בית הספר שלום עליכם

בית הספר שלום עליכם הוא רשת של בתי ספר יהודיים ציוניים באמריקה הדרומית, רובם בארגנטינה. הרשת כוללת את המוסדות צווישא - שלום עליכם שולן (שם הרשת ביידיש), "קינדערלאנד", ו"רמת שלום". בית הספר הראשון הוקם בשנת 1934, והוא פועל עד היום (2017), ומהווה את רשת בתי הספר היהודיים הגדולה ביותר באמריקה הדרומית^{[דרוש מקור]}. הוא נחשב בעיני רבים למוסד שפרץ את הדרך בחינוך היהודי החילוני בכל אמריקה הלטינית.

היסטוריה

ערך מורחב – יהדות ארגנטינה

רקע תרבותי

מקורה של הקהילה היהודית בארגנטינה בהגירה מאירופה, שהחלה כהגירת בודדים בתחילת המאה ה-19, עם ההיתר שקיבלו זרים להיכנס למדינה בעקבות המרד נגד האימפריה הספרדית. ב-1853, כשהחוקה של הרפובליקה החדשה קבעה את החופש להגר לתוך המדינה וליהנות משוויון זכויות אזרחי לזרים, החלה הגירה במספרים גדולים. הארגון שלקח על עצמו לסייע ליהודים בקליטתם היה "החברה קדישא האשכנזית", שהפך בהדרגה מספק שירותי דת לארגון סיוע רב-תחומי; ובעקבות כך חל בקהילה תהליך של חילון. יהושפט הרכבי קובע במחקרו, שהתפתחות הקהילה בארגנטינה הייתה תמיד "עם הפנים לאירופה" (מתוך זיקה ברורה למתרחש בארצות המוצא, ולבעיות הפוליטיות שהתעוררו בשל כך), ושקו מנחה דומיננטי בהתפתחות זו היה השאיפה להכין את הקרקע להגירה לארץ ישראל. ייסודו של בית הספר "שלום עליכם" היה חלק מתהליך רחב של פעילות ציבורית עשירה, כפי שמתאר חוקר תולדות היהודים באמריקה הלטינית, חיים אבני: "מאות רבות של ארגונים דתיים, חברתיים, פוליטיים וכלכליים... בבירה ובערי הפנים; שני עיתונים יומיים ביידיש... אשר בהם משתקפות ההתרחשויות הבולטות במדינת ישראל וביהדות ארגנטינה גופא; שבועונים, ירחונים בספרדית וביידיש... ועל כל אלה, רשת ענפה של בתי ספר עממיים ותיכוניים, סמינרים, ישיבות ומוסד ללימודי יהדות.".

בתחילת המאה ה-20 היה עיקר החינוך בקהילה בעל אופי דתי: לשון עברית, חומש, קריאה בסידור תפילה, מנהגי ישראל, ומעט היסטוריה יהודית. מעמד המורים בארגון היה נמוך, ובשנת 1917 הם החלו להתארגן, ופתחו בשביתה שהובילה להקמת מועצת החינוך העממית ולייסוד של בתי ספר חילוניים.

בתי הספר בורוכוב

פעילי מפלגת פועלי ציון ייסדו את בית הספר הראשון מטעמם ב-6 בינואר 1920, תחת הארגון "הקורטוריון של בתי הספר בורוכוב", בעיר בואנוס איירס. בית הספר נקרא על שמו של דב בר בורוכוב. כשהתפלגה המפלגה באותה השנה, פרש הפלג השמאלי שלה, פועלי ציון שמאל, את חסותו על בית הספר. בהתאם לאופיו החילוני, התנהלו הלימודים גם בשבת, ובשפת היידיש - כדי להרחיק כל השפעה של העברית שנחשבה לשפת המסורת הדתית.

