אבטליה
אבטליה הוא שמו של בית הספר העברי הראשון בחיפה, שהקימו פנחס כהן ואשתו, בשנים 1907–1908, תוך העברת הבעלות אל חברת "עזרה" ב-1911. בית הספר התמזג עם בית הספר הריאלי לכשהוקם בהדר הכרמל בשנת 1913. מיקום "אבטליה" השתנה במהלך התקופה ועבר מספר אתרים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשורים האחרונים של המאה ה-19, התרחשו תהליכים שהביאו לגידולה המואץ של חיפה, מעיירה מנמנמת של כמה אלפי תושבים, לעיר תוססת.[1] לתמורות אלה היו מספר גורמים, ביניהם הקמת המושבה הטמפלרית, שיצרה את תשתית המודרניזציה בעיר.[2] בעקבות התהליכים, זרמו לעיר תושבים נוספים, נוצרים קתולים ופרוטסטנטים, מוסלמים וגם יהודים.
כל קהילה ניהלה את חיי הדת, התרבות והחינוך לעצמה. בחינוך היהודי התקיימו מסגרות החינוך של "היישוב הישן" - בעיקר לתלמודי-תורה. לצידם פעל בית הספר שהקימה רשת "אליאנס", שעל פי שיטת הקולוניאליזם הצרפתי, שפת הלימוד בו הייתה צרפתית.
כשהגיעו העליות הראשונות לארץ, משפחות יהודיות ציוניות היגרו ממזרח אירופה, ובמקביל גם מטורקיה, מצפון אפריקה ומסוריה, והגיעו לחיפה. חלקן חיפש פתרונות לחינוך כללי לילדיהם. ארבע משפחות יהודיות מרוסיה הקימו בחיפה את בית החרושת לשמן וסבון "עתיד", שנתן תעסוקה לעולים, והיווה מוקד לחיים חברתיים יהודיים בעיר.
העולים שחיפשו חינוך לילדיהם פנו תחילה לבית הספר במושבה הגרמנית של הטמפלרים הנוצרים, אך הוא לא מצא חן בעיניהם, ובאופן דומה, גם החינוך בשפה הצרפתית בבית הספר "אליאנס", לא נראה כפתרון מתאים עבורם. על כן פנו אל מר אלתר דרויאנוב, שבאותה העת, לאחר עלייתו לארץ, שימש כפקיד בבית החרושת לשמן "עתיד", שיסייע להם למצוא מורה לילדיהם. דרויאנוב פנה למחנך העברי יצחק אפשטיין, והוא המליץ על צעיר מהמושבה מטולה, שסיים את חוק לימודיו ב"מקווה ישראל", פנחס כהן, כאדם ערכי, מוכשר ומשכיל שמתאים להקים בית ספר עברי לילדיהם בחיפה.
הקמת בית הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1907 או 1908 הגיע פנחס כהן לחיפה עם אשתו מרים רפאלקס, וביחד הקימו מוסד לימודי קטן שקראו לו בשם "אבטליה" (מקור השם: אב הטלאים). זה היה בית הספר העברי הראשון בעיר, לא רק בשמו אלא גם בשפת הלימוד ובתוכן הלימודים. בזמן הקמתו כלל בית הספר שמונה תלמידים בני גילים שונים.[3]
בתחילה לא נקבע מיקום קבע לבית הספר והתלמידים היו נודדים בין בתי המשפחות, ובימים חמים ויפים היו לומדים בחוץ מתחת לעץ. בינתיים הצטרפו תלמידים נוספים, כולל בניו של מנהל בנק אפ"ק שנפתח בעיר ב-1909, ומקום הלימודים הראשוני נקבע להיות רפת עזובה בחצר יק"א.
שנה מאוחר יותר, נמצא מקום לימודים מתאים יותר - בעיר התחתית. בבניין ערבי גדול ומסוגנן, שהיה שייך למשפחת שאלח, התפנתה הקומה העליונה, שכללה פרוזדור ארוך ומספר חדרים לצידיו. שני חדרים הוקצו לבית הספר, וחדרים אחרים הוקצו למגורים למשפחת פנחס ולמרים כהן, המורים של בית הספר.[3]
בגלל הפרש הגילים הגדול, בכל חדר התכנסו שתי כיתות גיל, וכך היו ארבע כיתות שלמדו בשני חדרים. בשנתיים הבאות המשיך בית הספר לגדול ובשנת 1911 מנה כבר כמה עשרות תלמידים.
