לדלג לתוכן

בנינגטון קולג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנינגטון קולג'
תחום השכלה גבוהה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מטה הארגון בנינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
עובדים 342 (נכון ל־אוגוסט 2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1932–הווה (כ־92 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.bennington.edu
קואורדינטות 42°55′29″N 73°14′12″W / 42.924817°N 73.23673°W / 42.924817; -73.23673
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בנינגטון קולג' (באנגלית: Bennington College) היא מכללה פרטית למדעי הרוח ולאמנויות בעיר בנינגטון, ורמונט. היא נוסדה ב־1932[1] כמכללה לנשים, ונפתחה גם לסטודנטים גברים ב־1969. היא טוענת לתואר המכללה הראשונה שכללה אמנויות חזותיות ואמנויות הבמה במעמד שווה בתוכנית הלימודים לצד מדעי הרוח.[2] המכללה מוכרת על ידי המועצה להשכלה גבוהה של ניו אינגלנד.

תולדות המכללה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה־20 של המאה ה־20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכנון להקמת מכללת בנינגטון החל בשנת 1924 ונמשך תשע שנים. אנשים רבים היו מעורבים, אך ארבע הדמויות המרכזיות בהקמת בנינגטון היו וינסנט ראווי בות', מר וגברת הול פארק מקאלוך, וויליאם הרד קילפטריק.[3]

בשנת 1924, ארגנה ועדת נשים בראשות הגברת הול פארק מקאלוך מפגש של ה־Colony Club, מועדון חברתי לנשים עשירות, אשר ריכז כ־500 מנהיגות אזרחיות ומחנכות מרחבי המדינה.[4] כתוצאה מהמפגש, חוברה חוקת יסוד למכללה והוקם חבר נאמנים עבורה. אחד הנאמנים, הפילוסוף ג'ון דיואי, עיצב רבים מסימני ההיכר המובהקים של המכללה, כגון "תהליך התוכנית" ו"טרימסטר עבודת השטח", באמצעות תורת החינוך שלו.[3]

שנות ה-30 של המאה ה־20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזור הראשון, בן שמונים ושבע נשים, הגיע לקמפוס ב־1932. בכל שנה מאז ייסוד המכללה, עוסק כל סטודנט במכללת בנינגטון בהתמחויות או בהתנדבות במשך טרימסטר החורף. במקור נקרא טרימסטר זה "תקופת השטח והקריאה של החורף", והוא תואר על ידי נשיא המכללה הראשון, רוברט דיבור לי, בעלון הפרסומי של בנינגטון משנת 1928 כ"פגרת חורף ארוכה המעניקה לסטודנטים ולסגל הזדמנות לנסיעות, לעבודת שטח ולניצול היתרונות החינוכיים של חיי המטרופולין." שמו של טרימסטר זה שוּנה פעמיים, למונח "טרימסטר ההיעדרות" ולמונח הנוכחי, "טרימסטר עבודת השטח".[3]

בשנת 1934 יסדה מרתה היל את תוכנית הקיץ של בית הספר למחול בבנינגטון. מרתה גרהם, דוריס האמפרי, האניה הולם, וצ'ארלס וידמן לימדו כולם במסגרת בית הספר. על המשתתפים בתוכנית נמנים חוזה לימון, בסי שנברג, מרס קנינגהם ובטי פורד. בשנת 1935 הסכימה ההנהלה לרשום גם גברים צעירים לתוכנית הסטודיו לתיאטרון בנינגטון, מכיוון שהיה צורך בגברים למופעי תיאטרון. בין הגברים שלמדו שם היה השחקן אלן ארקין.

