ארנסט פון וייצזקר

ארנסט פון וייצזקר
Ernst von Weizsäcker
לידה	25 במאי 1882; שטוטגרט, הקיסרות הגרמנית
פטירה	4 באוגוסט 1951 (בגיל 69); לינדאו, גרמניה המערבית
שם מלא	ארנסט היינריך פרייהר פון וייצזקר
שם לידה	Ernst Heinrich Weizsäcker
מדינה	גרמניה הנאצית
מקום קבורה	שטוטגרט
מפלגה	המפלגה הנאצית
בן או בת זוג	מריאנה פון וייצזקר (1911–?)
	14 ביולי 1933 – מכהן; (91 שנים)
	14 ביולי 1933 – מכהן; (91 שנים)
	1938–1943; (כ־5 שנים)
	→ האנס גאורג פון מקנזן גוסטב אדולף שטנגרכט פון מוילנד ←
	1943–1945; (כשנתיים)
	→ דייגו פון ברגן וולפגנג ג'ייניקה (1954) ←
פרסים והוקרה
	מסדר העיט האדום דרגה 4; צלב הברזל; מסדר פרידריך; מסדר העיט הגרמני ;

ארנסט היינריך פרייהר פון וֵייצֶזקֶר (בגרמנית: Ernst Heinrich Freiherr von Weizsäcker;‏ 25 במאי 1882 – 4 באוגוסט 1951) היה דיפלומט גרמני, פוליטיקאי, קצין בכיר באס אס וקצין בחיל הים הקיסרי. שימש כמזכיר המדינה של משרד החוץ של גרמניה הנאצית מ-1938 עד 1943, ושגריר גרמניה בוותיקן מ-1943 עד 1945. הוא אביו של נשיא גרמניה לשעבר ריכרד פון וייצזקר.

ביוגרפיה

ארנסט פון וייצזקר נולד ב-1882 בשטוטגרט לקרל פון וייצזקר (אנ', 1853-1926) ולפאולה פון מייבום (1857-1947). אביו קיבל תואר אצולה ב-1897 ושימש כראש ממשלת וירטמברג בין השנים 1906–1918. בשנת 1911 התחתן ארנסט עם מריאן פון גרייבניץ, בת למשפחת אצולה. בשנת 1916 הועלה לדרגת פרייהר^[1].

לאחר סיום לימודיו, ב-7 בדצמבר 1900 הצטרף לצי הקיסרי הגרמני כצוער^[2]. במהלך 42 חודשי החניכה שלו ביקר ביפן, מזרח רוסיה, בורמה, אינדונזיה, סין, תאילנד והודו. בסין הוא ביקר יחד עם מפקדו ורנר פון ריינבאבן (אנ') והנסיך אדלברט, כשליחים מטעמו של הקייזר וילהלם השני לעיר האסורה בבייג'ינג, שם נפגש קצרות עם הקיסרית צה שי. הוא שירת כלויטננט תחת פיקודו של אדמירל ריינהרד שר בספינת הדגל של הצי, SMS Friedrich der Grosse (פרידריך הגדול), במהלך קרב יוטלנד.

בשנת 1917 קיבל את עיטור צלב הברזל והועלה לדרגת Korvettenkapitän. מיוני 1919 עד אפריל 1920 הוא כיהן כנספח ימי בשגרירות בהאג.

לוייצזקר נולדו שלושה בנים, קרל פרידריך (אנ') (1912-2007), פיזיקאי ופילוסוף, היינריך ויקטור (1917-1939), וריכרד (1920-2015), נשיא גרמניה בין השנים 1984–1994.

קריירה דיפלומטית

וייצזקר הצטרף למשרד החוץ הגרמני ב-1920. בראשית 1921 הוא היה קונסול בבזל, ב-1924 שירת כיועץ בקופנהגן, וב-1927 הוצב בז'נבה. ב-1928 מונה לראש המחלקה לפירוק מנשק. ב-1931 מונה לשליח בברן, וב-1933 לשליח באוסלו. בשנת 1936 מילא וייצזקר תפקיד מרכזי בשלילת אזרחותו של תומאס מאן^[3]. ב-1937 הוא התמנה למנהל מחלקת המדיניות במשרד החוץ, וב-1938 מונה למזכיר המדינה (Staatssekretär), התפקיד השני בחשיבותו אחרי שר החוץ במשרד החוץ הגרמני. בתפקיד זה הייתה לו השפעה רבה על יחסי החוץ של גרמניה בשנים 1938–1943.

