יצרים
 | |
| כרזת הסרט "יצרים" | |
| בימוי |
מיכלאנג'לו אנטוניוני  |
|---|---|
| הופק בידי |
קרלו פונטי פייר רוב |
| תסריט |
תסריט: מיכלאנג'לו אנטוניוני טונינו גוארה אדוארד בונד סיפור מקורי: חוליו קורטאסר |
| עריכה |
פרנק קלארק |
| שחקנים ראשיים |
דייוויד המינגס ונסה רדגרייב שרה מיילס |
| מוזיקה |
הרבי הנקוק ציפורי החצר |
| צילום |
קארלוס די פלומה |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת, איטליה |
| חברת הפקה | MGM |
| חברה מפיצה | Premierre Pictures |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 18 בספטמבר 1966 |
| משך הקרנה |
111 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט בלשי, סרט המבוסס על יצירה ספרותית, סרט מתח, סרט דרמה |
| מקום התרחשות |
לונדון |
| תקציב | 1.8 מיליון דולר |
| הכנסות | 20 מיליון דולר |
| פרסים | פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
"יצרים" (באנגלית: Blow-up) הוא סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני שצולם בלונדון ב-1966. הסרט מספר את סיפורו של צלם בשם תומאס, שבאופן מקרי הופך עד למעשה רצח. הסרט מבוסס על סיפור קצר משנת 1959 מאת הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר בשם "Las babas del diablo" (הרוק של השטן).
Blow-up היא מילה בעלת כמה משמעויות באנגלית, לרבות התפוצצות, אך גם תהליך הגדלת תצלום, המתואר בסרט לפרטיו. בישראל הופץ הסרט בשם "יצרים".[1] בסרט מככבים דייוויד המינגס בתפקיד תומאס, הצלם, וונסה רדגרייב בתפקיד ג'יין, אישה מסתורית המעורבת במעשה הרצח. הסרט כולל הופעות אורח בתפקידים משמעותיים של ידוענים לונדונים בני התקופה, כגון דוגמנית העל ורושקה פון להנדורף ולהקת "ציפורי החצר".
הסרט עוסק באומנות הצילום וביחס בין הצלם ונושא הצילום, ובין המציאות, המציאות המצולמת וההזיה. כן מתעד הסרט את לונדון החוגגת של שנות ה-60, את תרבות הפסיכדליה והשימוש בסמים, והוא כולל גם סצינות עירום נועזות לזמנו, שהביאו להתנגשויות עם הצנזורה במקומות בהם הופץ.
הסרט נחשב לאחד מסרטיו החשובים של אנטוניוני, והשפיע על במאים רבים, לרבות פרנסיס פורד קופולה שיצר בעקבותיו את "השיחה" ובריאן דה פלמה, שיצר סרט בשם "התפוצצות" (Blowout), המשתמש במרכיב עלילתי דומה של סרט הקלטה הקולט באקראי מזימת רצח.
הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, וכן היה מועמד למספר פרסי אוסקר ופרסי באפט"א.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט נפתח בחבורת פנטומימאים הרצים ברחובות לונדון. תומאס (דייוויד המינגס) יוצא מבית מחסה לחסרי בית, בו בילה את הלילה. לבושו מרושל ומזוהם, והוא אינו מגולח. הוא נכנס למכונית מסוג רולס-רויס. בעודו נוסע, הוא נפגש בפנטומימאים המבקשים ממנו כסף. לאחר שהוא ממשיך בדרכו, הוא מגיע לסטודיו לצילום. מתברר שמדובר בצלם אופנה מצליח ביותר. הוא מתגלח, ומחליף את בגדיו לבגדים מהודרים, חליפה שחורה ומכנסיים לבנים. תומאס מצלם את אחת הדוגמניות (ורושקה פון להנדורף) בסצנה ארוכה ונועזת. הדוגמנית מבקשת שימהר כי עליה לנסוע לפריז, והיא מאחרת לטיסה. תומאס יוצא לבקר את השכנים, ביל הצייר (ג'ון קאסל) ורעייתו פטרישיה (שרה מיילס). לאחר מכן הוא מתחיל לצלם דוגמניות נוספות, אך הוא משתעמם. הוא יוצא לחדרו ולשם מגיעות שתי צעירות (ג'יין בירקין וג'יליאן הילס) המבקשות ממנו שיצלם אותן, אך הוא מסרב, ונוסע משם.