בין 1935 ל-1939 ערך הפסיכולוג החברתי תיאודור ניוקום מחקר בבנינגטון על שינוי הגישה הפוליטית בתקופת הניו דיל.[5]

שנות ה־40 עד שנות ה־80 של המאה ה־20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 הפיקה מחלקת המדינה של ארצות הברית סרט תיעודי על בנינגטון, שהדגיש את גישתה החינוכית הייחודית כמודל לבנייה מחדש של בעלות הברית את החברה הגרמנית לאחר מלחמת העולם השנייה.[6]

בשנת 1969 הפכה מכללת בנינגטון למעורבת מגדרית באופן מלא, מהלך שמשך תשומת לב בכל ארצות הברית, כולל כתבת שער גדולה במוסף הניו יורק טיימס.[7]

שנות ה־90 של המאה ה־20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993 יזם חבר הנאמנים של מכללת בנינגטון תהליך שאותו הם כינו "הסימפוזיון". לדעתם, סבלה המכללה מ"דבקות הולכת וגוברת בסטטוס קוו, שאם לא תטופל תהא קטלנית לתכליתה ולפדגוגיה של בנינגטון".[8] חבר הנאמנים "הזמין דיווחים על בעיות והצעות בנושאים נרחבים ומגוונים, ללא הגבלה, מכל חבר סגל, כל סטודנט, כל איש צוות, כל בוגר ובוגרת, ועשרות מידידי המכללה".[9] לדברי הנאמנים, התהליך נועד להמציא מחדש את המכללה, והתקבלו למעלה מ־600 דיווחים ובקשות מהנשאלים.[9]

תוצאות התהליך פורסמו ביוני 1994 במסמך בן 36 עמודים בשם Symposium Report of the Bennington College Board of Trustees. בין השינויים המומלצים:

  • אימוץ אידיאל "מורה-בעל־מלאכה";[10]
  • זניחת החלוקה לחוגים אקדמיים לטובת "קבוצות תוכן גמישות עם סגל משתנה";[11]
  • החלפת שיטת הקביעות במכללה ב"מערכת חוזים ניסיונית";[12]
  • הפחתה של 10% בשכר הלימוד לאורך חמש שנים.[13] ב-1988, לפי הניו יורק טיימס, היה בנינגטון הקולג' היקר ביותר בארצות הברית.[14]

סמוך לסוף יוני 1994, קיבלו 27 חברי סגל (כשליש מכלל גוף הסגל) הודעה בכתב לפיה החוזים שלהם לא יחודשו.[15][16] לפי המלצת "הסימפוזיון", ביטלו הנאמנים את שיטת הקביעות. הפיטורין משכו תשומת לב תקשורתית רבה.

היו סטודנטים ובוגרים שמחו על המעשה, והמכללה ספגה ביקורת מצד "האגודה האמריקאית של מורי אוניברסיטה" (AAUP), שקבעה כי "...במכללת בנינגטון כיום אין החופש האקדמי מובטח, ואין הקביעות האקדמית קיימת".[17] מבקרי הסימפוזיון והפיטורים ב־1994 טענו שהסימפוזיון היה בעצם מסך עשן, שנועד לספק עילה להדחה של חברי סגל שנשיאת המכללה, אליזבת קולמן, ביקשה לפטר.[18] היו שהטילו ספק בעיתוי הפיטורים, וטענו כי בהמתנה לסוף יוני, המכללה מנעה מסטודנטים שנפגעו מהפיטורים לעבור למוסדות אחרים.[19]

נשיאת המכללה, פרופ' אליזבת קולמן, השיבה כי ההחלטה הייתה ביסודה "רעיונית", וקבעה כי "בנינגטון הפכה לבינונית עם הזמן" וכי המכללה זקוקה לשינוי קיצוני. קולמן אף אמרה כי המכללה נמצאת במצוקה כלכלית קשה, וכי "אם בנינגטון לא תעשה דבר... עתידו של המוסד הזה מוטל בספק רב".[20] במכתב ל"ניו יורק טיימס", הצהיר ג'ון בר, יו"ר חבר הנאמנים, כי קולמן "אינה אחראית לארגון מחדש של המכללה. [...] היה זה חבר הנאמנים".[21]

במאי 1996 ההגיש, 17 מחברי הסגל שעבודתם הופסקה ב־1994 תביעה נגד בנינגטון קולג', וביקשו פיצויים בסך 3.7 מיליון דולר והשבתם לתפקידיהם הקודמים [22] בדצמבר 2000 הוכרע התיק מחוץ לבית המשפט; במסגרת ההסדר קיבלו חברי הסגל המפוטרים 1.89 מיליון דולר והתנצלות מהמכללה [23] מייד בעקבות שערורייהת, בלשנת הלימודים 1994–1995,צנחד מספר הנרשמים של המכללה לשפל של 370 תלמידי תואר ראשון,[24] ובשנה שלאחר מכן (1995–1996), ירדה ההרשמה לתואר ראשון ל־285.[25][26] לדברי קולמן, נדרשה כמות של 600 סטודנטים לתואר ראשון כדי שהקולג' יצליח להכניס די כסף לקיומו.[24]

