בישופות אוסנבריק

בישופות אוסנבריק
Hochstift Osnabrück

ממשל
עיר בירה	אוסנבריק
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
תאריכי הקמה	1225
תאריכי פירוק	1803
ישות קודמת	דוכסות סקסוניה
ישות יורשת

נסיכות-בישופות אוסנבריק (בגרמנית: Hochstift Osnabrück‏; Fürstbistum Osnabrück‏, Bistum Osnabrück) הייתה נסיכות כנסייתית של האימפריה הרומית הקדושה מ-1225 עד 1803. אין לבלבל אותה עם דיוקסיית אוסנבריק (בגרמנית: Bistum Osnabrück), שהייתה גדולה יותר ועליו הפעיל הנסיך-הבישוף רק את הסמכות הרוחנית של בישוף רגיל. היא נקראה על שם בירתה, אוסנבריק.

הדיוקסיה של אוסנבריק שעדיין קיימת, שהוקמה בשנת 772, היא הדיוקסיה העתיקה ביותר שנוסדה על ידי קרל הגדול, במטרה לנצר את דוכסות הגזע שנכבשה של סקסוניה. החזקות הזמניות האפיסקופליות והקפיטולריות של המועצה, שהיו במקור מוגבלות למדי, גדלו עם הזמן, והנסיכים-בישופים שלה הפעילו סמכות שיפוט אזרחית נרחבת בתוך השטח המכוסה בזכויות החסינות הקיסרית שלהם. הנסיכות-בישופות המשיכה לגדול, מה שהפך את מעמדה במהלך הרפורמציה לנושא שנוי במחלוקת ביותר. שלום וסטפאליה הותיר את העיר תחת שני הזרמים, מה שהביא לבחירת הנסיכים-הבישופים לסירוגין בין קתולים לפרוטסטנטים.

הבישופות פורקה בחילון הגרמני של 1803, כאשר היא שולבה בנסיכות הבוחר מהנובר השכנה. הבישופות, המועצה, המנזרים ומוסדות הצדקה הקתוליים חולנו. שטח הבישופות עבר לפרוסיה ב-1806, לממלכת וסטפאליה ב-1807, לצרפת הנפוליאונית ב-1810, ובחזרה להנובר ב-1814.

עם סיום הנסיך-בישוף, עתידה של הדיוקסיה לא ברור. קלמנס פון גרובן, בישוף בתואר של פארוס ביוון, הפך לכומר השליח של אוסנבריק, וככזה דאג לאינטרסים הרוחניים של האוכלוסייה הקתולית. האפיסקופות הקתולית הלטינית (רומית) הרגילה הוחזרה ב-1824, אך מעתה והלאה הבישופים לא החזיקו עוד בכוח חילוני.

היסטוריה

מדינת החסות החילונית שהופעלה על כל כך הרבה דיוקסיות מימי הביניים על ידי הדיוטות הפכה, לאחר המאה ה-12, לתורשתית במשפחת אמלונג, ממנה עברה להיינריך הארי.

לאחר הפלתו של היינריך, היא נמסרה לרשות הרוזן זימון מטקלנבורג וצאצאיו, אם כי זה היה מקור לסכסוכים רבים עם הבישופים. בשנת 1236 נאלץ הרוזן מטקלנבורג לוותר על כל סמכות השיפוט על העיר אוסנבריק, כמו גם על אדמות הבישופות, המועצה וכנסיות הקהילה. מצד שני, הבישוף והמועצה, מהמאה ה-13 ואילך, הרחיבו את תחום השיפוט שלהם על פני מנזרים, כנסיות וכפרים רבים. כמעט אף בישופות גרמנית אחרת לא השתחררה באופן יסודי כל כך מסמכות השיפוט האזרחית בשטחה. הזכויות המלכותיות הועברו לאט לאט לבישוף, למשל קיום ירידים ושווקים, זכויות אגרה ומטבעות, זכויות יער וציד, תמלוגים כרייה ומבצרים, כך שבתחילת המאה ה-13, הבישוף היה המושל האמיתי של השטח האזרחי של אוסנבריק.

קתדרלת פטרוס הקדוש (אוסנבריק)

בין הבישופים הבולטים של ימי הביניים היו: דרוגו (952–968); קונרד מוולטברג (1002); ת'יטמר המלומד או דטמר (1003–1022); בנו השני (1067–1088); יוהאן הראשון (1101–1110), שבנה את הקתדרלה בפועל במקום קתדרלת העץ שנהרסה בשריפה בתקופת קודמו; דיטהארד הראשון (1119–1137) שהיה הבישוף הראשון שנבחר על ידי בחירה חופשית של כוהני הקתדרלה; פיליפ השני (1141–1173) שסיים את הסכסוכים בין הכס שלו לבין המנזרים הקיסריים של קורווי והרספלד; וארנולד מברג (1137–91), שמת כצלבן בעכו. בתקופתו של אנגלברט מאלטנה-איזנברג (1224–1226, הודח בעקבות חלקו ברציחתו של הארכיבישוף אנגלברט השני מברג, וחזר לתפקידו בשנים 1238–1250), ברונו מאלטנה-איזנברג (1250–1259), ותחת קונרד השני מריטברג (1269–1297), המסדרים החדשים של פרנציסקנים, דומיניקנים ואוגוסטינים התקבלו בחיוב.