הוא מגיע לחנות עתיקות, שם אומר לו המוכר הזקן כי הבעלים של החנות איננו. לאחר מכן הוא נפגש עם הסוכן שלו, רון, מראה לו את התמונות שצילם בבית המחסה, ואומר שבכוונתו להוציא ספר צילומים המבוסס עליהן. משם הוא יוצא לפארק מריון ומתחיל לצלם בסביבה. מצלמתו מתמקדת בזוג אוהבים, אישה צעירה וגבר מבוגר. הוא מתחיל לצלם אותם בלי ידיעתם. כאשר הוא עוזב את המקום, האישה (ונסה רדגרייב) שמה לב אליו, רודפת אחריו ומבקשת ממנו את הפילם. הוא מסרב. לאחר מכן הוא שב לחנות העתיקות, ומשוחח עם בעלת החנות, אישה צעירה, האומרת שבכוונתה למכור את החנות, ולנסוע לנפאל, מכיוון שנפשה קצה בסחר העתיקות. תומאס רוכש ממנה מדחף של מטוס, אך המדחף גדול מכדי להיכנס למכוניתו.
כאשר הוא שב לסטודיו שלו הוא מוצא בו את האישה הצעירה שצילם בפארק. לאחר שיחה ארוכה הוא נותן לה פילם, אך זה אינו הפילם של התמונות מהפארק אלא פילם אחר. פגישתם, שכמעט והפכה למפגש מיני, מופרעת בידי סבל שהביא אל הסטודיו את המדחף שרכש בחנות העתיקות, ולאחר מכן האישה עוזבת את הסטודיו. הוא מפתח את התמונות ומתלהב מהן מאוד, אך משהו חשוד בעיניו. הוא מגדיל את התמונות עוד ועוד ורואה כי מאחורי הזוג המאוהב, בין השיחים, נמצא אדם המכוון אקדח אל הגבר. לאחר שצפה בהגדלות מגיעות הנערות שגירש קודם. השלושה מתפשטים ומשתוללים בסטודיו, ולאחר מכן תומאס נרדם. כשהוא מתעורר הוא מגרש את הצעירות.
כאשר יורד הערב הוא יוצא אל הפארק, ומוצא שם את גופת הגבר. הוא נרתע מקול של ענף נשבר ושב אל הסטודיו שלו. הוא מוצא כי הסטודיו נפרץ, והתמונות נגנבו. נותרה רק תמונה מוגדלת אחת. הוא הולך אל השכנה, ומגלה אותה כשהיא שוכבת עם בעלה הצייר, ובוכה. הוא שב אל הסטודיו, והיא יוצאת בעקבותיו. הוא מנסה לספר לה על הרצח, אך אינו מצליח להבהיר עצמו. הוא מראה לה את ההגדלה שנותרה, אך היא אינה רואה בה דבר.
הוא נוסע ללא מטרה ברחובות לונדון כשנדמה לו שהוא רואה את האישה בקהל ליד מועדון לילה. הוא נכנס בעקבותיה אל המועדון בו מופיעה להקת רוק. הגיטריסט של הלהקה (ג'ף בק) מעוצבן בשל בעיה בהגברה אותה הוא מנסה לפתור שוב ושוב. בתסכולו הוא חובט במגבר באמצעות הגיטרה ושובר אותה. תומאס מנסה למצוא את האישה בין הקהל במועדון, אך לא מצליח. משם הוא יוצא אל הסוכן שלו רון. הוא מוצא אותו במסיבה בה החוגגים מעשנים סמים. יחד עם רון נמצאת ורושקה. תומאס המופתע אומר לה "האם לא נסעת לפריז?" וורושקה עונה "אני נמצאת בפריז". תומאס לא מצליח להסביר לרון את רצונו ועוזב את המסיבה.
למחרת מגיע תומאס אל הפארק, אך הוא אינו מוצא שם את הגופה. להקת הפנטומימאים שפתחה את הסרט נמצאת במגרש טניס, ומשחקת טניס דמיוני, ללא מחבט וללא כדור.[2] תומאס צופה בהם. כאשר הכדור הדמיוני "עף" אל מחוץ לגבולות המגרש, מבקשת אחת הפנטומימאיות מתומאס להביאו. תומאס מתרצה, הולך, ו"משליך" את הכדור הדמיוני אל הפנטומימאית. המצלמה מתרחקת ומראה את תומאס עומד בדשא בפארק, כשהוא קטן והולך, ולבסוף נעלם כליל.
צוות השחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דייוויד המינגס - תומאס
- ונסה רדגרייב - ג'יין
- שרה מיילס - פטרישיה
- ג'ון קאסל - ביל
- פיטר בולס - רון, הסוכן האמנותי
- ג'יין בירקין - נערה בלונדינית
- ג'יליאן הילס - נערה שחורת שער
- ורושקה פון להנדורף - ורושקה
- ג'וליאן שגרן - פנטומימאי שחקן טניס
- ג'ף בק - בתפקיד עצמו
- כריס דרג'ה - בתפקיד עצמו
- ג'ים מקארתי - בתפקיד עצמו
- ג'ימי פייג' - בתפקיד עצמו
- קית' רלף - בתפקיד עצמו
- מייקל פאלין - אורח במועדון לילה
נושאים המועלים בסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף שהסרט מציג תעלומה, הוא אינו טורח לפתור אותה. שורת הנושאים המעניינים כל סרט אחר העוסק בתעלומת רצח - מי הרוצח, מי הנרצח, מדוע וכיצד בוצע הרצח, אינם מעניינים את אנטוניוני, והוא מותיר אותם פתוחים, בדיוק באופן בו הותיר פתוחה את תעלומת היעלמותה של אנה ב"אוונטורה". עניינו של הסרט הוא שונה.