שנות העשרה של המאה ה־21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 דיווחה המכללה על 755 תלמידים, ועל עלייה באיכות בקשות הרישום.[27] המכללה הופיעה ברשימת "המכללות הטובות ביותר בצפון מזרח ארצות הברית" של כתב העת Princeton Review,[28] אשר מזהה מכללות שהן, לשיפוטו, "...מצוינות אקדמית וראויות מאוד להיכלל ברשימת המועמדים בבקשך קולג'." בנינגטון נכללה גם ברשימת "המכללות הירוקות" של פרינסטון.[29]

באותה שנה הודיעה המכללה שקיבלה מענק בסך 5 מיליון דולר מקרן הלן פרנקֶנְטַלר. המענק הקים את קרן הלן פרנקנטלר לאמנויות חזותיות, אשר מספקת תמיכה לכל ההיבטים של תוכנית האמנות הפלסטית של בית הספר, כולל תוכניות לימודים, מתקנים, מיזמים, וסגל אקדמי. שם האגף לאמנויות חזותיות של מתקן האמנויות המשתרע על פני כ־11 אלף מטרים רבועים שונה לשם "המרכז לאמנויות חזותיות על שם הלן פרנקנטלר."[30]

באוקטובר 2016 אימץ סגל המכללה מדיניות גישה פתוחה, כדי להפוך את פועלו האקדמי נגיש לציבור באינטרנט.[31]

מאז קיץ 2020 מכהנת לורה ווקר כנשיאת המכללה.

מבנה ואופי הלימודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 התקיים במכללה יחס סטודנטים לסגל של 8:1, וגודל הכיתה הממוצע היה 13 סטודנטים.[32] מכללת בנינגטון מוכרת על ידי המועצה להשכלה גבוהה של ניו אינגלנד.[33] בשנת 2021 דורגה בנינגטון במקום ה־76 בדירוג כתב העת US News & World Report בין המכללות למדעי הרוח בארצות הברית, ובמקום 38 בקטגוריית תוכניות ההוראה הטובות ביותר לתואר ראשון במכללות למדעי הרוח בארצות הברית.[34]

בבנינגטון מקבלים הסטודנטים לתואר ראשון ייעוץ דומה לייעוץ שמקבלים תלמידים לתארים מתקדמים במוסדות אחרים. במסגרת הייעוץ מסייע חבר סגל בבחירת קורסים, התמחות, והגשת מועמדות למשרות, הכנה לבתי ספר לתארים מתקדמים, ועוד. בבנינגטון אין חוגים אקדמיים רגילים לסטודנטים לתואר ראשון. במקום זאת, "תהליך התוכנית" הוא חלופה אשר מעודדת תלמידים להוביל ולתכנן את רכישת ההשכלה שלהם בעצמם, במקום לבחור בנתיבים קיימים.

במסגרת "תהליך התוכנית" אין קורסי חובה, כך שמרגע שהסטודנטים מגיעים, הם חופשיים להתחיל לעצב את תוכנית הלימודים שלהם כדי להתאים לתחומי העניין שלהם ולחקור תחומים חדשים.[35] בשנה השנייה על הסטודנטים להגיש הצעת תוכנית בסגנון חיבור רהוט (להבדיל מרשימת פריטים), המפרט את תחומי הלימוד העיקריים והמשניים הרצויים להם, סיכום של תחומי העניין והקורסים הקודמים שלהם, ומסגרת לאופן שבו הלימודים אמורים להתקדם עד שיגיעו לעבודה מסכמת באחד מהאשכולות המוגדרים כגון חברה, תרבות ומחשבה, קידום עשייה ציבורית, מחול, לימודי סביבה, אמנות חזותית, ועוד.[36] לאחר מכן נפגשים התלמידים עם ועדה של חברי סגל ועם היועץ האקדמי שלהם כדי לבדוק את התוכנית המוצעת ולבצע כל שינוי נדרש. לאחר שיפור התוכנית שלהם, התלמידים נפגשים באופן קבוע עם היועץ שלהם כדי לבחור קורסים רלוונטיים, ונפגשים שוב עם ועדת התוכנית בכל סתיו כדי לדון בהתקדמותם לקראת סיום. בגלל "תהליך התוכנית", כל סטודנט בבנינגטון לומד תמהיל משלו.[35]