בית הספר פעל במספר מבנים בשכונות של בירת ארגנטינה, שבהן התרכזו משפחות יהודיות: השכונות פלורידה, ויז'ה קרספו, מטדרוס, ועוד. מספר חודשים לאחר הקמתו עבר בית הספר לדירה אחת גדולה. הילדים התחלקו לכיתות על פי גילם (וזאת בניגוד לנהוג בבתי הספר הדתיים). תוכנית הלימודים כללה לשון וספרות יידיש, סיפורי תנ"ך והגאוגרפיה של ארץ ישראל.

בשנת 1924 כבר למדו בבית הספר כ-200 תלמידים. בשנת 1930 גדל מספר המבנים לחמישה, ומספר התלמידים הגיע ל-300. בשנת 1931 נפתחו בתי ספר נוספים באותו השם גם בערי השדה של המדינה: בלה פלאטה הסמוכה לעיר הבירה, שם לימדו שלושה מורים; בקורדובה (שני מורים), ובשנת 1932 נפתח בית הספר ברוסאריו.

בשנת 1930 פרצה בארגנטינה הפיכה צבאית. הצבא בראשותו של חוסה פליקס אוריבורו הדיח את הנשיא איפוליטו איריגוז'ן, ותפס את השלטון במדינה. ההפיכה החלה את התקופה הידועה בארגנטינה בשם "העשור הידוע לשמצה" (Década Infame). כתוצאה מחילופי השלטון החל גל אנטי-מהפכני, שבשנת 1932 הביא גם לסגירתו של בית הספר, וזאת בעיצומן של הכנות להרחבה של הרשת. בהודעה רשמית מטעם המשטר החדש נאמר, שהחינוך בבית הספר הוא מהפכני, ונאמן ללנין ולסטלין במקום למדינה. האשמה זו התבססה על דמיונם של המנהיגים הסובייטיים לדיוקנאות של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, ושל הסופר י"ל פרץ, שהיו מודפסות על מחברות התלמידים. פעילי הקהילה ניסו להתנגד להחלטה ולהביאה לבית המשפט, אך ללא הועיל. מספר מורים ועסקנים של הקהילה היהודית נכלאו בבית סוהר, ורוב התלמידים נותרו ללא מסגרת חינוכית.

ייסוד "צווישא"

בעקבות סגירת בית הספר בורוכוב, התכנסו פעילי מפלגת פועלי ציון שמאל והחליטו להקים מסגרת חינוכית חדשה. הם הכירו בכך שלא היה בכוחם לעשות זאת בתמיכת המפלגה לבדה, בגלל היעדר השפעה פוליטית, מחסור במורים והיעדרה של תוכנית לימודים. על כן הסכימו בלית ברירה לחבור אל הארגונים היהודיים האחרים, והקימו בינואר 1934 את ארגון "צווישא", ראשי תיבות ביידיש של "צענטראל וועלטלעכע יידישע שול ארגאניזאציע" (ארגון מרכזי של בתי ספר יהודים חילוניים). הם פרסמו בעיתונות המקומית את כוונתם, וקראו לנציגים מכל בתי הספר החילוניים במדינה, וכן למוסדות חינוך יהודיים בעולם (דוגמת ציש"א) לסייע להם. נציגי המפלגה חיים פינקלשטיין ויונה קובנסקי נפגשו עם אנשי המועצה הלאומית לחינוך וקיבלו את הסכמתו. לארגון הצטרפו פעילים לא ציוניים, אנשי פועלי ציון ימין, ונציגי בתי ספר חילוניים מחוץ לעיר הבירה, שעד אז פעלו באופן עצמאי. כך התארגנו במסגרת הארגון חמישה בתי ספר חילוניים. תוכנית הלימודים כללה את כתביהם של י"ל פרץ ושל שלום עליכם, ולא כללה עוד את כתביהם של מנהיגי הקומוניזם, כדי להתמקד בחינוך בקו הלאומי והיהודי-חילוני.

