דגש קל

בדקדוק עברי, דגש קל הוא סימן ניקוד המסמן את ההבחנה בין שתי דרכי ההגייה של ההגאים באותיות: בג"ד כפ"ת.

מהות פונטית

בעברית המקראית נהגו האותיות העבריות בג״ד כפ״ת בצורה פוצצת, אך בתקופת המקרא המאוחרת, בעקבות תהליך דומה שחל בשפה הארמית, הגייתן נתפצלה לשני אופנים: חוכך (רפה/מוארך) וסותם (פוצץ/קשה). למשל, האות ב הייתה נשמעת b‏ או β ~ v‏.

בשיטת הניקוד הטברנית, ההבדל בין עיצור סותם לחוכך מסומן על ידי הדגש הקל. בתוספת הדגש נהגים העיצורים בצורה הסותמת – [b]‏, [g]‏, [d]‏, [k]‏, [p] ו-[t] – ובהיעדרו הוגים את העיצורים המקבילים החוככים – [β~v]‏, [ɣ~ʁ]‏, [ð]‏, [χ~x]‏, [f~ɸ] ו-[θ].

בעברית המדוברת היום נשתמרו ההבדלים האלה רק באותיות בכ״פ, שנהגות בהתאמה b,‏ k ו-p כשיש בהן דגש קל, ו-v,‏ χ~x, ו-f כשהוא נעדר.

להלן טבלה מסכמת:

עם דגש (סותם)			בלי דגש, רפה (חוכך)
שם האות	צורת האות	צליל (סמל IPA)	שם האות	צורת האות	צליל (סמל IPA)
בֵּי״ת	בּ	b	בֵי״ת	ב	β ~ v
גִּימֶ״ל	גּ	ɡ	גִימֶ״ל	ג	ɣ ~ ʁ
דָּלֶ״ת	דּ	d	דָלֶ״ת	ד	ð
כַּ״ף	כּ	k	כַ״ף	כ	χ ~ x
פֵּ״א	פּ	p	פֵ״א	פ	f ~ ɸ
תָּ״ו	תּ	t	תָ״ו	ת	θ

עיון בלשני היסטורי

כיום מוסכם בין החוקרים שבעברית הקדומה היו רק העיצורים הסותמים b‏, g‏, d‏, k‏, p ו-t. בשלב מסוים חל תהליך של חיכוך, כלומר העיצורים הסותמים שאינם נחציים ואינם מוכפלים בדגש חזק, התגוונו וקיבלו אופן הגייה נוסף – חוכך. הסיבה לתהליך היא הידמות של העיצור לתנועה שלפניו, ולכן הוא קרה רק בעיצור שאחרי תנועה.

החוקרים לא מסכימים אלה עם אלה לגבי הזמן שבו חל התהליך הזה. יש המקדימים אותו לתקופת בית ראשון ויש המאחרים אותו עד סוף תקופת בית שני. עדות חלקית בנושא עולה מתעתיקי השמות בתרגום השבעים, שם האותיות בג״ד מתועתקות תמיד בביצוע הסותם [βγδ], ואילו האותיות כפ״ת מתועתקות לעיתים בביצוע הסותם [κπτ] ולעיתים בביצוע החוכך [χφθ]. ייתכן שהדבר מעיד על שלב מעבר בעברית, שבו תהליך החיכוך כבר החל בעיצורים האטומים, אך טרם החל בעיצורים הקוליים. כדאי גם לקחת בחשבון את העובדה שביוונית של אותה תקופה לא היו קיימות אותיות נפרדות לייצוג הפונמות החוככות של בג"ד (ביוונית מודרנית ההפך הוא הנכון - אותיות אלו [βγδ] חוככות בלבד).

בזמן תקופת הביניים של העברית אבדה ההגייה הכפולה של חלק מן העיצורים בחלק מן המקומות. לעברית החדשה הגיעה הגייה כפולה של עיצורי בכ״פ בלבד. הגייה כפולה בכל אותיות בג"ד כפ"ת נשתמרה בהגייה התימנית.

מחלוקת נוספת בין החוקרים היא אם שני הביצועים של כל עיצור היו שתי פונמות שונות או שהיו אלופונים של אותה פונמה. בעברית החדשה הם לכל הדעות פונמות נפרדות, כי ההבדל ביניהן יוצר הבדל במשמעות.