המאות ה-14 עד ה-16

במאות ה-14 וה-15 דעך כוחם של הבישופים לפני ההשפעה הגוברת של מועצת הקתדרלה, של משרתי הצבא (או האבירים) של הדיוקסיה ושל העיירה אוסנבריק. האחרונה ביקשה להשתחרר מריבונותו של הבישוף, אך מעולם לא הפך לעיר קיסרית חופשית. הבישוף היה עסוק כמעט ללא הרף בצרות וקשיים מלחמתיים ואף נאלץ להגן על עצמו מפני הבישופים של מינדן ומינסטר. מהמאה ה-14 הפכו בישופי עזר נחוצים בשל החובות האזרחיות שדרשו את תשומת ליבו של הבישוף עצמו.

יורשו של הבישוף קונרד הרביעי מריטברג (1488–1508) היה אריך מבראונשווייג (1508–1532), שהיה בו זמנית הבישוף של מינסטר ופאדרבורן. הוא התנגד לרפורמה בתוקף ובהצלחה. פרנץ מוולדק (1533–1553),שהיה גם הבישוף של מינדן, פעל, להפך. הוא הציע התנגדות מועטה ללותרניות במינסטר, למרות שהתנגד נמרצות לאנבפטיסטים; לאחר 1543 הוא התיר באוסנבריק טקס אוונגליסטי. עם זאת, המועצה והדומיניקנים התנגדו לטקס גרמני שפטר את כל המאפיינים של המיסה הרומית-קתולית. ב-1548 הבטיח הבישוף פרנץ לדכא את הרפורמציה באוסנבריק ולבצע את הצהרת אאוגסבורג, אך מילא את הבטחתו באדישות רבה; על ערש דווי קיבל משיחה לותרנית. יורשו, יוהאן הרביעי מהויה (1553–1574), היה קתולי יותר, אך ירשו אותו שלושה בישופים בעלי נפש פרוטסטנטית: היינריך השני מסקסוניה-לאוונבורג (1574–1585), ברנהרד מוולדק (1585–1591), וכן פיליפ זיגסמונד (1591–1623). תחתיהם סחפה הרפורמציה את רוב הדיוקסיה.

המאות ה-17 וה-18

מפת הנסיכות-בישופות ב-1642

ארמון הבישוף באוסנבריק (אחרי 1777)

בשנת 1624, הקרדינל אייטל פרידריך מהוהנצולרן הפך לבישוף של אוסנבריק והזעיק את הישועים. עם זאת, הוא מת זמן קצר לאחר מכן. יורשו, פרנץ מוורטנברג (1625–1661), מילא את המשימה של הטלת גזירות הקונטרה-רפורמציה. מועצת העיר טוהרה מגורמים אנטי-קתוליים והמנזר האוגוסטיני לשעבר הועבר לידי הישועים. צו ההשבתה בוצע על ידו בהצלחה ובשנת 1631 הוא ייסד אוניברסיטה באוסנבריק.

אבל בשנת 1633, אוסנבריק נתפסה על ידי השוודים: האוניברסיטה בוטלה, טקסי דת קתוליים דוכאו, והמועצה (1633–1651) נוהלה על ידי הכובשים. בשנת 1648, נערך משא ומתן על שלום וסטפאליה באוסנבריק ובעיר הסמוכה מינסטר. הסכם אוסנבריק קבע שהבישופות תחזור למעמד הדתי שהיה לה ב-1624. מעתה והלאה, הנסיכים-הבישופים יתחלפו בין בעלי תפקידים קתולים לפרוטסטנטים, כשהבישופים הפרוטסטנטים ייבחרו מבין הענפים של בית בראונשווייג-לינבורג. בתקופות של שלטון פרוטסטנטי, הטיפול הרוחני של הקתולים היה מחויב לארכיבישוף של קלן.

ורטנברג מונה לקרדינל ב-1660 והוחלף על ידי הבישוף הפרוטסטנטי הנשוי, ארנסט אוגוסט, הבוחר של הנובר (1661–1698), שהתגורר ברוב זמנו בהנובר. הוא בנה את הארמון החדש באוסנבריק משנת 1667, והבישוף הקתולי, הנסיך קרל יוזף מלורן, ירש אותו. הבישוף הפרוטסטנטי ארנסט אוגוסט (1715–1728), בנו השני של ארנסט אוגוסט הקודם, אותו ירש קלמנס אוגוסט מבוואריה, ארכיבישוף-הבוחר של קלן (1728–1761). הבישוף האחרון היה הנסיך פרידריך מבריטניה (1764–1803), בנו השני של ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה והנסיך הבוחר של הנובר. הנסיך פרידריך היה רק בן שישה חודשים כשנבחר לבישוף.

מגורים

משנת 1100 לערך, לאחר שריפה שהרסה את קתדרלת אוסנבריק ואת בית הבישוף הסמוך לה, היה מקום מגוריהם של הבישופים בטירת איבורג. הם חזרו לעיר לאחר שארנסט אוגוסט בנה ארמון בארוק באוסנבריק, שהושלם ב-1673. כיום טירת איבורג היא מוזיאון ומושב של בית משפט מקומי בעוד שבארמון הבישוף שוכנת אוניברסיטת אוסנבריק. ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה מת בארמון בעת שביקר את אחיו, הנסיך-בישוף ארנסט אוגוסטוס, דוכס יורק ואולבני, בשנת 1727.

• 
  טירת איבורג
• 
  ארמון הבישוף, אוסנבריק

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בישופות אוסנבריק בוויקישיתוף