות אקולוגיות, הון חברתי והיבטי קיימות. בחברות מסורתיות הצמיחה הכלכלית הייתה איטית וקבלת אשראי הייתה קשה יותר ורובה היה מבוסס על אשראי מצד קהילות.

ריצה על הבנק

הסתערות משיכות

כאשר יש משבר כלכלי, כל בנק בפני עצמו עומד בפני סיכון של ריצה על הבנק, והמערכת הלאומית של בנקאות ברזרבה חלקית, עומדת בסיכון של פניקת בנקים. ריצה על הבנק הוא מצב שבו קבוצה גדולה של חוסכים דורשים את חסכונותיהם בבת אחת (או בתוך תקופה קצרה) בגלל משבר אמון. היות שלבנק במערכת בנקאות ברזרבה חלקית, יש רק כ-10% מכספי החוסכים בכל רגע נתון, הבנק עומד במצב זה בפני סכנת קריסה. זו דוגמה לציפיות שמגשימות את עצמן. ריצות על הבנק התרחשו שוב ושוב במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והובילו לסגירת מאות בנקים. כאשר בנק כזה קורס, רוב הכסף של החוסכים בבנק "מתאדה". ריצה על הבנק בבנק אחד עלולה לפתוח שרשרת של ריצות על הבנק בבנקים אחרים ובכך ליצור "אפקט דומינו", או לולאת משוב מחזקת של קריסה. חוסכים בבנקים אחרים חוששים ממצב דומה, ובנאים לבנק שלהם בדרישה לקבל את הכסף. אם הם עושים את זה בתוך תקופה קצרה, גם הבנק שלהם קורס.

דבר זה יוצר תחושת מרמור קשה, שכן מתגלה לציבור שקבוצה קטנה של אנשים לקחה את כספו. בנוסף הדבר יוצר משבר כלכלי שכן כמות הכסף ירדה ואיתה היכולת לבצע פעילות כלכלית. דבר זה גורם למשבר בכלכלה הריאלית של מפעלים מוצרים ועובדים. כמו כן, הדבר יוצר משבר אמון ביחס לכסף, לממשלה, לאשראי ולכן עלול להקטין את כמות ההון החברתי ולהקשות על הקמת מיזמים חדשים.

בעבר בנקים גדולים היו ה"מלווה לשעת חירום" לבנקים קטנים יותר, בניסיון לספק להם כסף מזומן בשעת ריצה על הבנק ולמנוע קריסה שלהם, אולם ככל שכמות הכסף התנפחה, לא היה בכוח מנגנון זה מספיק כוח כדי למנוע ריצות על הבנק. כדי לנסות למנוע את המצב של ריצות על הבנק, הוגדרו תקנות רבות של פיקוח על הבנקים, הוקמו הבנקים המרכזיים כמו הפדרל ריזרב, והוגדרה כמות מינימלית של רזרבה שמתחת לה אסור להמשיך ולהלוות. המלווה לשעת חירום הפך להיות הבנק המרכזי, שלו עתודות המטבע הגדולות ביותר, וגם האפשרות להדפיס כסף פיזי. הדבר כולל גם חבילות סיוע גדולות לבנקים בזמן משברים, מצד הממשלה. דבר זה הצליח למנוע בינתיים הישנות של משבר נוסח 1929, אלא שהוא בא גם במחיר של סיכון מוסרי, כאשר בנקים יודעים שהממשלה צפויה לחלץ אותם, בגלל שנפילתם פירושה משבר חברתי גדול, ולכן בנקים נוטים לקחת סיכונים גדולים מידי, בציפייה שאחרים ישלמו את המחיר.

אי עמידות וקיימות

עמידות מוגדרת כיכולת של המערכת להתגבר על משברים. מבחינה זו מערכת הבנקאות ברזרבה חלקית מהווה בעיה בגלל שהיא בעלת שני מנגנונים להעצמת משברים - האחד הוא נטייה לאופטימיזם מוגזם שמעוניין להתעלם מהתפתחות משברים, והשני הוא שלאחר שמשבר התרחש למערכת יש מנגנוני לולאות משוב מחזקות, שמעצימות את המשבר (ראו פרק על ריצות על הבנק).

המערכת הכספית של רזרבה חלקית תלויה בציפיות להתרחבות מתמדת של הכלכלה ומעודדת ציפיות אלה. הציפייה הזאת מאפשרת לצפות להחזרי ההלוואות שניתנות, ולכן לתת עוד הלוואות שמגדילות את כמות הכסף. כמות הכסף הגדלה אם בגלל אשליית הכסף ואם בגלל היבטים אחרים יוצרת תמריץ לאנשים להוציא כסף ובכך הם גורמים להתרחבות הכלכלה הריאלית - ייצור עוד סחורות. דבר זה נמשך זמן מה, עד שמתגלה שאין מספיק הכנסות לכיסוי ההלוואות שניתנו, והמערכת מתכווצת בחזרה. זה אחד הגורמים המרכזיים למחזור עסקים. בכל מקרה, למערכת הבנקאית עצמה יש אינטרס להכחיש קשיים וסיכונים, כדי להמשיך ככל האפשר את האווירה האופטימית שתאפשר את המשך קיומם של בנקים ולהרחיק ככל האפשר מצב של ריצה על הבנק.