בית הספר "שלום עליכם"

בית הספר "שלום עליכם" הוקם ב-4 ביוני 1934 בדירה אחת, ברחוב סרמיאנטו מספר 2270 שבשכונת אונסה בבואנוס איירס. פינקלשטיין וחבריו, שבעבר עבדו לפרנסתם כפועלים, השתתפו במלאכת הבניה בעצמם. המורים הראשונים היו חיים ווסרשפרונג וחנה טננבאום, שעבדו כמורים עוד בוורשה ולאחר מכן במושבה מוזסוויל. החוק בארגנטינה באותה עת חייב בתי ספר פרטיים להעסיק מורים ילידי המדינה בלבד, ועל כן גייס פינקלשטיין שתי מורות מבתי ספר ממשלתיים: את לידיה פמוף ואת פאני קרדונר. פמוף ניהלה מאז את גן הילדים של בית הספר במשך 40 שנה, וקרדונר הפכה לסגניתו של פינקלשטיין, ששימש כמנהל בית הספר עד לעלייתו לישראל ב-1968. לצורך גיוס התלמידים עברו חברי הוועדה ובראשם פינקלשטיין מבית לבית, ושכנעו את ההורים להצטרף. במחזור הראשון של בית הספר למדו 133 תלמידים בשלוש כיתות ובגן ילדים אחד. פעולה זו נודעה בשם "מאכן קינדער" - "לעשות ילדים" ביידיש.

בסוף שנת 1934 הוקם בית ספר שני בשכונת ויז'ה קרספו (Villa Crespo), שבה היה ריכוז היהודים הגדול ביותר בעיר. הוחלט לקרוא לבתי הספר על שם הסופר שלום עליכם, במלאת 75 שנים להולדתו.

משבר 1938

הגידול במספר התלמידים היה מעבר לכוחו הכספי של ארגון צווישא. בשנת 1936 נערכה שביתת מורים שנמשכה כחצי שנה, בעקבות כישלון הארגון לשלם את שכרם. את שנת הלימודים 1938 הצליח הארגון לפתוח בבית ספר אחד בלבד. בעקבות המשבר, הוחלט להתפשר על עקרונות הארגון ולבקש את סיועה של ה"חברה קדישא" המבוססת יותר. לצורך כך הסכימו להגמיש את תוכנית הלימודים, לכלול בה יותר תכנים דתיים ופחות תכנים סוציאליסטיים, ללמד את חגי ישראל, וכן להשבית את בתי הספר בשבתות ובחגים.

הקמפוס ברחוב סראנו

בשנת 1940 הוחל בבנייתו של משכן חדש לבית הספר, במקום בו הוא שוכן עד היום, ברחוב Serrano מס. 341, כתובת שהפכה למושג השגור בפי כל בקהילה היהודית בארגנטינה. הבניה נערכה על פי הסטנדרט המתקדם ביותר באותה עת, ולשם כך גויסו תרומות רבות מארגונים יהודיים בעולם. גם העיתונות המקומית התגייסה לתמוך בפרויקט. טקס הנחת אבן הפינה לבית הספר ב-8 בדצמבר 1940 תואר בהתרגשות רבה בעיתון "די פרעסע": "הרחוב היה מלא, התנועה התקדמה באיטיות ורמקולים היו מפוזרים ברחובות הסמוכים. הטקס החל בנגינת ההמנון הארגנטיני." יונה קובנסקי אמר בטקס: "כעת אנחנו בונים בית ספר יהודי כדי לחנך ילדים שיהיו יהודים טובים וארגנטינאים טובים, על פי ערכי החופש ותוך הכרה של התרבות וההיסטוריה היהודית."