אותיות בג"ד כפר"ת

בספר יצירה מוזכרת רשימה של שבע אותיות מיוחדות, שבע ולא שש: ”שבע כפולות בג"ד כפר"ת” (פרק ד משנה א)

החוקר יהודה ליבס משער שביוונית (ואולי רק יוונית) הקולות כפר"ת היו מנושפות, ובפרט האות רו (ρ) מנושפת כשהיא באה בראש מילה או כשהיא מוכפלת (רק האות השנייה מנושפת). הצורה המנושפת הזאת לפעמים מתורגמת בעברית ל"רה" (למשל "פרהסיה") ובשפות אירופיות ל"rh" (למשל rhetoric). ייתכן והצורה הכפולה של האות רו השפיעה גם על דוברי עברית בסביבה יוונית, כמו יהודי ארץ ישראל, ולכן האות העברית ר הוזכרה כאות שמופיעה בשתי צורות.

סימון דגש קל

סימן הדגש הקל, בצורת נקודה במרכז האות, זהה לסימון של הדגש החזק. הסימן ההפוך לדגש הקל הוא סימן הרפה שלא נוהג כיום בעברית המודרנית.

ההבחנה בין סוגי הדגשים בעברית המודרנית, שבה לא נהגה הדגש החזק, נעשית בדרך כלל לפי הסביבה הפונולוגית. סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת לאחר עיצור שסוגר הברה (היינו, לאחר שווא נח) הוא דגש קל. כמו כן, סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת, הבאות בראש מילה, הוא דגש קל בעברית המודרנית.

כללי מופע הדגש הקל

השווא שתחת האות כ' הוא שווא נח, ולכן האות ת' שאחריו דגושה בדגש קל; תחת האות ת' יש שווא נע, ולכן האות ב' שאחריו אינה דגושה

אותיות בג״ד כפ״ת נדגשות בדגש קל בבואן בראש המילה, וכן בבואן אחרי שווא נח באמצע המילה. חריג לדגש קל בראש מילה, הוא מצב של מילים המחוברות במקף. למשל, אַחֲרֵי־כֵן, אַף־עַל־פִּי־כֵן. בראי השפה העברית, דינה של שורת מילים מוקפות, הוא כדין מילה אחת. לכן, ברצף המיליות אַף־עַל־פִּי־כֵן, האות כ' אינה נחשבת בתחילת מילה (כן), אלא באמצעה של מילה ארוכה המורכבת מכמה מיליות מוקפות (אף־על־פי־כן). מאחר שהאות כ' במילית כן, לא באה אחרי שווא נח, אלא אחרי הברה הנסגרת בתנועה פתוחה (הברה פתוחה), האות כ' במילית כן, לא תקבל דגש קל. בשל הזיקה החזקה שבין מילים מוקפות, חלק מן הביטויים הללו נוטים להתחבר בהצמדת מילים לכדי מילה אחת. וכך קיבלנו את אֵיפֹה (תולדה של אֵי־פֹה) ואת לְפִיכָךְ (תולדה של לְפִי־כָךְ), שתיהן ללא דגש קל.

כלל זה, הוא צמצום של כלל יותר רחב בעברית המקראית, שלפיו אות מאותיות בגד כפת, המופיעה בראש מילה המצויה בתוך משפט, באה בצורה הרפה, אם המילה שקודמת לה במשפט מסתיימת בתנועה (בהברה פתוחה שלא נסגרת על ידי עיצור). כלל זה לא חל, אם לפני המילה יש הפסקה (פסיק בעברית המודרנית) או אם חל אחד משני כללים שאינם נהוגים היום. אות בג״ד כפ״ת תהיה רפה, כלומר ללא דגש קל, אחרי תנועה, ודגושה בדגש קל אחרי שווא נח ("אפס תנועה"). במקרא החוק הזה בא לידי ביטוי בכך שבג״ד כפ״ת רפות בכל פעם שהן באות אחרי שווא נע או תנועה. למשל: וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ (ב' אחרי תנועה וכ' אחרי שווא נע). במקרא כלל זה רחב יותר וחל גם בראש מילה, אם המילה הקודמת מחוברת אליה (מוטעמת בטעם מחבר/משרת כגון "מרכא") ומסתיימת בתנועה. לעומת זאת, דגש קל יבוא אחרי שווא נח, וגם בראש מילה אם היא פותחת משפט, או אם המילה הקודמת מסתיימת בעיצור, או אם היא מנותקת מהמילה הבאה לפניה על ידי טעם מפסיק מטעמי המקרא, כגון "טפחא".

למרות הכלל הקובע כי בג"ד כפ"ת תהיינה דגושות אחרי שווא נח, ישנן מילים המהוות חריגה מכלל זה, כמו מרבֿד, שרבֿיט או שכבֿה. וכן במשקל קַטְלוּת, שבו נוטים שמות, דוגמת סמכֿות וכן עצבֿות.

ראו גם

• פונולוגיה
• רשימת עיצורים
• דקדוק עברי - מונחים