בית גונזגה

בית גונזגה

מדינה	איטליה
תארים	דוכסות מנטובה, דוכסות אורבינו ומונטפראט דוכסות גואסטלה דוכסות נוור
מייסד	לודביקו הראשון גונזגה
השליט האחרון	פרדיננדו קרלו
תקופת השושלת	1328–1708 (כ־380 שנה)
אתניות	איטלקים
ענפים	House of Gonzaga di Luzzara, House of Gonzaga di Palazzolo, House of Gonzaga di Sabbioneta and Bozzolo, House of Gonzaga di Guastalla, House of Gonzaga di Novellara and Bagnolo, House of Gonzaga di Castiglione and Solferino, House of Gonzaga di Vescovato

ארמון הדוכסות במנטובה

לודביקו השלישי, מרקיז מנטובה ומשפחתו. פרסקו מאת אנדראה מנטניה בארמון הדוכסות במנטובה, 1470

בית גוֹנזָגָה (באיטלקית: Gonzaga) היה בית אצולה איטלקי, שליט דוכסות מנטובה בשנים 1328–1708. בני גונזגה שלטו גם במונטפראט, גואסטלה ונוור שבצרפת. הם הוציאו מבין שורותיהם שנים-עשר קרדינלים, שתי מלכות-רעיות לקיסרי האימפריה הרומית הקדושה (אלאונורה, רעייתו השנייה של פרדיננד השני ואלאונורה, רעייתו השלישית של פרדיננד השלישי) ומלכה-רעיה של ולדיסלאב הרביעי, מלך פולין. אחד מבני המשפחה, אלויסיוס גונזגה (Aloysius Gonzaga) הוכתר כקדוש של הכנסייה הקתולית. תחת שלטון בית גונזגה הפכה מנטובה למרכז אמנות ומוזיקה בתקופת הרנסאנס האיטלקי. פיצול השושלת באמצע המאה ה-16 הוביל להפיכת בני המשפחה לכלי משחק בידי מעצמות התקופה (בפרט, צרפת והאימפריה הרומית הקדושה) במאבקן על השליטה בצפון איטליה.

היסטוריה

עד מלחמת הירושה

אנשי גונזגה החלו לצבור כוח כאחת המשפחות המובילות במנטובה החל במאה ה-12. ב-1328 תפס לודביקו הראשון גונזגה את השלטון במנטובה במסגרת המאבק בין הגואלפים לגיבלינים כנציג המפלגה הגיבלינית על ידי השתלטות על התפקיד האדמיניסטרטיבי הבכיר של "מפקד העם" (capitano del popolo) ותחת חסות האימפריה הרומית הקדושה בתפקיד רשמי של מושל האזור (imperial vicar) מטעם לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

בעוד השושלת שיצאה מבנו הבכור של לודביקו, גואידו, מתבססת במנטובה, עבר בנו הצעיר פלטרינו לרג'ו. הוא נאלץ למכור את נחלתו לברנבאו ויסקונטי ב-1371 וצאצאיו שלטו בעיר-מדינה הזערורית של נובלרה (Novellara) עד הכחדות קו הירושה של השושלת ב-1728.

ב-1433 העניק זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את התואר מרקיז מנטובה לג'אנפרנצ'סקו הראשון (Gianfrancesco I). בנו, לודביקו השלישי ונינו, פרנצ'סקו השני, היו משליטיה הבולטים של התקופה ועסקו בבניה ופיאור ארמון הדוכסות בעוד נכדו פדריקו הראשון הצטיין כקונדוטיירי (מצביא) צבאו של לודוביקו ספורצה. יחד עם רעייתו הראשונה, איזבלה ד'אסטה, כונן פרנצ'סקו השני במנטובה חצר תרבותית ותמך באמנים ומוזיקאים, בהם אנדראה מנטניה (אצלו הזמין את הסדרה המונומנטלית "הטריומפים של קיסר"). בעודו נשוי קיים פרנצ'סקו מערכת יחסים ארוכה עם לוקרציה בורג'ה. בתו הבכורה, אלאונורה, נישאה לפרנצ'סקו מריה דלה רוברה, דוכס אורבינו. בנו השלישי, פרנטה (Ferrante), היה לדוכס גואסטלה (Guastalla).