המבנה החדש נחנך ב-1942. היו בו 19 כיתות, גן ילדים, חדר מורים, מזכירות וספריה - פרטים שהיוו חידוש בבתי ספר יהודיים באותה עת. הבניין המפואר נודע בשם "קינדר פאלאץ" - ארמון הילדים. סגל בית הספר מנה כבר 28 מורים, שלימדו 635 תלמידים ב-19 כיתות. עד שנת 1946 גדל הסגל ל-68 ומספר הכיתות ל-44, ובהן 1468 תלמידים. בשיא פעילותו לימדו בו 120 מורים ב-60 כיתות בהן למדו כבר כ-2,000 תלמידים. כמו כן נכלל בבית הספר גן ילדים, שבשיאו למדו בו 850 ילדים בגיל הרך; בשנות השבעים החל לפעול גנון בבית הספר.

בבית הספר פעלה הוצאה לאור בשם "שול ביבליאטעק" (ספריית בית הספר), שהדפיסה ספרי לימוד, ספרי הדרכה לחגים היהודיים (שנכתבו בידי המורים, ובהתנדבות), ספרות יידיש ועברית, ספרי היסטוריה וידיעת הארץ, מחברות, ואת תוכניות הלימודים של בית הספר.

בשנת 1951 הוקם בית ספר תיכון בקמפוס המרכזי ברחוב סראנו. לקראת הקמתו, החלו ללמד במסגרת של לימודי ערב ("אוונט-קורסן"). ב-1955 נסעה משלחת ראשונה של מורים מבית הספר להשתלמות במכון גרינברג למורים בירושלים. השתלמות של מורי בית הספר במכון הפכה לנוהג של קבע, וכן במכון גולד בירושלים.

בשנת 1953 נפתחה בחסות הרשת הקייטנה לילדים "קינדערלאנד" במתחם הידוע כ"חוליו לוין" (גוולנד), שהיה כנראה אחת ממושבות הברון הירש, במרחק 90 ק"מ מעיר הבירה.

בשנת 1962 נפתח במסגרת הרשת בית הספר האינטגרלי "רמת שלום" ב-Ramos Mejia (פרבר של בואנוס איירס). בית הספר "רמת שלום" היווה שילוב של חינוך ממשלתי בבוקר עם העשרה של תכנים יהודיים אחרי הצהריים. בבית הספר קמו מגמות למוזיקה, מקהלה ותיאטרון.

בית הספר זכה לביקוריהם של נשיאי מדינת ישראל הצעירה חיים ויצמן וזלמן שזר, שרים (גולדה מאיר, לוי אשכול, משה כרמל), סופרים ואנשי ציבור.

בתי ספר נוספים, השייכים לרשת, הוקמו בשכונות מטדרוס ופלורידה בבואנוס איירס, ובמונטווידאו, אורוגוואי.

רובם של בוגרי בית הספר היגרו לישראל, והשתלבו בענפים מתקדמים של המשק הישראלי, ובעיקר ברפואה, בחינוך, בחקלאות (בעיקר בקיבוצים) וכן בתעשיות הטכנולוגיות ובאקדמיה.

מדיניות בית הספר

חיים פינקלשטיין, ממייסדי "צווישא" ולימים ראש המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, הגדיר את המדיניות של המוסד כך: "בית הספר (שלום עליכם) צריך למזג את הלימודים ואת החינוך עם ההשפעה של הבית ושל הסביבה. במילים אחרות, דרוש לנו בית ספר לא רק לילדים, אלא גם לאימהות ולאבות ולמשפחות. במקומות בהם השכילו להקים גשר כזה בין בית הספר לבין ההורים, ההצלחה האירה פנים לחינוך. איני יודע אם הילדים יודעים שם יותר, אך מה שהם יודעים מקבל משמעות אחרת... אין לסיים את החינוך עם הגיעו של הילד לגיל 17, 18. על החינוך להיות שרשרת רצופה של פעולות חינוכיות ותרבותיות... גורל החינוך היהודי נתון במידה רבה בידי המורה... לצערנו, מורים כאלה אין הרבה. עתודת המורים הוותיקים והאידיאליסטים הולכת ונעלמת, ומועטים הכוחות הצעירים המצטרפים, והסיבה פשוטה: המצב הכלכלי והסטטוס החברתי של המורה היהודי הם נחותים..."