אנטוניוני עצמו הגדיר את הסרט במילים - "בסרטי האחרים השתדלתי לחקור את היחסים בין אדם לאדם, בעיקר יחסי אהבה. רציתי להציג את שבריריות הרגשות. בסרט הזה הוצגו יחסי האדם והמציאות. יחס האדם אל הסובב אותו. אין כאן סיפורי אהבה אף כי מתוארים יחסים של נשים וגברים. חוויותיו של הגיבור אינן רגשיות או מיניות, הן תולדה של יחסיו עם העולם".[3] ואכן הסרט עוסק ביחס אל המציאות. האם המציאות אכן קיימת, או שאנו יוצרים אותה בדמיוננו? מהו היחס בין הצלם ובין האובייקט המצולם? האם הצלם בורא את האובייקט המצולם, או שלזה יש קיום עצמי גם מחוץ לעדשת המצלמה? מהו היחס בין האובייקט המצולם, ובין תמונתו? מהו היחס בין המציאות לבין ההזיה? הסרט מפתח דיון בשאלות אלו.
מספר סצנות מפתח מהסרט מראות את יחסו של אנטוניוני לשאלות. שאלת היחס בין הצלם לאובייקט הצילום עולה במלוא הכוח בסצנה המפורסמת, בה מצלם תומאס את ורושקה, תוך כדי שהוא מקלל, מעליב, מאיים, מחניף, מלטף, ולבסוף רוכב עליה כשהמצלמה בידו, כשהיא רכונה על גבה. סצנה זו יש לזכור ביחד עם הסצנה החשובה בסרט, הסצנה בת 10 וחצי הדקות בה תומאס מגדיל את התמונות, ומגלה בהן את מזימת הרצח. השאלות העולות כאן הן שאלות של היחס בין הצלם לאובייקט, בין האובייקט המצולם לאובייקט במציאות, וגם בין הצלם למצלמה. לדעת זאב רב נוף, משמעות הסצנה בה מוגדלות התמונות היא כי תומאס תופס את המצלמה כאילו הייתה חלק ממנו, וזעזועו כאשר הוא רואה את הרצח, שקלטה המצלמה, אך הוא נמנע מלקלוט, נובע מכך שהוא רואה כי למצלמה חיים משלה.[4] אחרים רואים בסצנה דרך בה תומאס שולט במציאות, עורך אותה בדומה לעורך קולנועי העורך סרט.[5] אך בסופו של דבר, אין זה ברור כלל האם אכן מראה התמונה מה שראה בה תומאס, או מה שראה בה הצופה. פטרישיה, השכנה, מסתכלת בתמונה ואינה רואה בה דבר. היא מזכירה לה את אחד הציורים האבסטרקטיים של בעלה.
צבי ינאי רואה בסרט משום הדגמה לעקרון אי הוודאות המייצג את הגבול הסופי של הידיעה. ינאי כותב "תומאס ניצב מול מגבלה צילומית, שהוא - כצלם מקצועי - היה אמור להכירה: שקיים לא רק גבול תחתון לכושר ההפרדה (רזולוציה) של הצילום, אלא גם גבול עליון, גבול שמעליו חדל התצלום לספק מידע, כי כל הגדלה נוספת אך מרחיקה את כתמי המידע השחורים של התצלום זה מזה ומגדילה את השטח הלבן ביניהן, לובן ריק ממידע ולפיכך לא תורם דבר להבנת האובייקט המצולם."[6]
הסצנה הסופית, בה מחזיר תומאס את הכדור הדמיוני לשחקני הטניס, ולאחר מכן המצלמה מתרחקת והולכת והוא קטן והולך עד שהוא נעלם כליל, זכתה אף היא לפרשנויות רבות. סצנת היעלמותו של הגיבור בסוף הסרט היא, במובנים רבים, סצנה "אנטוניונית" טיפוסית. שיש הרואים בה אף את "חתימתו" של האמן[7] היא מזכירה סיומם של סרטים כגון "ליקוי חמה" המסתיים בסקירה של פינת רחוב בה קבעו הגיבורים להיפגש אך אליה לא הגיעו.[4] בהחזרת הכדור לידי השחקנים יש משום השתתפות בהזייתם הקולקטיבית, והכרה בכך שהמציאות אינה תמיד ברורה, והקווים בין המציאות והדמיון הם מעורפלים. הכרה זו מביאה להקטנתו של תומאס (בניגוד לשמו של הסרט - "הגדלה") עד כדי כך שהוא נעלם כליל. המשמעויות הסמליות הן רבות.