על רוחו העברית ואופיו הלאומי של בית הספר "אבטליה" אפשר ללמוד מסיפורו של פרופ' זאב וילנאי - פעם בא לבקר בחיפה ראש הרבנים של טורקיה, ותלמידי בית הספר אבטליה יצאו לברך אותו בקבלת הפנים שאורגנה על ידי תושבי העיר היהודים. תלמידי בית הספר הניפו את הדגל הלאומי, דבר שהכעיס אנשים מבוגרים שחששו מהפגנה לאומית כה בולטת. אלה ביקשו מהתלמידים להוריד את הדגל. תלמידי בית הספר, ראו בכך פגיעה ברוח העבריות והלאומיות שהם התחנכו בה, והעדיפו לעזוב את הטקס, מאשר להוריד את הדגל.[4]
החלפת הבעלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור בית הספר גדל והפך מוסד של עשרות תלמידים כבר ב-1911, הגידול הביא לצורך במשאבים נוספים לתפעול ולפיתוח בית הספר, ואלה לא נמצאו.
באותה העת פעלה בארץ חברת "עזרה" - חברה יהודית גרמנית פילנתרופית לא ציונית. החברה הרחיבה את רשת בתי הספר שלה בארץ. משנודע לה מצבו הכלכלי של בית הספר, היא פנתה "לאבטליה" בהצעה להתמזג עם בית ספר עירוני יהודי שהם עמדו להקים בחיפה. ההצעה התקבלה, ובית הספר "אבטליה" עבר לבעלות ולחסות של חברת "עזרה".[3]
המיזוג עם בית הספר הריאלי 1913
[עריכת קוד מקור | עריכה]חברת "עזרה", כחלק מהמוסדות הקולוניאליים הגרמניים, דגלה בסדר יום חינוכי שאינו לאומי ועברי, והחלטות שהתקבלו בברלין תמכו בהוראה בשפה הגרמנית, ולא בשפה העברית. זאת כדי להכין את תלמידי בתי הספר שלה ללימודים אקדמיים, שהיו אמורים להתפתח בחיפה בטכניקום (הטכניון). לכן יצאה הוראה ללמד מקצועות מסוימים בבתי הספר של רשת "עזרה" בגרמנית - בעיקר מדעים, היסטוריה וגאוגרפיה.
באותם הימים, הגרמנית נחשבה כשפת המדע, והחלטות לגבי הקמתו של הטכניקום, והקמת בית ספר לידו, התנהלו בברלין בקורטריון של הטכניקום. ב-15 בדצמבר 1913, התכנס הוועד הפועל הציוני המצומצם, והחליט על הקמת בית ספר עברי ליד הטכניון - בית הספר הריאלי. ד"ר ארתור בירם אושר כמנהל של בית הספר, וכן אושרו מספר מורים, וביניהם גם פנחס כהן, שהיה באותה העת בהשתלמות בברלין.[5]
במקביל, בארץ התפתחה תסיסה על רקע ההחלטה שהתקבלה שקבעה שלימודים יערכו בגרמנית בבתי הספר של "עזרה", והתפתח מרד של תלמידים והוריהם ביפו ובירושלים בבתי הספר של "עזרה".
בחיפה, בחנוכה תרע"ד (בסוף דצמבר 1913) עזבו כל תלמידי בית הספר "אבטליה" שנוהל על ידי "עזרה" את בניין בית הספר, והתכנסו בבית הכנסת "הדרת קודש", והפכו אותו למקום לימוד בשפה העברית. למעשה, באקט זה נוצר בית הספר הריאלי. הם שהו זמנית בבית הכנסת עד שעברו באביב לבניין הקבע שנבנה בהדר באותה העת.
כך למעשה בית הספר "אבטליה" שהקימו כמה שנים קודם פנחס כהן ואשתו, התמזג עם הקמת בית הספר הריאלי העברי בחיפה - כאשר מטרתם הלאומית והעבריות, היו הערכים המרכזיים שעליהם התבסס החינוך.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ארנון סופר וברוך קיפניס, אטלס חיפה והכרמל, 1980, אוניברסיטת חיפה, עמ 50
- ^ אלכס כרמל, התיישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, יד בן צבי, 1976
- ^ 1 2 3 שרה הלפרין, ד"ר א. בירם ובית הספר הריאלי, דרכים חדשות ומסלול קבוע, ירושלים: הוצאת ספרים ראובן מס, 1970, עמ 69-70
- ^ זאב וילנאי, חיפה מלפני המלחמה העולמית, דבר, 19 באוגוסט 1936 (מתוך ספרו "חיפה בעבר ובהווה")
- ^ שרה הלפרין, ד"ר א. בירם ובית הספר הריאלי, דרכים חדשות ומסלול קבוע, ירושלים: הוצאת ספרים ראובן מס, 1970, עמ' 78