כסף הוא מכשיר למסחר וייצור. כאשר אספקת הכסף גדלה, ערך הכסף יורד, אלא אם נפח המסחר והייצור בכלכלה הריאלית גדל באותו הקצב. כאשר הכלכלה גדלה בקצב קבוע של 3% לדוגמה, היא מייצרת פונקציית גידול מעריכי או גידול אקספוננטי. בעקומה מעריכית ההולכת ונעשית תלולה. אלא שצמיחה כלכלית דורשת שימוש הולך לגובר במשאבי טבע והאנרגיה. עוד ועוד דברים צריכים לעבור את המסלול ממשאב לפסולת בכל שנה, לנצח. כל זאת רק כדי למנוע מהמערכת להתמוטט. דבר זה נחשב לבלתי מקיים.

חשש מהשפעות שיא תפוקת הנפט

פעילי סביבה וחברה חוששים כי שיא תפוקת הנפט ומשברים דומים כמו שיא תפוקת הפחם עלולים ליצור משבר ריאלי שעלול להתרגם למשבר פיננסי קשה.

היות שמערכת הבנקאות רוצה אווירה כלכלית אופטימית, והיות ושיא תפוקת הנפט עלול לגרור קשיים כלכליים הדבר עלול להוביל לקריסה כלכלית. לפרטים ראו קורס בהתרסקות.

ביקורת

שיטה זו מותקפת על ידי גורמים בשמאל ובימין הכלכלי בטענה שהיא מייצרת ניפוח של הכסף, אינפלציה וחוסר יציבות. הטענות בשמאל ממוקדות בקשר בין שיטה זו לבין אי שוויון כלכלי, ונטייה של המערכת הנוכחית לקדם מצב בלתי מקיים, הטענות בימין הן כי הפדרל ריזרב, ובנקים מרכזיים דומים ברמה הלאומית ומחריפים משבר כלכלי. מבחינה כלכלית הבנקאות ברזרבה חלקית מעודדת כשל שוק מסוג סיכון מוסרי.

פרדריק סודי היה זוכה פרס נובל בכימיה לשנת 1921, על עבודותיו בתחום הקרינה הרדיואקטיבית והאיזוטופים. לאחר ההכרה בעבודותיו בתחום הכימיה, הגיע סודי למסקנה כי העולם זקוק לכלכלה טובה יותר ולאו דווקא לכימיה טובה יותר. הוא הפנה את עיקר המרץ שלו לניסיון לכתוב מחדש את חוקי הכלכלה בהתאם לחוקי התרמודינמיקה. בין השנים 1921 ל-1944, כתב סודי מספר ספרים שבהם ביטא ביקורת קשה כלפי הכלכלנים בני תקופתו ולמען רפורמה מקיפה בתחום המוניטרי. המלצות רבות שלו, כולל זניחת תקן הזהב או שערי מטבע בינלאומיים גמישים נתקבלו אבל הביקורת שלו לבנקאות ברזרבה חלקית, נשארה מחוץ לזרם המרכזי בכלכלה.

סודי הבחין בין עושר אמיתי - המושג ונשמר בדברים פיזיים, כמו שדות, אנשים, מכונות, בתים, לבין חוב במונחים של כסף. בעוד שחוב יכול לתפוח עם הזמן בגלל ריבית, עושר, בהיותו דבר פיזי הוא דבר שמתקלקל בגלל החוק השני של התרמודינמיקה וללא תחזוקה הוא מגדיל את האנטרופיה ומעבד את תכונותיו המועילות. היות שיש גידול מתמיד של החובות על ידי מנגנון של ריבית ובנקאות ברזרבה חלקית, אבל אין גידול כזה אפשרי בדברים פיזיים (שיכולים לגדול אבל על פי חוקי הפיזיקה ולא על פי החלטות על ריבית), יש צורך במנגנונים ש"סוגרים את הפער" בין העושר לבין החוב - מנגנונים שנחשבים שליליים כמו אינפלציה פשיטות רגל, החרמת רכוש וכו'. סודי טען כי אי אפשר להתנגד לתופעות אלה כל עוד מתקיים המנגנון של ריבית ואי ההבחנה בין חוב לבין עושר.

קישורים חיצוניים

• בנקאות ברזרבה חלקית באקו-ויקי
• בנקאות ברזרבה חלקית בוויקיפדיה באנגלית