הנרי אונגר רואה בסרט דוגמה לקולנוע פילוסופי, ומנמק זאת:
- "ראשית, הסרט דן בשאלה פילוסופית קלאסית, הלא היא שאלת מגענו עם המציאות.
- שנית, הוא מעלה ביחס לשאלה זו עמדה ברורה, עמדה שכבר נשמעה מפי פילוסופים שונים.
- שלישית, הסרט מציג לנו את עמדתו לא באמצעות טיעונים מופשטים, או הכללות, כי אם במרקם החושי של החויה הצרופה."[8]
לונדון העליזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – לונדון החוגגת
אחת הסיבות להצלחת הסרט, ולסיבה שעודו נצפה ומדובר, היא הדרך בה תיאר אנטוניוני את החיים בלונדון בשנת 1966 בתקופה המכונה "לונדון העליזה" או "לונדון החוגגת".
אנטוניוני הגיע ל"לונדון העליזה" של שנות ה-60 באופן מקרי למדי, כאשר בא לבקר את אהובתו, מוניקה ויטי בצילומי קומדיית הריגול "מודסטי בלייז" שביים ג'וזף לוסי בשנת 1966. לדבריו, בריאיון לזאב רב נוף "התאהבתי באווירה המאושרת, הקלילה, של העיר. נראה שהאנשים בלונדון כבולים פחות בידי משפטים קדומים."[3] אנטוניוני נותר בעיר מספר חודשים, בהם צילם את הסרט, שהיה סרטו הראשון, דובר האנגלית (הוא נעזר בתסריטאי אדוארד בונד לכתיבת הדיאלוג באנגלית). אך לונדון של "יצרים" אינה קלילה ואינה מאושרת. גיבוריו מנוכרים, קודרים, לעיתים בעלי מיניות מפוקפקת, לעיתים בעלי מיניות מתפרצת. איש מהם אינו "מאושר" או "קליל".
מצלמתו של אנטוניוני הצליחה לתעד את לונדון הפסיכדלית בשיאה. מוזיקת הרוק, הצבעים, הלבוש, ואפילו הביטויים האופייניים כגון "Fab" (קיצור ל-"Faboluos", מופלא, ביטוי המזוהה עם התקופה). העיצוב התקופתי נראה כיום מעט מוגזם. לונדון של אנטוניוני היא צבעונית, צבעונית מדי. אנטוניוני צבע את הדשאים במיירון פארק בירוק, ואת תיבות הדואר באדום. הוא צבע בתים ומדרכות "כדי לגרום ללונדון להיראות יותר לונדון".[5] זה היה סרטו השני של אנטוניוני בצבע, אחרי "המדבר האדום", והוא הושפע בפירוש מתרבות ה"פופ".[3] השפעת הפופ, והאווירה הלונדונית של שנות ה-60 יכולים להראות כמוגזמים, וכיום הם מזכירים לצופה את הסרט אוסטין פאוארס[7] אך כאשר צולם הסרט, ולונדון הייתה המוקד התרבותי העולמי, הייתה בהצגת הדברים אמירה רבת עוצמה ומהדהדת.
התרבות שנחשפה הייתה תרבות מנוכרת. הסרט כלל סצינות של עירום בוטה, סצינות שנתפסו לעיתים כאורגיה (אם כי בצפייה מעמיקה, אין דבר מיני בסצינות אלו, וכי היחס של תומאס לנערות, ולדוגמנית ורושקה, הוא של ניכור ואלימות). מאפיין חשוב של תרבות זו היה השימוש בסמים, המוצג באופן מפורש, וישיר מאוד לגבי התקופה. אנטוניוני עצמו התבטא באשר לתרבות הסמים החדשה כי "יש דרכים רבות להתקשרות. יש אנשים הסוברים כי הסמים יאפשרו לאנשים למצוא דרכי קשר חדשות".[3]
נקודות המגע בין סרטו של אנטוניוני לבין המציאות הלונדונית של אותן שנים הן רבות. רבים סבורים כי דמותו של תומאס מבוססת על צלם בשם דייוויד ביילי[5] הופעתה של דוגמנית העל ורושקה בתפקיד עצמה, היא רק אחת מהופעות אורח של ידוענים. המינגס עצמו הפך לידוען ובליין לונדוני לאחר הופעתו בסרט. חברי להקת היארדבירדס מופיעים בתפקיד עצמם, וג'ף בק שובר את הגיטרה שלו בכעס. בין אורחי המועדון המקשיבים לנגינתם מציץ לרגע מייקל פאלין.[9] תיעוד זה של "לונדון העליזה" היה כה רב עוצמה, עד שיש הסבורים, כמבקר רוג'ר איברט, כי הסרט "הזריק את וירוס ה'קוּל' למיליוני נשאים, שחלחלו מאז עד ימינו ליצירות כ'סאות' פארק'".[7]