ב-19 במרץ באותה שנה הוא הצטרף למפלגה הנאצית (מספר חבר: 4,814,617), וכמו כן הוענקה לו דרגת כבוד באס אס. הוא התנגד להתקפה המתוכננת על צ'כוסלובקיה, מחשש שמעשה זה יוביל למלחמה עולמית בה גרמניה תפסיד^[4].

ב-30 בינואר 1942 הוא הועלה לדרגת ס.ס. בריגדפיהרר.

שגריר בוותיקן

ביוני 1943, התפטר וייצזקר מתפקידו ומונה לשגריר גרמניה אל הכס הקדוש, תפקיד שמילא עד 1945.

כאשר התקבל על ידי הקרדינל מזכיר המדינה ב-6 בינואר 1944, אמר וייצזקר, "אם גרמניה, כמגן נגד הקומוניזם, תיפול, כל אירופה תהפוך לקומוניסטית". הקרדינל השיב לו, "אירוניה היא, שגרמניה עם מדיניותה האנטי דתית, עוררה חששות כאלו"^[5]. וייצזקר חזר על דברים דומים גם בפני מונסיניור ג'ובאני באטיסטה מונטיני (לעתיד האפיפיור פאולוס השישי).

וייצזקר המשיך להפגין סיסמאות אנטי קומוניסטיות, ואף ביקש ממונסיניור דומיניקו טרדיני (אנ'), לפעול למען יוזמת שלום אפיפיורית בין גרמניה לבעלות הברית המערביות, על מנת שגרמניה תוכל לעמוד מול הקומוניזם במזרח^[6]. טרדיני ראה בכך ניסיון של גרמניה להימנע מהפסד מובטח במלחמה^[7]. כמו גורמים אחרים בגרמניה, ניסה וייצזקר לשאת ולתת על השארת ממשלת מעבר גרמנית (שהוא עצמו יהיה חבר בה) ולהימנע מכניעה ללא תנאי, אך לא עלתה בידו^[8].

לאחר המלחמה

עם תום המלחמה נשאר וייצזקר בקריית הוותיקן עם אשתו כאורח האפיפיור. הוא חזר לגרמניה ב-1946.

וייצזקר נעצר ב-25 ביולי 1947 והועמד לדין במשפט השגרירים, הידוע גם בשמו משפט וילהלמשטראסה, על שם מיקומו של משרד החוץ הגרמני. משפט השגרירים היה חלק מסדרת משפטי נירנברג הנוספים והארוך שבהם, שנערכו על ידי בתי הדין הצבאיים בנירנברג, באזור הכיבוש האמריקני. משפטים אלו היו מתונים יחסית בהתנהלותם ובתוצאותיהם מאשר סדרת המשפטים הראשונה שנערכה ב-1946. בזמן משפט השגרירים כבר פרשו הסובייטים, והמשפט התנהל על ידי שלושה שופטים אמריקניים. אף שופט אירופי לא היה מעורב במשפט. משפט ארצות הברית נגד ארנסט פון וייצזקר ואח' החל ב-6 בינואר 1948, מול 21 נאשמים, שמונה מהם ממשרד החוץ והשאר ממשרדי ממשלה אחרים. סנגוריו של וייצזקר טענו כי התנגד מאז ומעולם למשטר הנאצי, והיווה כוח ממתן במשרד החוץ.

וייצזקר הואשם בסיוע לגירוש יהודי צרפת לאושוויץ, כפשע נגד האנושות (האישום בפשע נגד השלום בוטל לאחר ערעור). וייצזקר, בסיוע בנו ריכרד שהיה סטודנט למשפטים באותה עת והופיע כעוזר לסנגורו, טען כי לא ידע מהי המטרה האמיתית שלשמה הוקם מחנה אושוויץ, והאמין כי היהודים יסתכנו פחות אם יגורשו למזרח.

פסק הדין ניתן ב-11 באפריל 1949. וייצזקר נמצא אשם ונגזרו עליו שבע שנות מאסר. וינסטון צ'רצ'יל כינה את גזר דינו "טעות קטלנית"^[9]. ב-12 בדצמבר באותה שנה הומתק עונשו ל-5 שנים. באוקטובר 1950, שלוש שנים ושלושה חודשים לאחר מעצרו, הוא קיבל שחרור מוקדם מהכלא בלנדסברג לאחר בדיקה מחודשת בעניינו על ידי המשרד לענייני חקיקה של הנציב העליון בשטח הכיבוש האמריקאי בגרמניה, ג'ון מק'קלוי^[10].

