בית-הדין העליון (ממלכת ירושלים)
בית-הדין העליון (בצרפתית: Haute-Cour) הייתה אספת החצר הממלכתית של ממלכת ירושלים. בשעת התכנסות הייתה לעיתים מכונה 'הפרלמנט'. בית הדין העליון הורכב מכל הוואסלים של הממלכה, ללא קשר למעמדם, אולם ראשי המדברים והמכריעים בה ניתנה לידי האצולה הבכירה[1]. תפקידו העיקרי של בית-הדין העליון בתחילת דרכו היה ענייני שיפוט של הווסאלים בעניינים בינם ובין עצמם ובינם לבין המלך. נוסף על כך היה אמון בית-הדין על חלוקת קרקעות, הענקת פיאודה, פיצולן או מכירתן, ענייני ירושה, נדוניה, אפוטרופסות וכדומה. כמו כן היה בית-הדין מייעץ למלך בענייני מלחמה ושלום, בקביעת מסעות מלחמה, בהוראות פינאנסיות וחקיקת חוקים.
עם מיסוד הממלכה היה מעמדו של בית-הדין העליון כגוף מייעץ בלבד, כאשר המילה הסופית שמורה למלך[1]. בהדרגה נחלש מעמדו של המלך ובית-הדין העליון הפך לפוסק האחרון בהלכות מדינה ומדיניות, כאשר המלך במעמד 'ראשון בין שווים'. אולם לעיתים מלכים חזקים יכלו לעמוד בפני הלחץ הסנירויאלי. למשל בימיו של בלדווין השלישי עמדה על כנה זכותו של המלך להחרים פיאודה ללא הסכמת בית-הדין אולם בימיו של אמלריך ואחריו דבר זה כבר לא היה אפשרי[1]. בית-הדין התכנס בארמון המלכותי של המלך בירושלים (שכיום לא נותר ממנו כמעט זכר). לאחר נפילת ירושלים לסלאח א-דין בשנת 1187 עבר בית-הדין העליון לבירה החדשה בעכו. לאחר שנת 1120 בית-הדין כלל גם מושבים עבור הבישופים החשובים של הממלכה, ולאחר מכן נוספו מושבים עבור ראשי המסדרים הצבאיים. תיאור מאלף ומקיף ביותר על פעילתו של בית-הדין העליון נמצא באסיזות של ירושלים, האוסף המשפטי הנרחב והמקיף ביותר מתקופת ימי הביניים. מקור חשוב נוסף לפעילתו של בית-הדין הוא הכרוניקאי ויליאם מצור וכך הוא כותב:
המלך, בהתייעצות עם הברונים ואצילי הממלכה, כינס את בית הדין, ולפי המנהגים הקדומים של הממלכה, הציג בפניהם את העניינים שעליהם יש לקבל החלטות. כל ברון הביע את דעתו בחופשיות, ולאחר שיקול דעת לא מועט, התקבלה החלטת בית הדין. שכן היה מקובל שהממלכה אינה נשלטת על פי רצונו של אדם אחד, אלא על פי פסק הדין של בית הדין, המייצג את כל האצולה של הארץ.
— Historia rerum in partibus transmarinis gestarum, ספר 18
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 יהושע פראוור, משטר וחברה במאה השתים־עשרה, תולדת ממלכת הצלבנים בארץ ישראל א, 1984, עמ' 361–431