הסרט שיקף גם נושאים שעמדו על סדר היום באותה התקופה. הניתוח הקליני, לפרטי הפרטים, של תמונה, עד להגדלה מטושטשת, גרעינית, בה נראה אדם המחזיק בידו אקדח, מזכיר את העיסוק בפילם של אברהם זפרודר שתיעד את רצח קנדי שאירע כשלוש שנים לפני צילומי הסרט. הרומן בין הצעירה בגן ובין האדם הסמכותי, המבוגר ממנה במספר שנים, מזכיר את פרשת פרופיומו בה הסתבך סגן שר ההגנה הבריטי, בתחילת שנות השישים, בסחיטה על רקע יחסים עם מספר צעירות.[7][10]
מיקום הסרט במכלול יצירתו של אנטוניוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1966 היה אנטוניוני בשיא תהילתו הקולנועית. יצירתו פורצת הדרך, "אוונטורה" משנת 1960, הייתה לראשונה בשלושה סרטים הנתפסים לעיתים כטרילוגיה - "הלילה" (1961), ו"ליקוי חמה" (1962), ולאחריהם "המדבר האדום" (1964), סרטו הראשון שצולם בצבע. סרטים אלו נתפסו כסרטים קרים ומנוכרים, אטומים כמעט מרגש, המנתחים באופן אינטלקטואלי, תוך שבירת מבנה הנרטיב העלילתי המוכר, את עולמה של החברה האירופאית הגבוהה. מוניקה ויטי, אהובתו של אנטוניוני, שיחקה בסרטים אלו והעניקה להם מראה ותחושה ייחודיים. סרטים אלו דיברו אל האינטלקט, והיו להצלחה ביקורתית, אך לא להצלחה קופתית רבה. אנטוניוני עצמו הודה כי עד "יצרים" סבל תמיד מהכורח לעבוד בתנאים כספיים קשים.[3]
עם הגיעו של אנטוניוני לבריטניה, בעקבות סרט שצילמה שם ויטי, בשנת 1966, הוא נתפס לתרבות החדשה שראה שם, תרבות הנוער והסמים. הוא שיקף תרבות זו היטב בסרטו. מבחינה נרטיבית, הסרט הוא שבירה מסוימת של המבנה שהיה מזוהה עם אנטוניוני עד אז. יש בו מעין עלילה בלשית המתקדמת לקראת פתרון, אם כי פתרון זה מעולם לא ניתן.[11] הצלחתו הביקורתית והקופתית של הסרט, שהיה סרטו הראשון דובר האנגלית, הביאה אותו לרצון "לביים סרט באמריקה",[3] ואכן, בסופו של דבר מצא עצמו בארצות הברית, בה ביים את הסרט "נקודת זבריצקי", שהיה לכישלון קופתי ובמידת מה ביקורתי. לאחר מכן ביים אנטוניוני עוד את "זהות גנובה" בשנת 1975, ונדחק במידת מה מהעשייה הקולנועית, בין היתר עקב שבץ שעבר בשנות ה-80. "יצרים" היה הצלחתו הכלכלית הגדולה, ואחת מהצלחותיו האמנותיות הגדולות. הוא דיבר לקהלים רחבים יותר מסרטיו הקודמים, אליהם הוא מדבר עוד כיום.
הצלחת הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט התקבל בביקורות נלהבות, וזכה להצלחה קופתית גדולה. מבקר הקולנוע רב ההשפעה אנדרו סאריס כינה את הסרט "יצירת מופת של המודרניות", ומבקר הקולנוע של "פלייבוי", ארתור נייט, טען כי הסרט יימנה בעתיד לצידם של סרטים כמו 'האזרח קיין', 'רומא עיר פרזות', ו'הירושימה אהובתי', ואפילו כטוב שבהם".[9] מבקר הקולנוע של "טיים" שיבח כל אלמנט בסרט, החל מהבימוי והצילום, וכלה במשחקה של רדגרייב אותה כינה "גרבו של שנות ה-60".[12]
ואכן, הסרט היה להצלחה קופתית יוצאת דופן. חברת MGM השקיעה בסרט 1.8 מיליון דולר, והסרט הכניס 20 מיליון דולר.[5] הצלחת הסרט הצילה את האולפנים מפשיטת רגל.[13] הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, והיה מועמד לפרסים רבים נוספים.
