ארתור מאיר

ארתור מאיר (בצרפתית: Arthur Meyer, מֶיֶיר;‏ 16 ביוני 1844, לה הבר – 1 בפברואר 1924, פריז) היה איל עיתונות צרפתי, יהודי מומר, בעליו של העיתון לה גולואה.

קורות חיים

הוא היה נכדו של רב ממשפחה יהודית ענייה. נעשה מלוכני, אנטי דרייפוס וקתולי.

הוא היה דמות לא שגרתית ושחקן מפתח בצמתים שונים של החברה, העיתונות והפוליטיקה בתקופת הרפובליקה הצרפתית השלישית.

קריירה

לה גולואה

ב-1882 רכש ארתור מאיר את העיתון לה גולואה שנוסד ב-1868, ממייסדיו אדמונד טארבה ואנרי דה פן, והפך אותו ליומון העיקרי בקרב העילית הבורגנית והאצולה בצרפת. למרות מספר העותקים הקטן יחסית שלו – בין 20 ל-30 אלף עותקים ביום – הייתה לו השפעה ממשית על החברה הצרפתית. בעיתון זה התפרסם הטור הראשון שסיקר קולנוע. הטור התפרסם לראשונה במרץ 1916. מיוני 1897 עד אוגוסט 1914 התפרסם בו מוסף ספרותי שבועי בשם Gaulois du dimanche ("הגאלי של יום ראשון"). במוסף הספרותי התפרסמו סיפורים רבים בהמשכים.

יוזמות אחרות

ב-1881 העלה מאייר יחד עם אלפרד גרוון (Grévin) להציג את האישים שהיו בדף הראשי של החדשות כבובות שעווה מה שיאפשר לצופים לפני תקופת הצילום לשייך פנים לדמות שבחדשות. זו הייתה ההתחלה של מוזיאון גרוון שנפתח ב-5 ביוני 1882 וזכה מיד להצלחה.

פעילות פוליטית

ב-1888 תמך מאייר בגנרל ז'ורז' בולנז'ה וקשר יחד עם הדוכסית מאוזֶה (duchesse d'Uzès) להחזיר את המלוכה. ב-1890 לקח חלק, יחד עם הדוכס מלואין (duc de Luynes), בניסיון הכושל לנסות לממש את שירותו הצבאי של הדוכס הצעיר פיליפ מאורליאן (Philippe d'Orléans), שהיה אז בגלות, בלי ידיעת אביו.

הוא ניהל דו-קרב עם אדוארד דרימון שהעליב אותו על מוצאו היהודי בחוברת "צרפת היהודית" (La France juive), אך עם זאת, תמך באשמתו של אלפרד דרייפוס.

ב-1901 הוא המיר את דתו לקתוליות, אבל זה לא מנע את ההתקפות האנטישמיות עליו של ארגון Action française.

כדי להבדיל את הספרים שלו מאלה של חובבים אחרים הוא הציע לאמנים בני זמנו רישומים וציורים בגודל של עבודותיו. כך הוא ביקש מקלוד מונה בדצמבר 1908, בתיווכו של הסוחר פול דוראן-רואל שני ציורים קטנים שמטרתם הייתה קישוט הכריכה של העותק שלו למהדורה המקורית של הספר "האדמה" מאת אמיל זולה. הציורים האלה נשמרו במוזיאון לאמנות מודרנית בלוצרן.

יצירתו הראשונה של מאייר כמחבר מחזות הייתה "מה שצריך להשתיק" (Ce qu'il faut taire), שהוצגה בתיאטרון Théâtre des Bouffes-Parisiens ב-1914.

חיים אישיים

ב-1904 נשא מאיר לאישה את מדמואזל דה טורן (Mlle de Turenne), בת אצולה צעירה. נישואים אלה היו יחסית מאוחר בחייו. מאייר נפטר ב-1924.

כתביו

Soyons pratiques (1888)
Ce que mes yeux ont vu (1911)
Ce que je peux dire
La dame aux violettes
Salons d'hier et d'aujourd'hui
La comtesse de Loynes
Vers la mort (1912)
Mes livres, mes dessins, mes autographes (1921)

תיאטרון

Ce qu'il faut taire, (מחזה בשלוש מערכות), הוצג לראשונה ב-20 במאי 1914

לקריאה נוספת

Odette Carasso, Arthur Meyer, directeur du "Gaulois. Un patron de presse juif, royaliste et antidreyfusard, Imago, Paris, 2002, 254 p. ISBN 2-911416-75-9;
« M. Arthur Meyer va faire ses débuts d'auteur dramatique avec Ce qu'il faut taire, Le Miroir, 3 mai 1914
Françoise de Perthuis, "Un Monet pour Arthur Meyer, l'histoire singulière d'un tableau singulier", La Gazette de l'Hôtel Drouot, 31 mars 1995, p. 14.
Pierre Assouline, Le dernier des Camondo, Gallimard, 1997.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארתור מאיר בוויקישיתוף

אלתר דרויאנוב, הנפשות הכוזבות, העולם 1911-1910, בפרויקט בן-יהודה