לאחר שחרורו פרסם וייצזקר את זכרונותיו בספר אפולוגטי, בו הציג את עצמו כפעיל בולט בהתנגדות למשטר הנאצי.

וייצזקר נפטר משבץ מוחי ב-4 באוגוסט 1951 בלינדאו, בגיל 69.

עמדותיו הפוליטיות

ארנסט פון וייצקר (מימין) במשפטו, יחד עם בנו ריכרד

וייצזקר גילה חוסר עקביות בהשקפותיו הפוליטיות. הוא מתח ביקורת על הדיפלומטיה של הקייזר וילהלם השני לפני מלחמת העולם הראשונה, שלל את הפאן-גרמניזם, את מדיניות הסיפוחים ואת לוחמת הצוללות הבלתי-מוגבלת, ועם זאת סבר שגרמניה לא הייתה האשמה העיקרית בפרוץ המלחמה. אף על פי שלא האמין באגדת הסכין בגב, שאף וייצזקר לשים קץ במהירות לסעיפיו המשפילים של חוזה ורסאי: הפיצויים, פירוז חבל הריין ופירוק גרמניה מנשקה. הוא מתח ביקורת על שר החוץ גוסטב שטרזמן (1923-1929) ועם זאת תמך במפלגת העם הגרמנית של שטרזמן.

חרף סלידתו מהדמגוגיה הנאצית ומקיצוניותה, התמנה וייצזקר בשנת 1938 למזכיר המדינה במשרד החוץ הגרמני, תחת שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ. באותה שנה יזם המשרד את גירוש היהודים אזרחי פולין. ב-1938–1939 פעל וייצזקר לוויתורים מצד בעלות הברית, אך עם זאת רצה שהן תהיינה תקיפות דיין כדי להניע את היטלר לנהוג בהיגיון. וייצזקר התנגד לפלישה המתוכננת לצ'כוסלובקיה, אך לא מטעמים מוסריים, אלא משום שחשש ממלחמה עולמית בה גרמניה תפסיד, כפי שנראה מתזכיר שכתב וייצזקר לריבנטרופ ב-19 באוגוסט:

"שוב התנגדתי לכל התאוריה (ההתקפה על צ'כוסלובקיה) וציינתי כי עלינו להמתין שהאנגלים יאבדו עניין בצ'כים ויאפשרו לנו את הפעולה, ואז נוכל לבצעה ללא סיכון."^[11]

וייצזקר מעולם לא שלח את התזכיר לריבנטרופ^[11]. יחד עם ראש האבווהר אדמירל וילהלם קנריס וראש המטה הכללי גנרל לודוויג בק, התנגד וייצזקר נחרצות למלחמה ב-1938, והיה שותף לקשר הלדר שסוכל בשל הסכם מינכן, ואף שלח מסרים ללונדון בדבר הקשר. הוא התנגד גם להתקפה על פולין, לכיבוש נורווגיה ודנמרק, למתקפה במערב ולפלישה לברית המועצות. מטרתו לא הייתה הדחת היטלר^[3], כי אם למנוע מגרמניה תבוסה במלחמה, והוא אף שאף לשמור על הישגיו של הרודן. הוא קיים קשר רופף עם קבוצת קושרים אנטי-נאצית קיצונית יותר, שהתאגדה סביב הנס אוסטר, סגנו של קנריס, והנס ברנד גיזביוס, ושמה לה למטרה להפיל את המשטר הנאצי^[12]. המטרות השונות של שתי הקבוצות גרמו לחיכוכים רבים^[13].

היחס של וייצזקר לוותיקן היה מעורב. בתפקידו כמזכיר המדינה הוא סירב לקבל מכתב מחאה של האפיפיור בנוגע לטיפול בפולין הכבושה^[14]. כשהגרמנים כבשו את רומא, וייצזקר פעל לסילוק כל בסיסי הצבא מרומא, על מנת שבעלות הברית לא יפציצו את העיר^[15]. הוא גם יעץ למשרד החוץ בברלין כי שילוח היהודים למחנות עבודה באיטליה במקום לגרשם, יוביל למחאה מתונה יותר מהאפיפיור^[16].

לטענת עמיתו אלברכט פון קסל, מסריו לברלין היו שקרים^[17]. בהודעותיו לברלין תיאר וייצזקר במתכוון את האפיפיור פיוס ה-12 כמתון, החלטי ופרו-גרמני, במטרה למנוע התפרצות אנטי גרמנית באיטליה^[17]. בדומה לגנרל האס אס קרל וולף, התנגד וייצזקר נחרצות לתוכניתו של היטלר לכיבוש קריית הוותיקן, מחשש שבמהלכה עלול האפיפיור להיירות^[17].