גם היום נתפס הסרט כסרט מופת, אם כמייצג את עשור שנות ה-60 שבו נוצר, את יצירתו של הבמאי שיצר אותו, או באופן כללי, כעומד בשורה אחת עם הטובים שבסרטים.[14][11]
מאבקי הסרט בצנזורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט כולל סצינות עירום רבות, ומתאר שימוש בסמים. מבקר הקולנוע איברט כתב כי בראייה מודרנית, מה שבולט בסרט אינו העירום הנשי, אלא דווקא הבוז של תומאס לנשים והאכזריות שהוא נוהג בהן. כיום נראות סצנות הסקס תמימות, ואילו היחס השלילי לנשים בולט,[7] אך בשעתו יצא לסרט שם של סרט נועז, הכולל סצנות מיניות מפורטות. כפי הנראה שמסיבה זו בחרו מפיצי הסרט בישראל להפיצו בשם "יצרים", שאין לו כל קשר לסרט או לשמו במקור. כבר בעת שהסרט הופץ לראשונה נראתה בחירה זו כמגוחכת. רב נוף כתב כי משני השמות שניתנו לסרט בישראל, "יצרים" ו"התפוצצות", מעיד השם הראשון על טעם זול, והשני על בורות.[4]
הסרט עורר באיטליה תגובה שלילית. התובע המחוזי של מחוז אנקונה, שצפה בסרט, אסר על הקרנתו בטענה כי "על אף תיקונים חלקיים בגרסה המקורית של הסרט, עדיין יש בו שורה ארוכה של תמונות תועבה כגון הצגה חוזרת ונשנית של תמונות עירום נשיות, ומעל לכל תמונה של הזדווגות מינית, המוצגת לעין הצופה בצורה כה גלויה וריאליסטית, עד שאין מנוס מלהתייחס לדבר בתיעוב ובשאט נפש ולראות בכך חומר זימה".[15] אנטוניוני עצמו היה מודע לבעיה, ואישר תיקונים מסוימים בגרסה של הסרט שהופצה באיטליה, ולבסוף יישר את ההדורים עם הצנזורה שם. הוא התבטא כי "הדברים החשובים בין גבר ואישה אינם בעירום דווקא" וכי "אין צנזורה כמו הצנזורה של המצפון".[3]
אך המאבק האמיתי של הסרט בצנזורה, ופריצת הדרך שהשיג, היו בארצות הברית דווקא. בארצות הברית היו האולפנים הגדולים קשורים בקוד הסרטה נוקשה ושמרני שנקרא קוד הייז. הכניסה אל ההסדר הייתה מרצון, ולמעשה, האולפנים הגדולים לא רצו, וגם לא יכלו, לסטות ממנה. "יצרים", שהופק על ידי MGM, יצר בעיה. בשל המוניטין של הסרט ושל הבמאי, ובשל מרכזיותם וכמותם של האלמנטים הנוגדים את קוד הייז בסרט, כעירום ושימוש בסמים, לא ניתן היה לקבל את אישור ועדת הקוד. השמועה אומרת כי האישור לא ניתן בשל כך שבסצנת ה"אורגיה" רואים לרגע קט את שיער הערווה של ג'יין בירקין.[7] חברת MGM החליטה לפעול באופן שיביא להפצת הסרט בגרסתו המקורית בארצות הברית, אך לא יסבך אותה בעימות חזיתי עם הקוד. היא הקימה חברה מיוחדת בשם "פרמייר פילמס" להפצת הסרט, והפיצה אותו במלואו, מבלי שקיבל את אישור ועדת הקוד. צעד זה הוכיח את עצמו מבחינה מסחרית. היה זה למעשה סופו של הקוד. יש הסבורים שהפצת הסרט במלואו באמריקה הובילה לתחייה של הקולנוע האמריקני הנועז והבוגר של שנות ה-70.[5]
המוזיקה בסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיקר הפסקול של הסרט הוקלט בידי הרבי הנקוק. חיבתו של אנטוניוני לג'אז, איפשרה להנקוק לנסות בפעם הראשונה את ידו בהלחנת פסקול. הוא גייס להקלטה כמה מנגני הג'אז המעולים של אותה התקופה, בין היתר הגיטריסט ג'ים הול, הבסיסט רון קרטר, חברו של הנקוק לחמישיית מיילס דייוויס, החצוצרנים ג'ו ניומן ופרדי האברד, הסקסופוניסטים ג'ו הנדרסון ופיל וודס, האורגניסט פול גריפין והמתופף ג'ק דז'ונט.[16] המוזיקה בסרט היא "דיאגטית", ואינה מושמעת כ"מוזיקת רקע" אלא רק כאשר אחד הגיבורים מנגן אותה בתקליט. באופן אופייני ליצירתו של אנטוניוני סצינות שלמות בסרט נותרות שקטות מאוד. כך, למשל, הסצנה העיקרית, שאורכה למעלה מ-10 דקות בה מגלה הגיבור את האקדוחן בהגדלות, שקטה לחלוטין, פרט לצלצול הטלפון המסיים אותה.