תוכני הלימוד

בית הספר שם דגש על פעילות חברתית, תרבותית וציונית; המושג שביטא את מדיניותו היה "ציוניסטישע יידישע וועלטלעכקייט" (חילוניות יהודית ציונית). באותה תקופה הייתה בארגנטינה מערכת חינוך ציבורית בחינם וברמה גבוהה, וכדי לשרוד היה בית הספר חייב להציב אלטרנטיבה אטרקטיבית לילדי הקהילה, עובדה שדרבנה את המוסד להצטיין ברמתו האקדמית. בעקבות המעבר ההדרגתי מחינוך סוציאליסטי-כללי לחינוך ציוני ויהודי יותר, הלימודים היו דו-לשוניים, בעברית וביידיש.

דגש חזק הושם על לימוד החגים על רקע מקומות התרחשותם בארץ ישראל, וגם על לימוד הסביבה הכללית בה חיו התלמידים. כך למשל הוצמדו הלימודים על חג החירות ללימוד על יום השחרור של ארגנטינה, 25 במאי. תחת השם "יהודים על האדמה" למדו הילדים על חקלאות יהודית ברוסיה, פולין, אמריקה וארץ ישראל.

פעילות חברתית

• הופעלו חוגי העשרה, חוגי נוער כגון “ODELI” עוד בשנת 1934, "יוגנט קלובן", "יוגנט געזעלשאפט קינדערלאנד" (בשנות ה-50) תוך מטרה לקרב לחינוך היהודי גם אוכלוסיית נוער מנותקת.
• בבית הספר פעלה וממשיכה לפעול תנועת הנוער "דרור-נוף אש", אשר הפכה לחלק אינטגרלי של פעילות בית הספר.
• בבית הספר הוקמה מחלקה פסיכופדגוגית אשר עקבה בהתמדה אחר התקדמות הילדים וחיפשה פתרונות לשאלות השונות של העשייה הפדגוגית. הטיפול בילדים עם בעיות מיוחדות והדרכה למורים ולהורים, עמד בראש דאגתם של המחנכים והיועצים.
• ספריה ביידיש ובעברית פעלה כל השנים, עם אלפי ספרי לימוד, ספרות ומחקר. לאחרונה נוספה ל"שאלעם" (כינויו של בית הספר כיום) ספרייה מצוידת עם כל האלמנטים הטכנולוגים החדישים העומדים לרשות התלמידים, המורים וההורים.
• במקביל לספריה פעלה מעבדה שרכזה חומר דידקטי עיוני ואורקולי מגוון ומכוון לצורכי בית הספר והתכנים שנלמדו.
• בבית הספר פעלה "אוניברסיטה עממית" בשם "זרובבל".
• אולם התיאטרון של בית הספר הפך למשכנו של "התיאטרון העממי היהודי הלאומי" (נאציאנאל יידישער פאלקס טעאטער).

בית הספר כיום

בשנת 2004 התמנה דניאל פילמוס (Daniel Filmus), פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בואנוס איירס ובוגר בית הספר, לשר החינוך של ארגנטינה.

ארכיון יד טבנקין ברמת אפעל עוסק כיום (2017) בתיעוד ההיסטוריה של בית הספר.

ראו גם

• ציש"א

לקריאה נוספת

• התהוותו, התפתחותו והתארגנותו של בית הספר "שלום עליכם" בבואנוס איירס לאור שינויים קהילתיים, מדיניים ותקופתיים בין השנים 1930 - 1960, קרינה ריבלין, סמינר בלימודי מוסמכים, 2001

קישורים חיצוניים

• אתר בית הספר (בספרדית)
• הדף של בית הספר באתר "Judaic Tourism"
• כתבה על חגיגות שלושים שנה לבית הספר, באתר JTA (אנגלית)