יחסו ליהודים

יחסו של וייצזקר למדיניות הנאצים כנגד היהודים התאפיינה בפעולות מנוגדות. הוא התנגד לכליאתם של יהודים אזרחי מדינות צפון אמריקה ודרומה מחשש לפעולות תגמול נגד גרמניה, אך לא התנגד למאסר יהודים בשטחים הכבושים. בהזדמנות אחר ציין וייצזקר שמשרד החוץ תמיד מעדיף את החלופה היותר רחמנית בכל הנוגע ליהודים. כאשר נשאל משרד החוץ על ידי האס אס, אם יש לו התנגדויות כל שהן לגבי גירוש יהודים צרפתים לאושוויץ, שינה וייצזקר את נוסח התשובה, והשיב שמשרד החוץ "לא העלה כל התנגדות", במקום הנוסח המקורי "לא הייתה כל התנגדות". על פסקה זו הוא עמד למשפט אחרי המלחמה. ביוני 1942 ביקש ראש ממשלת סלובקיה וויטך טוקה (אנ') שגרמניה תגביר את לחצה על ממשלתו כדי לסייע לו להימנע מהביקורת הפנימית בסלובקיה נגד גירוש היהודים, שינה וייצזקר את התשובה וכתב שהפסקת הגירושים "תגרום הפתעה", במקום "תותיר רושם שלילי" בגרמניה.

באוקטובר 1943, בעת שהיה שגריר בוותיקן, כשפורסם הצו בדבר גירוש יהודי רומא, כנראה העביר וייצזקר התרעות לראשי הקהילה היהודית, אך הוא לא נקף אצבע כדי למנוע את גירוש היהודים. הוא גם הזהיר את הממונים עליו בברלין כי מאסרים "על מפתן ביתו של האפיפיור", עלולים להניעו לצאת כנגד גרמניה, וכי אין ספק שבעלות הברית ינצלו את הדבר לתעמולה. מצד שני, הוא הזהיר גם את הוותיקן, כי מחאה מצידו של האפיפיור שתזיק לגרמניה תחמיר את המצב.

לטענת ההיסטוריון ריצ'רד ג'. אוונס, היה וייצזקר שותף לדעתו של אולריך פון האסל, כי הפתרון הסופי הוא "קמפיין שטני"^[18].

בשנת 2010 העריך ההיסטוריון אקארט קונזה (אנ') בראיון, כי האמונה שלמשרד החוץ של גרמניה לא היה חלק בפשעי המלחמה:

"נובעת מאנשים הקשורים להגנה במשפטו של וייצזקר. דיפלומטים לשעבר, כמו האחים אריך ותיאו קורדט, מילאו תפקיד מפתח בזה, כמו גם חברי המעמד הגבוה המסורתי, שוייצזקר ייצג. אחד מהם היה סנגורו הלמוט בקר, בנו של שר התרבות הפרוסי קרל היינריך בקר. אדם נוסף הייתה מריון גראפין דונהוף, עיתונאית צעירה שביקרה בחריפות את המשפט ב"די צייט". כל האנשים הללו ידעו, שאם יצליחו לזכות את וייצזקר, יצליחו גם לשקם את שמו של המעמד הגבוה, השמרני, האריסטוקרטי והבורגני."^[3]

ראו גם

לקריאה נוספת

ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976
Chadwick, Owen, 1977, "Weizsäcker, the Vatican and the Jews of Rome". Journal of Ecclesiastical History, 28(2): 378
Hill, Leonidas. 1967. "The Vatican Embassy of Ernst von Weizsäcker, 1943-1945". The Journal of Modern History. 39(2): 138-159

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארנסט פון וייצזקר בוויקישיתוף