פרט לפסקול של הנקוק, ישנם מספר תורמים נוספים לסרט. להקת "ציפורי החצר" מופיעה בסרט, ומנגנת שיר בשם "Stroll On" כאשר הגיבור נוכח בהופעתם. "ציפורי החצר" לא היו הבחירה הראשונה ללהקה המופיעה בסצנה. בתחילה דובר על להקת Tomorrow, עליה המליץ דייוויד המינגס, אך לבסוף נבחרה להקת "ציפורי החצר", הידועה יותר. שני שירים של Tomorrow הופיעו בתקליט של הפסקול, על אף שאינם מנוגנים בסרט. התקליט כולל גם שני שירים מאת להקת הפופ האמריקנית Lovin' Spoonfull, המנוגנים בסרט בסצנת ה"אורגיה" עם ג'יין בירקין וג'יליאן הילס.
השפעה תרבותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסרט הייתה השפעה גדולה על הקולנוע שנוצר אחריו, שנובעת, בין היתר, מחשיפתו של הבמאי לדור קולנוענים צעירים בארצות הברית, הודות לכך שהיה זה סרטו הראשון של אנטוניוני באנגלית. שתי השפעות ברורות היו על סרטו של פרנסיס פורד קופולה "השיחה" (1973), בו מנתח אמן הקלטות שיחה שהקליט, ויורד לפרטיה על מנת לחשוף מזימת רצח. כמו התמונה המוגדלת ב"יצרים" כך גם להקלטה ב"השיחה" חיים משלה, והמציאות שהיא יוצרת שונה ומקבילה למציאות. סרט נוסף מסוג זה הוא "התפוצצות" של בריאן דה פלמה (1981), המתייחס לסרטו של אנטוניוני אף בכותרתו (במקור: Blow out), אך בניגוד לקופולה ולאנטוניוני, משתמש דה פאלמה במוטיב העלילתי של מזימה הנחשפת מניתוח הקלטה, לעלילת מתח הוליוודית רגילה. מוטיב זה של ניתוח של תמונה או הקלטה ומציאת האמת הנסתרת בהם, הפך לקלישאה והופיע בסרטים רבים. כך, הקלאסיקה הבוליוודית "Jaane Bhi Do Yaaro" (जाने भी दो यारों) משנת 1983, בה מוצאים זוג צלמים תיעוד לרצח ראש העיר בהגדלת תמונות שצילמו. המקום בו נרצח ראש העיר הוא "פארק אנטוניוני". דוגמה מהזמן האחרון הוא סרטה של הבמאית הצרפתייה הצעירה אלאנט קוויאט "להקשיב לזמן" (Écoute le temps) משנת 2007 בו מפענחת טכנאית הקלטות את רצח אמה בעקבות האזנה להקלטות.[17]
השפעות ישירות פחות, במבנה, באווירה או ברעיונות ניתן למצוא בסרטים רבים נוספים. כך, הקומדיה הסהרורית של מרטין סקורסזה "שגעון של לילה" (1985) בה מתרוצץ גריפין דאן ברחובות הסוהו בניו יורק (כשם שהמינגס התרוצץ בסוהו של לונדון) ופוגש דמויות המזכירות מאוד את דמויות סרטו של אנטוניוני. סרטו האחרון של סטנלי קיובריק, "עיניים עצומות לרווחה" הוזכר אף הוא כסרט המושפע מ"יצרים".[18]
הסרט היה גם נושא לפרודיות. הקומדיה "מתח גבוה" של מל ברוקס (1977) כוללת התייחסות ל"יצרים", כאשר בשלב מסוים מתגלה רצח באמצעות הגדלת תמונות. הפרודיה הידועה ביותר היא סדרת סרטי אוסטין פאוארס הכוללת מרכיבים רבים מהסרט "יצרים". הדמות הראשית, אוסטין פאוארס (מייק מאיירס), בעלת התשוקה המינית המוגברת, המוסר היחסי והאובססיה לדוגמניות, היא עיוות מוזר של דמותו של תומאס ב"יצרים", וכך גם דמויות המשנה, לרבות דמות הסוכנת הבריטית אותה מגלמת אליזבת הרלי, שנראית בתלבושתה, בתסרוקתה ובאופן דיבורה כאילו יצאה מאולפן הצילום של "יצרים".
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסטיבל קאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]זכה: פרס דקל הזהב (פסטיבל קאן שנת 1967) - מיכלאנג'לו אנטוניוני.[19]
פרס אוסקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מועמד לפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר - מיכלאנג'לו אנטוניוני.
- מועמד לפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר - מיכלאנג'לו אנטוניוני, טונינו גוארה, אדוארד בונד.
פרס באפט"א
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מועמד לפרס באפט"א לסרט הבריטי הטוב ביותר - מיכלאנג'לו אנטוניוני.