טרימסטר עבודת שטח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרימסטר עבודת שטח היא אחת החובות של כל תלמידי בנינגטון, והיא תוכנית התמחות שנתית המעניקה לסטודנטים הזדמנות לצבור ניסיון מקצועי לפני סיום הלימודים. התנסויות בעבודת שטח במשך הטרימסטר מסייעות להחלטות התלמידים לגבי תכנון קריירה, ואף יכולות להוביל להזדמנויות עבודה לאחר סיום הלימודים. בנינגטון היא המכללה היחידה אשר דורשת התמחות שנתית לסטודנטים מאז הקמתה.[37]

לימודים לתואר שני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכללת בנינגטון מציעה לימודים לתואר שני באמנות במגוון מקצועות, וכן לימודי טרום־רפואה לבוגרי תואר ראשון.[38] עד 2012 התקיימו גם לימודים לתואר שני בהוראה דרך "המרכז להוראה יצירתית" שפעל במכללה.[39]

בוגרים ואנשי סגל ידועים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוגרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרתה גרהם

על סגל המורים בבנינגטון נמנים מבקרי הספרות קמיל פאליה וסטנלי היימן (שאשתו, שירלי ג'קסון, התייחסה בכתיבתה לבנינגטון קולג', במיוחד בספרה Hangsaman); הסופרים ברנרד מלמוד וג'ון גרדנר, המלחינים אלן שון, הנרי בראנט, וויויאן פיין; הציירים קנת' נולנד, מרי לאם, וז'ול אוליצקי; המשוררים לאוני אדמס והווארד נמרוב; הרקדנית/כוריאוגרפית מרתה גרהם; הכלכלן קרל פולאני ומספר יוצרים זוכי פרס פוליצר ובהם ויסטן יו אודן, סטנלי קוניץ, מרי אוליבר, תיאודור רות'קה, דונלד הול, ואן וולדמן.

בספרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה בדיונית של בנינגטון בשם "קמדן קולג'" מופיעה ביצירותיהם של ברט איסטון אליס, ג'יל אייזנשטדט וג'ונתן לת'ם, כולם תלמידי המכללה בעבר.[40][41] בעוד שמכללת קמדן של אליס ממוקמת בניו המפשייר, קמדן של לת'ם נמצאת בוורמונט, והיא בולטת בהיותה המכללה היקרה ביותר באמריקה. הסופרת דונה טארט, אף היא בוגרת בנינגטון, משתמשת באותו רקע דמוי־בנינגטון ברומן שלה משנת 1992, "ההיסטוריה הסודית", אלא שהיא מכנה את המכללה הבדויה "המפדן קולג'".