ארנסט פון ויצזקר, במרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
ארנסט פון וייצזקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ Paul Sauer: Württembergs letzter König. Das Leben Wilhelms II. Stuttgart 1994, S. 271
^ Marinekabinett (Hrsg.): Rangliste der Kaiserlich Deutschen Marine. Ernst Siegfried Mittler und Sohn, Berlin 1918, S. 27.
^ ¹ ² ³ Conze, Eckart (October 27, 2010). "Hitler's Diplomats Historian Calls Wartime Ministry A 'Criminal Organization'". Der Spiegel. Retrieved 2011-07-07.
^ Wheeler-Bennett, John, The Nemesis of Power: The German Army in Politics, 1918–1945, 2nd ed. repr. London: Macmillan, 1967, pp. 416–17.
^ Blet, Pierre, Pius XII and the Second World War: According to the Archives of the Vatican, tr. Lawrence J. Johnson, New York: Paulist Press, 1999, ISBN 978-0-8091-0503-8, p. 256.
^ "Notes de Mgr. Tardini", Actes et Documents du Saint Siège, p. 505.
^ Blet, p. 269.
^ Blet, p. 257.
^ Heisenberg, Professor Dr. Martin (January 16, 1992). "Letter to the Editors: The Heisenberg Case: An Exchange, reply by Jeremy Bernstein". The New York Review of Books. Reichenberg, Germany. Retrieved December 18, 2012.
^ "Ernst von Weizsäcker". die Zeit (in German). October 19, 1950. Retrieved January 29, 2015.
^ ¹ ² Wheeler-Bennett, p. 417
^ Müller, Klaus-Jürgen, "The Structure and Nature of the National Conservative Opposition in Germany up to 1940", in Aspects of the Third Reich, ed. H.W. Koch, London: Macmillan, ISBN 978-0-333-35272-4, pp. 133–78, pp. 162–63, 166–67.
^ Müller, p. 170.
^ Blet, pp. 89–90.
^ Blet, pp. 219–24.
^ Richard J. Evans, The Third Reich at War, London: Allen Lane, 2008, repr. New York: Penguin, 2009, ISBN 978-1-59420-206-3, p. 475.
^ ¹ ² ³ von Kessel, Albrecht, "Der Papst und die Juden", in Summa iniuria, oder, Durfte der Papst schweigen? Hochhuths "Stellvertreter" in der öffentlichen Kritik, ed. Fritz J. Raddatz, Rororo Taschenbuch 591, Reinbek bei Hamburg: Rowohlt, 1963, p. 168.
^ Evans, p. 630.

[1] Paul Sauer: Württembergs letzter König. Das Leben Wilhelms II. Stuttgart 1994, S. 271

[2] Marinekabinett (Hrsg.): Rangliste der Kaiserlich Deutschen Marine. Ernst Siegfried Mittler und Sohn, Berlin 1918, S. 27.

[:0-3] ¹ ² ³ Conze, Eckart (October 27, 2010). "Hitler's Diplomats Historian Calls Wartime Ministry A 'Criminal Organization'". Der Spiegel. Retrieved 2011-07-07.

[4] Wheeler-Bennett, John, The Nemesis of Power: The German Army in Politics, 1918–1945, 2nd ed. repr. London: Macmillan, 1967, pp. 416–17.

[5] Blet, Pierre, Pius XII and the Second World War: According to the Archives of the Vatican, tr. Lawrence J. Johnson, New York: Paulist Press, 1999, ISBN 978-0-8091-0503-8, p. 256.

[6] "Notes de Mgr. Tardini", Actes et Documents du Saint Siège, p. 505.

[7] Blet, p. 269.

[8] Blet, p. 257.

[9] Heisenberg, Professor Dr. Martin (January 16, 1992). "Letter to the Editors: The Heisenberg Case: An Exchange, reply by Jeremy Bernstein". The New York Review of Books. Reichenberg, Germany. Retrieved December 18, 2012.

[10] "Ernst von Weizsäcker". die Zeit (in German). October 19, 1950. Retrieved January 29, 2015.

[:1-11] ¹ ² Wheeler-Bennett, p. 417

[12] Müller, Klaus-Jürgen, "The Structure and Nature of the National Conservative Opposition in Germany up to 1940", in Aspects of the Third Reich, ed. H.W. Koch, London: Macmillan, ISBN 978-0-333-35272-4, pp. 133–78, pp. 162–63, 166–67.

[13] Müller, p. 170.

[14] Blet, pp. 89–90.

[15] Blet, pp. 219–24.

[16] Richard J. Evans, The Third Reich at War, London: Allen Lane, 2008, repr. New York: Penguin, 2009, ISBN 978-1-59420-206-3, p. 475.

[:2-17] ¹ ² ³ von Kessel, Albrecht, "Der Papst und die Juden", in Summa iniuria, oder, Durfte der Papst schweigen? Hochhuths "Stellvertreter" in der öffentlichen Kritik, ed. Fritz J. Raddatz, Rororo Taschenbuch 591, Reinbek bei Hamburg: Rowohlt, 1963, p. 168.

[18] Evans, p. 630.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]