בנו הבכור של פרנצ'סקו השני, פדריקו השני הועלה על ידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לתואר דוכס ב-1530, לאחר שהתארח אצלו בארמון טה. שנה לאחר מכן נשא לאשה את מרגרטה פלאולוגה וזכה בירושת מרקיזות מונטפראט. יורשו, גוליאלמו (Guglielmo), המשיך את החצר האמנותית במטובה כפטרון למוזיקאים, בהם ג'ובאני פלסטרינה וז'אק דה ורט. בנו השני של פדריקו השני, לואיג'י, פיתח שושלת ששלטה בנוור (Nevers) שבצרפת, לאחר נישואיו עם יורשת השולשת.

מלחמת הירושה של מנטובה

יורש דוכסות מנטובה, ויצ'נצו, היה אף הוא פטרון אמנות ומדעים. בין היתר העסיק ויצ'נצו את המלחין קלאודיו מונטוורדי, את הצייר פטר פאול רובנס, את המשורר טורקוואטו טאסו ואת האסטרונום גלילאו גליליי. את בתו הצעירה, אלאונורה, השיא לפרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כאשתו השנייה. במותו בשנת 1612 ירש אותו בנו פרנצ'סקו הרביעי, שנפטר באותה שנה. לאחר מכן ירש את התואר אחיו של פרנצ'סקו, בנו השני של ויצ'נצו, פרדיננדו, שנפטר ב-1626, ואת התואר ירש אחיו (בנו השלישי של ויצ'נצו) ויצ'נצו השני, שנפטר שנה לאחר מכן.

עם מות אחרון ניניו של פדריקו השני משושלת מנטובה ב-1627 ללא יורשים, טען נינו (בנו של לואיג'י מנוור), קרלו, לירושת כתר דוכסות מנטובה. טוען נוסף היה פרנטנה השני, דוכס גואסטלה (שהיה אף הוא נינו של פדריקו השני). הסכסוך בין היורשים הפך למערכה בתוך מלחמת שלושים השנים, כאשר הצדדים הלוחמים צידדו כל אחד ביורש אחר ועילת המלחמה נסובה סביב זהותו של הכוח שישלוט בצפון איטליה, בית הבסבורג או צרפת. בתביעתו של קרלו מנוור תמכו צרפת והרפובליקה של ונציה בעוד שבתביעתו של פרנטה מגואסטלה תמכו האימפריה הרומית הקדושה, ספרד ודוכסות סבויה. המלחמה נמשכה למעלה משלוש שנים והסתיימה בחוזה פיימונטה שנחתם ב-19 ביוני 1631, בהסכמה שקרלו מנוור יהיה דוכס מנטובה בעוד גואסטלה תועלה לדרגת דוכסות. בתו של קרלו, מריה-לואיזה, נישאה לולדיסלאב הרביעי, מלך פולין.

תום השושלת

נכדתו של קרלו, אלאונורה, נישאה לפרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כאשתו השלישית. נינו של קרלו, פרדיננדו קרלו, היה הדוכס האחרון של מנטובה וחובב מושבע של מוזיקה (המלחין תומאזו אלבינוני, שעבד בחצר במנטובה ככנר, הקדיש לו מספר יצירות פרי עטו). הוא נשא לאשה את בת-משפחתו, אנה איזבלה, היורשת האחרונה של דוכסות גואסטלה (נינתו של פרנטה השני). הוא כרת ברית עם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, מכר לו את העיר קזאלה מונפראטו ונלחם לצד צרפת במלחמת הירושה הספרדית. המחיר ששילם על התמיכה בצרפת היה כבד. ב-1701 הוא הוכרז כמורד על ידי יוזף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1708 מת פרדיננדו קרלו ללא יורשים ודוכסות מנטובה סופחה לממלכת הבסבורג.

בתרבות

השם גונזגה מוכר עקב המחזה "רצח גונזגו", מחזה אבוד (או מדומיין) המוצג כמחזה בתוך מחזה במסגרת מחזהו של ויליאם שייקספיר, המלט ונקרא שם גם "מלכודת העכברים". לדברי החוקר ארתור מגי, מבוססת עלילת "רצח גונזגו" על אירוע בו רצח לואיג'י גונזגה את פרנצ'סקו מריה דלה רוברה, דוכס אורבינו ב-1538.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית גונזגה בוויקישיתוף

• עץ משפחת גונזגה
• גנאלוגיה
• ערך באנציקלופדיה sapere (באיטלקית)
• בית גונזגה, באתר הסדרה הבורג'ס
• בית גונזגה ממנטובה (באיטלקית)
• בית גונזגה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)