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנינגטון קולג' בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Bennington College A Prospectus". 17 במאי 2019 – via crossettlibrary.dspacedirect.org. {{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires |journal= (עזרה)
  2. ^ "Vision and History, Bennington College". Bennington College.
  3. ^ 1 2 3 "Bennington College Timeline". Bennington College. אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2012. נבדק ב-21 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ The French Review, Vol XI No.2, December 1937, "The Bennington Experiment", by line Wallace Fowlie
  5. ^ "Newcomb". lewisu.edu. נבדק ב-2017-12-10.
  6. ^ "Bennington College Propaganda Film (1951)". youtube.com. 2014. אורכב מ-המקור ב-2015-06-06. נבדק ב-29 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Meehan, Thomas (21 בדצמבר 1969). "At Bennington The Boys Are the Coeds" (PDF). The New York Times Magazine. Bennington, VT. נבדק ב-25 בינואר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Bennington College Board of Trustees (1994), Symposium Report of the Bennington College Board of Trustees (PDF), p. 7, אורכב מ-המקור (PDF) ב-2007-06-29, נבדק ב-2007-07-07
  9. ^ 1 2 Symposium Report, p. 8.
  10. ^ Symposium Report, p. 11.
  11. ^ Symposium Report, p. 14.
  12. ^ Symposium Report, p. 17.
  13. ^ Symposium Report, p. 22.
  14. ^ Berger, Joseph (18 באוקטובר 1988). "Why Bennington Is the Most Expensive College". הניו יורק טיימס. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Edmundson, Mark (23 באוקטובר 1994), "Bennington means business", The New York Times: 1 [Section 6, Col. 1] {{citation}}: (עזרה)
  16. ^ Dembner, Alice (15 באפריל 1995), "National professors' group calls Bennington overhaul a 'purge'", The Boston Globe: 22 [Metro–Region section] {{citation}}: (עזרה)
  17. ^ Howie, Stephen S. (5 במאי 2002), "Bennington makes recovery its own way: President is credited with setting the course", The Boston Globe: B11 [Education section] {{citation}}: (עזרה)
  18. ^ Edmundson, Mark (23 באוקטובר 1994). "Bennington Means Business". The New York Times. נבדק ב-13 בינואר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ December, Alice (14 בספטמבר 1994), "Striking a discord: Record low enrollment follows radical changes at Bennington College", The Boston Globe: 1 [Metro–Region section] {{citation}}: (עזרה)
  20. ^ "Change begins at Bennington", St. Louis Post-Dispatch: 12C, 28 ביוני 1994 {{citation}}: (עזרה)
  21. ^ "Bennington means business (letter response)", The New York Times: 22 [Section 6, Col. 4], 27 בנובמבר 1994 {{citation}}: (עזרה)
  22. ^ Yemma, John (8 במאי 1996), "Laid-off Bennington faculty members sue", The Boston Globe: 32 {{citation}}: (עזרה)
  23. ^ "17 Dismissed Professors Win Suit at Bennington", The New York Times: 16 [Section A, Column 1], 29 בדצמבר 2000 [corrected January 1, 2001] {{citation}}: (עזרה)
  24. ^ 1 2 Dembner, "Striking a discord".
  25. ^ Howie, "Bennington makes recovery its own way".
  26. ^ June, Audrey Williams (22 באוקטובר 2004), "Bond-Rating Update", Chronicle of Higher Education: 40 {{citation}}: (עזרה)
  27. ^ "Bennington: By the Numbers". Bennington.edu. 2015. אורכב מ-המקור ב-15 באוקטובר 2013. נבדק ב-30 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Best Northeastern | The Princeton Review". princetonreview.com (באנגלית). נבדק ב-2018-05-25.
  29. ^ "Bennington Recognized by Princeton Review - Bennington College". bennington.edu. נבדק ב-30 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "Bennington College Receives $5 Million from Frankenthaler Foundation". www.artforum.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-07-30.
  31. ^ "Bennington College". ROARMAP: Registry of Open Access Repository Mandates and Policies. UK: University of Southampton. 13 בנובמבר 2016. נבדק ב-23 ביולי 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  32. ^ "Bennington: By The Numbers". Bennington College. אורכב מ-המקור ב-9 בינואר 2015. נבדק ב-9 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Vermont Institutions – NECHE, New England Commission of Higher Education, נבדק ב-26 במאי 2021 {{citation}}: (עזרה)
  34. ^ "Bennington College". usnews.com. U.S. News & World Report, L.P. נבדק ב-19 ביולי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ 1 2 "The Plan - Bennington College". www.bennington.edu.
  36. ^ "Areas of Study". Bennington College.
  37. ^ http://www.bennington.edu/academics/field-work-term Field Work Term, Bennington College
  38. ^ "Graduate & Postbac Programs". נבדק ב-17 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ "Spring Curriculum 2011" (PDF). נבדק ב-17 במרץ 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ Brooker, Joseph (2019-12-12). Jonathan Lethem and the Galaxy of Writing (באנגלית). Bloomsbury Publishing. p. 40. ISBN 978-1-350-00378-1.
  41. ^ Dobson, James E. (2016-05-20). "Shirley Jackson and the Campus Novel". In Anderson, Melanie R.; Kröger, Lisa (eds.). Shirley Jackson, Influences and Confluences (באנגלית). Routledge. p. 132. ISBN 978-1-317-05527-3.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בנינגטון_קולג%27&oldid=38989766"