בו שאנג
לידה |
544 לפנה"ס חנאן, הרפובליקה העממית של סין |
---|---|
פטירה | ? |
השקפה דתית | קונפוציאניזם |
בּוּ שָׁאנְג (בסינית מסורתית: 卜商, בסינית מפושטת: 卜商, בפין-יין: Bǔ Shāng. לפנה"ס 507-400.)[1], הידוע בכינוי הכבוד שלו דְזְה שְׂיָה (סינית: 子夏, פין-יין:Zi Xia, ווייד-ג'יילס: Tzu-hsia), היה אחד מתלמידיו בולטים של קונפוציוס[2], ונחשב לאחד המצטיינים בלימוד התרבות. הוא היה אחד מחמשת התלמידים שהיו האחראים העיקריים למסירה הלאה של תורת קונפוציוס. לבּוּ שָׁאנְג גם היה תפקיד ראשי במסירה הלאה של קלאסיקות כגון הקלאסיקה של השירים והיי צ'ינג.[1] הוא ייסד אסכולה משלו, ולימד את המרקיז וֶן מוֵיי, שליט וֵיי[2], המדינה החזקה ביותר בתחילת תקופת המדינות הלוחמות.[3]
מסופר עליו כי היא מורה של הלגאליסט המוקדם לִי קְווֵי, והוא אף מצוטט כהוגה העיקרון של העדפת כישרון על פני קרבה.[4]
כתלמיד של קונפוציוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]לא ברור מאיזו מדינה הגיע בּוּ שָׁאנְג. מקורות עתיקים שונים העלו טענות כי הגיע מאחת המדינות הנקראות וֵיי (衞 ו魏), או ממדינת וֶן (溫).[5] מלומדים בעת החדשה, ובכללם צְ'ייֵן מוּ, האמינו כי הגיע מוֵיי (溫).[6] הוא היה צעיר מקונפוציוס ב44 שנים.[6]
התכונה המאוזכרת ביותר של בּוּ שָׁאנְג היא אהבתו ללימוד מספרים, והוא אכן התמצא היטב בקלאסיקות. הוא עודד למידה רחבה ומחויבת, וגם אלף שנים לאחר מותו, האימרה המיוחסת לו: "הרהור בדברים שבהישג יד" הפך לכותרתה של אחת היצירות החשובות בניאו קונפוציאניזם.[1] ועם זאת הייתה לו נטייה לקפדנות, ולעיתים התייחס ללימוד כמטרה בפני עצמה.[1] קונפוציוס, למרות שהרעיף עליו שבחים על לימודיו בתחום התרבות, גם ביקר קלות את שָׁאנְג על הקפדנות שלו, והזכיר לו את החשיבות הגדולה שיש לבסוף לעשיה ראויה על פני למידה.[1]
ספרי המאמרות והקלאסיקה של הטקסים מזכירים מספר אמרות של בּוּ שָׁאנְג, והידועה שבהן "החיים והמוות מידי הגורל, העושר והכבוד מידי שמיים".[1]
כמורה, ובשלהי חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בּוּ שָׁאנְג, יֵן יֵן, דְזֶנְג שֶׁן, יוּאוּ זְ'ווֹ, גְ'ווָאנְסוּן שְׁה וטָאנְטָאי מִיאֶנְמִינְג הם תלמידי קונפוציוס אשר המשיכו ללמדו אחרי מותו של המורה. בּוּ שָׁאנְג הקים את תלמודו בשִׂיחֶה (מערבית לנהר הצהוב) במדינת וֵיי, שם לימד תלמידים רבים, כולל המרקיז וֶן מוֵיי (שלט בשנים 445-369 לפנה"ס), שליט המדינה. תלמידים אחרים שלו שהיו בעלי השפעה כללו את טְייֵן דְזְה-פָאנְג (田子方), גָ'אי חְוָאנְג (翟璜), דְווָאנְגָאן מוּ (段干木) ווֵיי צָ'אנְג (魏成), כולם שרים בכירים במדינת וֵיי.[7]
על פי המסורת, גם גונְגְיָאנְג גָאו, מחבר ה"גונְגְיָאנְג גְ'ווָאן" וגם גוּלְיָאנְג צְ'ה, מחבר ה"גוּלְיָאנְג גְ'ווָאן", שתיים משלוש הפרשנויות המפורסמות של "האביבים והסתוים", למדו את "האביבים והסתוים" אצל בּוּ שָׁאנְג.[5]
בּוּ שָׁאנְג זכה לחיים ארוכים. כאשר בנו מת לפניו, הוא בכה ללא הרף, ונעשה עיוור.[2][5]
פולחן
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקדשי קונפוציוס, לוח רוחו של בּוּ שָׁאנְג נמצא חמישי מבין תריסר החכמים, במזרח.[5]
תוארי כבוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שושלת טאנג, הקיסר שׂוֵ'אנְדְזונְג העניק לזָ'אן צְ'יוֹ את תואר האצולה "מרקיז וֵיי" (魏侯). במהלך שושלת סונג הוסיף לו הקיסר גֶ'נְדְזונְג את התואר דוכס חֶדונְג (東平公) והקיסר דוּדְזונְג את התואר דוכס וֵיי (魏公).[7]
צאצאים של בּוּ שָׁאנְג החזיקו בתואר "דוקטור לחמש הקלאסיקות" (五經博士; Wǔjīng Bóshì).[8]
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Huang, Chichung, ed. (1997). The Analects of Confucius. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-506157-4.
- Han, Zhaoqi (2010). "Biographies of the Disciples of Confucius". Shiji 史记 (בסינית). Zhonghua Book Company. ISBN 978-7-101-07272-3.
- Legge, James (2009). The Confucian Analects, the Great Learning & the Doctrine of the Mean. Cosimo. ISBN 978-1-60520-644-8.
- Taylor, Rodney Leon; Choy, Howard Yuen Fung (2005). The Illustrated Encyclopedia of Confucianism: N–Z. The Rosen Publishing Group. ISBN 978-0-8239-4081-3.
- Yang, Kuan (2003). Zhanguo shi 战国史 [History of the Warring States] (בסינית). Shanghai People's Publishing House. ISBN 978-7-208-04537-8.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 Taylor & Choy 2005, p. 642.
- ^ 1 2 3 Huang 1997, p. 203.
- ^ Yang 2003, p. 72.
- ^ Peng He 2014. p.68. Chinese Lawmaking: From Non-communicative to Communicative. https://books.google.com/books?id=MXDABAAAQBAJ&pg=PA68
- ^ 1 2 3 4 Legge 2009, p. 117.
- ^ 1 2 Han 2010, pp. 4605–6.
- ^ 1 2 Wu Xiaoyun. "Bu Shang" (בסינית). Taipei Confucian Temple. אורכב מ-המקור ב-2014-11-11. נבדק ב-10 בנובמבר 2014.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ H.S. Brunnert; V.V. Hagelstrom (15 באפריל 2013). Present Day Political Organization of China. Routledge. pp. 494–. ISBN 978-1-135-79795-9.
{{cite book}}
: (עזרה)