- מועמד לפרס באפט"א לתפאורה הטובה ביותר בצבע - אשטון גורטון.
- מועמד לפרס באפט"א לצלם הטוב ביותר בצבע - קרלו די פאלמה.
פרס גלובוס הזהב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מועמד לסרט הזר דובר האנגלית הטוב ביותר.
פרסים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זכה בפרס המבקרים של סינדיקט המבקרים בצרפת לשנת 1968, כסרט הזר הטוב ביותר.
- זכה בפרס סינדיקט המבקרים באיטליה לשנת 1968, סרט הכסף לבמאי הסרט הזר הטוב ביותר - מיכלאנג'לו אנטוניוני
- זכה בפרס איגוד המבקרים בקנזס סיטי כבמאי הטוב ביותר בשנת 1968 - מיכלאנג'לו אנטוניוני
- זכה בפרס האגודה הלאומית של מבקרי הקולנוע בארצות הברית לבמאי הטוב ביותר בשנת 1967 - מיכלאנג'לו אנטוניוני.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הנרי אונגר, קולנוע ופילוסופיה, הוצאת דביר, 1991, עמ' 54–43
- יעקב מלכין, 2 – יחודה של ההצגה הקולנועית וזיקתה לתסריט, ספרות התסריט: עיונים בצורה ספרותית חדשה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 19–43; תסריט – עמ' 169–245
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"יצרים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"יצרים", באתר נטפליקס
"יצרים", באתר AllMovie (באנגלית)
"יצרים", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"יצרים", באתר Metacritic (באנגלית)- "יצרים", באתר אידיבי
"יצרים", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
יצרים, קדימון הסרט באתר יוטיוב- צבי ינאי, Blow-up - דרכו של תומאס אל הקיום דרך התצלום בסרטו של אנטוניוני, מחשבות 32, מאי 1971, עמ' 7–12
- צבי ינאי, לחיות עם האי ודאות, באתר ynet, 15 בספטמבר 2004
- "הסרטים הגדולים של נחמן אינגבר: 'בלו-אפ'": פודקאסט להאזנה באתר סריטה, בהגשת פבלו אוטין ועופר ליברגל.
- "יצרים: המצלמה מפספסת את האמת": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת.
- פיטר טונגט The Wall Street Journal, "בלואו־אפ": הצד האפל של שנות ה־60 העליזות בלונדון, באתר גלובס, 9 בפברואר 2023
- יצרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בספרו קולנוע ופילוסופיה העיר על כך הנרי אונגר: "בישראל הוצג הסרט תחת השם 'יצרים' - שיבוש המרוקן את הכותרת המקורית מתוכנה (Blow up הוא תהליך ההגדלה של תמונה) והחוטא לעצם הנושא, כי זהו סרט חסר יצרים".
- ^ אחד השחקנים הוא הפנטומימאי ג'וליאן שגרן, שלימים עלה לישראל.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 זאב רב נוף, המציאות של אנטוניוני, דבר, 8 בדצמבר 1967, המשך, המשך, המשך, המשך.
- ^ 1 2 3 זאב רב נוף, עולמו של אנטוניוני, דבר, 11 באוגוסט 1967, המשך, המשך.
- ^ 1 2 3 4 5 When Antonioni Blew Up the Movies טיים, 5.8.2007(הקישור אינו פעיל, 17.7.2024)
- ^ צבי ינאי, לחיות עם האי ודאות, באתר ynet, 15 בספטמבר 2004
- ^ 1 2 3 4 5 6 יצרים באתר של רוג'ר איברט
- ^ הנרי אונגר, קולנוע ופילוסופיה, הוצאת דביר, 1991, עמ' 53.
- ^ 1 2 Antonioni’s Blowup Defines Cool אתר film in focus(הקישור אינו פעיל, 17.7.2024)
- ^ יצרים Alternative film guide
- ^ 1 2 אהרון קשלס תעלומה בת 38 שנה, גלובס 8.8.2004(הקישור אינו פעיל, 17.7.2024)
- ^ קולנוע: הדברים שאינם נראים, טיים, 30.12.1966(הקישור אינו פעיל, 17.7.2024)
- ^ אורי קליין, מיכלאנג'לו אנטוניוני, 1912-2007, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2007
- ^ דן לחמן, מיכלאנג'לו אנטוניוני 1912 - 2007, אתר אימגו
מאיר שניצר, פסיכדליה להמונים, באתר nrg, 1 באוגוסט 2007 - ^ נאסרה הצגת יצרים באיטליה, דבר, 10 בנובמבר 1967
- ^ הפסקול של יצרים the jazz loft(הקישור אינו פעיל, 17.7.2024)
- ^ להקשיב לזמן האוזן השלישית
- ^ זיכרון צילומי אתר editor's guild
- ^ יצרים אתר פסטיבל קאן(הקישור אינו פעיל, 17.7.2024)
