אתאיזם יהודי
אתאיזם יהודי הוא אתאיזם בקרב יהודים. מאחר שהמונח "יהודי" מציין גם מוצא אתני ותרבות (ולא רק דת), המונח "אתאיזם יהודי" איננו אוקסימורון.
אתאיזם מאורגן בקרב יהודים במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארגונים יהודיים בהם היתה נוכחות נרחבת של בעלי גישה אתאיסטית וחילונית היו למשל הבונד הסוציאליסטי בפולין וברוסיה, שלפני ואחרי 1917 נקט רשמית במצע אשר לא שלל את זכותו של חבר תנועה לשמור מצוות וכדומה. במאה ה-20 התפתחה גם בארצות הברית גישה של יהדות חילונית-הומניסטית, שקיבלה ביטוי בספרות, בתיאטרון ומאוחר יותר בקולנוע. באופן דומה אם כי בהקשר שונה למדי, פעלו בברית המועצות אינטלקטואלים יהודים שטיפחו בהמשך למסורת 'הבונד' (שאחרי עליית סטאלין לשלטון הפך לא-חוקי), תרבות יידיש סובייטית. בשונה מאנשי 'הבונד' לפני 1917, וממקביליהם בארצות הברית או בארצות חופשיות אחרות (כמו ארגנטינה), שם האתאיזם היהודי היה עוד ביטוי לחופש המצפון, הנה תחת שלטון סטאלין שכלל בין השאר מוסדות טוטליטריים כמו הייבסקציה, לאתאיזם היהודי היה תפקיד של חתירה ממוסדת ובסופו של דבר אלימה כנגד הזהות הלאומית היהודית. אמנם האינטלקטואלים היהודים הסובייטים היו חדורים רוח אתאיסטית שעלתה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הבולשביקית, אך כל זה לא מנע את רצח הסופרים היהודיים ב-1952.
אתאיזם בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ל-2005, בין 15% ל-37% מהאוכלוסייה בישראל הגדירו עצמם כאתאיסטים, כאגנוסטים, או כלא-מאמינים באלוהים.[1] לפי סקר של עיתון הארץ מספטמבר 2015, 25% מאזרחי ישראל היהודים הגדירו עצמם כלא מאמינים באלוהים.[2]
נושא האתאיזם שימש גם כנושא מרכזי בכתבי עת יהודים מסוימים וביניהם כתב העת הישראלי אפיקורוס וכתב העת היידי-סובייטי דער אפיקוירעס.
בתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים ממנהיגי התנועה הציונית תפסו עצמם כפועלים שלא על בסיס אמונה באלוהים, בוודאי לא באלוהים 'הקלאסי' שלפי היהדות המסורתית, ברא את העולם, התגלה בסיני והוא נוקט בהשגחה פרטית או לכל הפחות כללית.[3] תפיסה זו לא בהכרח סתרה את מנהגם של אחדים מהם לקיים מצוות, בדרך כלל על בסיס של שותפות תרבותית. יוצא דופן בולט מבחינה זו הוא אהרן דוד גורדון שעל בסיס תפיסות רליגיוזיות, כלומר תפיסות המייחסות חשיבות עליונה לקשרים רוחניים בין האדם לבין הכוח העליון שברא את הטבע, הקפיד לקיים מצוות לא תעשה.
חוזה המדינה בנימין זאב הרצל הצהיר כי "האופן שאני רואה את אלוהים הוא שפינוזיסטי, והוא גם דומה לפילוסופיה של הטבע של המוניסטים. אלה שהמהות השפינוזיסטית היא בשבילי רפה מדי והאתר הלא-נתפס של המוניסטים הוא זוהר ומרחף מדי. ואולם אני יכול לדמות לעצמי רצון הנוכח תמיד, שהרי אני רואה שהוא פועל באי אלה תופעות. אני רואה אותו כפי שאני רואה את פעולת השריר".[4]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים?, רעננה: ספרית פועלים, תש"ס (2000), מסת"ב 965-04-2405-9
- יעקב מלכין, יהדות ללא אל: יהדות כתרבות ותנ"ך כספרות, ירושלים: כתר, 2003, מסת"ב 965-07-1205-4
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- באיזו מדינה הכי מאמינים באל, ואיפה ישראל?, באתר ynet, 22 באפריל 2012
- רשימת ארגונים יהודים-חילוניים בישראל, באתר עמותת "חופש"
רוחמה וייס-גולדמן, ראיון עם יאיר צבן, נציג תחיל"ה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: זרמים ביהדות במדינת ישראל: אהבה יש בסופה, חמד"ת: אגודה למען חופש מדע, דת, תרבות, 1995- Can You Be an Atheist and a Jew at the Same Time? David Silverman Says No. טאבלט, 9 בדצמבר 2013.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "The Largest Atheist / Agnostic Populations". adherents.com (באנגלית). 2005-03-27. אורכב מ-המקור ב-2009-08-22. נבדק ב-2017-06-23.
- ^
יאיר אטינגר, יש אלוהים ויש אלוהים: במה מאמינים 76% מהישראלים, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2015
- ^ ארתור כהן ופול מנדס פלור (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, תל אביב, עם עובד 1994
- ^ בנימין זאב הרצל, תרגום: יוסף ונקרט, עניין היהודים: ספרי יומן 1895–1904, כרך א: 1895–1898, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ח, 1997, עמ' 225, מסת"ב 965-342-691-5
