בירגר דאהלרוס
 | |
| לידה |
6 בפברואר 1891 סטוקהולם  |
|---|---|
| פטירה |
8 במרץ 1957 (בגיל 66) סטוקהולם, שוודיה |
| מדינה |
שוודיה |
  | |
בירגר דאהלרוס (בשוודית: Johan Birger Essen Dahlerus; 6 בפברואר 1891 - 8 במרץ 1957) היה איש עסקים שוודי אשר שימש ביד הרמן גרינג, כשליח אל בריטניה בניסיון למנוע את מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דאהלרוס נולד בסטוקהולם והיה לאיש עסקים ותעשיין מצליח. בחוגי התעשיינים השוודים פגש בהרמן גרינג אשר היה בעל קשרים טובים בשוודיה, בשל מוצאה של אשתו הראשונה, קארין פון קאנצוב, מבית אצולה שוודי.
בשנת 1939 החל גרינג להשתמש בדאהלרוס כשליח דיפלומטי. דאהלרוס האמין כי מלחמת העולם השנייה תהיה אסון לכל המעורבים בה, וכי הדרך בה יש לנקוט על מנת למנוע את המלחמה היא היענות ל"תביעות סבירות" שיעלו הגרמנים. דאהלרוס, אשר עבד וחי בבריטניה בעברו, והיה שם בעל קשרים רבים, נראה כשליח מושלם למטרותיו של גרינג.
החל מיום 25 באוגוסט 1939 היה דאהלרוס לשליח מעופף בין לונדון ובין ברלין בשליחותו של גרינג. היטלר ושר החוץ שלו יואכים פון ריבנטרופ ניהלו במקביל מסלול דיפלומטי נוסף למגעים עם בריטניה, דרך השגריר הבריטי לגרמניה, נוויל הנדרסון. המגעים דרך דאהלרוס היו בלתי רשמיים.
דאהלרוס לא ידע כי כבר ב-22 באוגוסט הורה היטלר לצבאו על המתקפה הקרבה, וכי הוורמאכט עסק בהשלמת ההכנות האחרונות למתקפה. כל האישים עמם עמד בקשר בממשל הגרמני ידעו זאת, והשימוש בדאהלרוס היה שימוש ציני.
בין 25 באוגוסט 1939 ו-31 באוגוסט 1939 נפגש דאהלרוס עם ראשי הממשל בבריטניה ובגרמניה. בתחילה נפגש דאהלרוס, בשליחותו של גרינג, עם שר החוץ הבריטי לורד הליפקס, והעביר מכתב ממנו אל גרינג, שהועבר לידיעת אדולף היטלר. היטלר אף הוא נפגש עם דאהלרוס, והעביר דרכו מסר לנוויל צ'מברלין. עיקרם של המסרים היו כי יינתן לגרמניה לעשות בפולין כרצונה, ובתמורה תימנע מלהילחם באימפריה הבריטית.
דאהלרוס היה למתווך בלתי רשמי בין שני הצדדים, וחשיבות "מסלול דאהלרוס" עלתה אף על חשיבות המסלול הרשמי בין המדינות דרך השגריר הנדרסון. לצד דברי השלום בו הלעיטו הגרמנים את דאהלרוס, ברור היה כי כוונתם לקבל לידיהם את שטחי המחלוקת במסדרון של דנציג ואף שטחים נוספים, אם בדרך של מלחמה, ואם בדרך דיפלומטית, בדומה להישגיהם בהסכם מינכן. דאהלרוס היה סבור כי יש לדון בדרישות. נראה כי בשלב זה התפכח צ'מברלין וראה כי אין להשלים עם כל תוקפנות נאצית נוספת.
ב-30 באוגוסט העביר דאהלרוס מגרינג לבריטים את הצעותיה של גרמניה למניעת המלחמה. הנדרסון וגרינג יזמו מפגש בין דאהלרוס לבין השגריר הפולני בלונדון, יוזף ליפסקי, בנוכחות הדיפלומט הבריטי, ג'ורג' אוליבייה פורבס. היה זה המאמץ האחרון מצד כל הצדדים, הגרמנים, הפולנים והבריטים, להסיר את סכנת המלחמה.
דאהלרוס תיאר לימים את הפגישה בצבעים קודרים. בספרו "המאמץ האחרון" כתב כי בעת שנפגש עם ליפסקי היה זה שקוע במאמצים להכין את עזיבת צוות השגרירות, וכי הוא קיבל אותם בחדר עבודתו, שכבר היה ריק מחפצים. לטענת דאהלרוס שמע ליפסקי בקצרה את ההצעה, לקח את הנייר בידיים רועדות, והסביר כי אינו מוסמך לקבל את ההצעה או לדון בה. תוצאת הפגישה הייתה פגישה למחרת היום בין ליפסקי וריבנטרופ, שהתבצעה כאשר נפלה כבר ההחלטה על הפלישה בידי הגרמנים, ואשר נקטעה באיבה כאשר הודיע ליפסקי כי אינו "בעל סמכויות מלאות".
גם לאחר פתיחת המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939 עמד דאהלרוס על כך שהפולנים הם מקור הבעיה, תוך שהוא מאמץ את העמדה הגרמנית, כי הפולנים הם שהתקיפו את גרמניה. במהלך הימים בהם יכלה עוד גרמניה להיענות לאולטימטום הבריטי והצרפתי, ולהסיג את כוחותיה מפולין, עשה דאהלרוס מאמצים נוספים ליצור קשרים עם משרד החוץ הבריטי, במטרה למנוע את הפיכת המלחמה למלחמת עולם.
לאחר המלחמה העיד דאהלרוס במשפטי נירנברג. התביעה נסמכה על טענות ל"קנוניה" לפתיחת מלחמה תוקפנית, וגרינג רצה להביא את דאהלרוס כעד הגנה, על מנת להראות כי עשה ככל יכולתו למנוע את המלחמה. גרינג, אשר עמד בפני עונש המוות תלה תקוות רבות בעדותו זו של ידידו. על הדוכן הודה דאהלרוס כי נראה שהולך שולל בידי היטלר, ובמידה רבה אף בידי ידידו גרינג. דאהלרוס הודה בעדותו כי רק ב-26 בספטמבר, לאחר שכיבושה של פולין הושלם, הבין כי שימש ככלי משחק בידי גרינג, בניסיון לסחוט מבריטניה ויתורים נוספים, בטרם תתקוף גרמניה את פולין, צעד שעליו לא היה ברצונה לוותר.
פרט המוזכר במקורות רבים הוא כי בעדותו בנירנברג טען דאהלרוס, כי כאשר דיבר עם היטלר, והלה התלהב והרים את קולו, היה ריח הפה שלו כה רע עד שדאהלרוס נאלץ לצעוד לאחור.
בשנת 1948 פרסם דאהלרוס ספר אוטוביוגרפי בשם "המאמץ האחרון", בו תיאר את שליחותו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תרגום, אהרן אמיר, הוצאת שוקן, תשל"ו.
- לאון גולדנסון, נירנברג 1946, תרגום דפנה ברעם, הוצאת "עברית" ו"כתר", תשס"ו.
