בולוס פרח
 | |
| לידה |
1910 נצרת, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
1991 (בגיל 81 בערך) |
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
האוניברסיטה הקומוניסטית של פועלי המזרח |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה |
  | |
בּוּלוּס פַרַח (בערבית: بولس فرح; 1910 – 1991) היה איש ציבור והיסטוריון פלסטיני.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בולוס פרח נולד בנצרת. אביו היה פועל בניין נוצרי שמת בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בעקבות מותו של האב, משפחת פרח נקלעה לקשיים כלכליים.
בשנת 1924 בגיל 14 - עבר בולוס פרח לחיפה בעקבות אחיו הבכור, בחיפה החל לעבוד בגיל 14 בבית הדפוס של עיתון "אל-נפיר", בית דפוס בו הפעילים הקומוניסטים מהחברה הערבית-פלסטינית נהגו להדפיס את כרוזיהם ועיתוניהם, שם התוודע בולוס לראשונה לזהותו המעמדית כפועל. בבית הדפוס חש כעובד מנוצל והחליט לעזוב את העבודה.
מבית הדפוס עבר פרח לעבוד ברכבת. שם בעבודה ברכבת, על פי תיאורו, התנאים הסוציאליים היו טובים בהרבה מבית הדפוס בו עבד וטובים ממקומות אחרים בהם ניתן היה לעבוד באותה התקופה - המשכורות שולמו בזמן, העובדים הועסקו שמונה שעות ביום (כאשר ברוב העבודות בשנות ה-20 וה-30 היה מקובל לעבוד כ-12 עד 14 שעות ביום) וזכו לשבוע של חופשה שנתית בתשלום. במקביל לעבודתו שם, שיפר את יכולות הקריאה שלו ולימד עצמו את השפה האנגלית. הילד שלא סיים אפילו כיתה ה' - נהג לקרוא את כתביהם של מרקס ולנין באנגלית בהיעדר תרגומים לערבית.
במהלך הזמן הצטרף בולוס לפק"פ ועלה בסולם הדרגות עד שנשלח על ידי המפלגה, בשנת 1934, ללימודים אקדמאים באוניברסיטה הקומוניסטית של פועלי המזרח (Коммунистический университет трудящихся Востока; КУТВ) במוסקבה, שם למד את יסודות המרקסיזם וכעבור כשנתיים הפך בעצמו למורה של עמי המזרח - באותה האוניברסיטה. באוטוביוגרפיה שלו "מהשלטון העות'מאני למדינה העברית:סיפור חייו של קומוניסט ופטריוט פלסטיני :1910-1991" הוא מציין את התקופה במוסקבה כתקופה המאושרת ביותר בחייו.
בשנת 1940 גורש פרח מהמפלגה עקב תמיכתו בלאומיות הערבית.
בשנת 1942 הקים את הפדרציה של האיגוד המקצועיים הערביים "קונגרס הפועלים הערביים", וכעבור שנה היו חברים בארגון בין 1,000 ל-1,500 עובדים, בהם פועלים בבתי הזיקוק, אצל הצבא הבריטי וסוורי הנמל.
בשנת 1943 ייסד יחד עם אמיל חביבי, תופיק טובי ואמיל תומא את הליגה לשחרור לאומי, שדגלה במדינה פלסטינית עצמאית ודמוקרטית.
בולוס פרח, שלא כשאר חבריו בפק"פ ובליגה לשחרור לאומי, התמיד בהתנגדותו הנחרצת לתוכנית החלוקה בה הוא ראה את ניצחונה הגדול ביותר של התנועה הציונית ואת ניצחונם ,של מי שהוא מכנה באוטוביוגרפיה שלו, "הקומוניסטים הציונים". בולוס היה נאמן לגישה המקורית של פק"פ כלפי שאלת הלאומיות בפלשתינה. הגישה המקורית של המפלגה הייתה תמיכה ברעיון "פלשתינה - מדינת כל תושביה", (הדומה לחזון מדינת כל אזרחיה), גישה שאפיינה את המפלגה לפני עזיבתו למוסקבה והשתנתה לכיון חזון שתי מדינות לשני עמים. עם חזרתו לארץ, נדהם לגלות בולוס פרח את השינוי שחל בחשיבה המפלגתית. בספרו מתאר בולוס פרח פגישה שקיים עם חנוך בז'וזה, מזכיר הפק"פ בירושלים באותה תקופה, בקיץ 1939 - הייתה זו פגישה שהדהימה את בולוס פרח בשל הדברים שנאמרו על ידי חנוך שנראו לו כסטייה מוחלטת מדרכה של המפלגה. בדבריו חנוך טען כי בשל המשך ההגירה היהודית לפלשתינה והתרבותם בארץ (היישוב מנה אז כחצי מיליון יהודים) - יש לקחת בחשבון את שאיפותיו הלאומיות של המיעוט היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות בארץ (התקרבות לחזון שתי מדינות לשני עמים שבו בסופו של דבר תמכה מק"י). בולוס פרח לא הסכים עם החזון ומספר בספרו כי הוויכוח עם חנוך הגיע למבוי סתום.
לאחר הקמתה של המדינה, בעוד חבריו הערבים-פלסטינים לליגה לשחרור לאומי - תופיק טובי, אמיל חביבי ואמיל תומא הצטרפו למק"י - הוא התמיד בסרבנותו, נשאר נאמן לעקרונותיו וסירב להצטרף למפלגה החדשה עד ליום מותו. לאחר הסתלקותו מן החיים הפוליטיים פרש לעסקיו ושהה מרבית הזמן בגרמניה.
בולוס היה נשוי לאשה יהודיה[1].
בולוס פרח כתב מספר ספרים, בהם אוטוביוגרפיה שפורסמה ב-2009 בתרגום של אודי אדיב ויוסף מנצור.
האוטוביוגרפיה של פרח בתרגום לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מהשלטון העות’מני למדינה העברית: סיפור חייו של קומוניסט ופטריוט פלסטיני: 1991-1910 / בולוס פרח; תרגום: אודי אדיב ויוסף מנצור; אחרית דבר: אודי אדיב, [חיפה : חמו"ל, הקד’ 2009].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בולוס פרח (1910-1991), דף שער בספרייה הלאומית
