ארנסט גרובה
 | |
| לידה |
13 בדצמבר 1932 (בן 92) מינכן, רפובליקת ויימאר  |
|---|---|
| מדינה |
גרמניה |
| שפות היצירה |
גרמנית |
  | |
ארנסט גרובה (נולד ב-13 בדצמבר 1932) הוא מורה גרמני וניצול שואה. גרובה מקדיש את חייו לשיתוף סיפור ילדותו בגרמניה הנאצית, ומספר את סיפור העדות עד "מאה פעמים בשנה". עם זאת, הוא כמעט ואינו מדבר על התקופה שלאחר שחרורו ממחנה הריכוז טרזיינשטט וחזרתו למינכן במאי 1945. בתקופה זו היה מעורב בפעילות במסגרת ה-FDJ (ארגון הנוער הקומוניסטי) ובמפלגה הקומוניסטית, שהייתה אז מחוץ לחוק בגרמניה המערבית. גרובה היה פעיל גם בתנועות איגודים מקצועיים, בקמפיינים נגד חימוש מחודש בשנות ה-50 ובעד איחוד גרמניה. פעילותו הפוליטית הובילה אותו לא פעם לעימותים אלימים עם המשטרה ולמעצרים. במסגרת קמפיין חלוקת עלונים עבור המפלגה הקומוניסטית (הבלתי חוקית) הוא נידון למאסר של מספר חודשים בבידוד, בעקבות פסק דין של בית המשפט הפדרלי בגרמניה.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות כ"חצי יהודי" תחת הנציונל-סוציאליסטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארנסט גרובה נולד במינכן.[1] פרנץ גרובה, אביו, בא ממשפחה פרוטסטנטית : הוא היה אמן מסחרי וקומוניסט נלהב.[2] אמו קלמנטיין הייתה יהודייה.[2] לארנסט היה אח, בשם ורנר, ואחות, בשם רות.[1] חודש לאחר לידתו, על רקע שנים של הקצנה פוליטית גוברת וחודשים של שיתוק פרלמנטרי, עלו הנאצים לשלטון והחלו במהירות להפוך את גרמניה לדיקטטורה חד-מפלגתית. האנטישמיות, שהייתה עד אז לא יותר מאשר מקור לסיסמאות רועשות עבור פוליטיקאים פופוליסטיים, הפכה לפתע לאבן יסוד במדיניות הממשלה. משפחת גרובה התגוררה בדירה ברחוב הרצוג-מקס, בסמוך לבית הכנסת המרכזי הישן של מינכן ("Alte Hauptsynagoge München"). בית הכנסת היה אחד הראשונים בגרמניה שהושמד על ידי המשטר הנאצי, ביוני 1938. מיד לאחר מכן הורו השלטונות לפנות את "הבתים היהודיים" באזור לשם שימוש מחדש ("entmietet"), מה שאילץ את המשפחה לעזוב את דירתם.[1] בית הכנסת היה אחד הראשונים בגרמניה שהושמד על ידי המשטר הנאצי, ביוני 1938. מיד לאחר מכן הורו השלטונות לפנות את "הבתים היהודיים" באזור לשימוש מחדש ("entmietet"), מה שאילץ את משפחת גרובה לעזוב את דירתם. שלושת הילדים הופרדו מהוריהם: אביהם סווג כקומוניסט ואמם כיהודייה. ארנסט, ורנר ורות נלקחו לבית יתומים לשעבר, ששימש כעת כבית ילדים יהודי ברובע שוואבינג במינכן.
בתחילה נראה כי בית הילדים העניק מידה מסוימת של הגנה מפני הביטויים האכזריים ביותר של האנטישמיות הנאצית, אך מצב זה השתנה בפתאומיות באוקטובר 1941. החל מאותו חודש חויבו הילדים בבית ללבוש את הטלאי הצהוב ("Judenstern"). הם לא הורשו עוד ללמוד בבתי ספר, לנסוע בחשמליות או להיכנס לבתי קולנוע.
עם זיהויו באמצעות הטלאי הצהוב, היה גרובה נתון להקנטות ברחוב, כמו הקריאה "Hau ab, Saujud'!" (בתרגום חופשי: "עוף מפה, יהודון חזיר!"). לדבריו, זו הייתה סופה הפתאומי והאכזרי של ילדותו. הוא היה אז כבן תשע.[3][4]
שנות אי-הוודאות הסתיימו בערב אחד בנובמבר 1941, כאשר 23 מילדי בית הילדים יחד עם המטפלות שלהם, שכונו על ידי הילדים "דודות", הועלו על אוטובוס והוגלו לליטא, שם נורו למוות. בין המגורשים הייתה אניטה, אהבת ילדותו בת השמונה של ארנסט גרובה. ילדי משפחת גרובה נחשבו יחסית בני-מזל. אביהם סירב להתגרש מאשתו היהודייה, ובשל כך החליטו השלטונות כי כ"יהודים למחצה" (מישלינג – Mischlinge) הם אינם נכנסים לסיווג שניתן לאלו שהיו מועמדים לגירוש. בתחילת שנת 1942 נסגר בית הילדים, והילדים שנותרו הועברו ל"מחנה צר ורטוב" ברובע מילברטשופן שבמינכן. בשנת 1943 נתנה קלמנטין גרובה, אמם של הילדים, אישור להטבילם לנצרות, בניסיון לגרום לשלטונות לשנות את סיווגם הגזעי.[5] בשנת 1943 נתנה קלמנטין גרובה אישור לילדיה להיטבל כנוצרים על מנת שהסיווג הגזעי שלהם יוערך מחדש על ידי השלטונות.[6] אירוע חזק שנחרת בזיכרונו של גרובה מאותה תקופה התרחש במהלך התקפת אוויר של בעלות הברית על מינכן. הוא ניסה להיכנס למקלט גדול מול בית הספר התיכון ותחנת הרכבת המרכזית, אך מישהו הבחין בטלאי הצהוב שעליו ומנע ממנו להיכנס. הוא נאלץ לחפש מחסה בין השיחים שבהגן הבוטני של מינכן הסמוך. הוא שרד את ההפצצה שזרעה הרס סביבו, אך בקושי.[4] בהמשך, הועברו שלושת האחים ל"מחנה היהודים" ברובע ברג אם לאים במינכן. לקראת סוף שנת 1943 הם הושבו לבית הוריהם. בפברואר 1945 קיבלה המשפחה מכתב הילדים ואמם גורשו למחנה הריכוז טרזיינשטט. רק שחרור המחנה על ידי הצבא האדום ב-8 במאי 1945 הציל את חייהם.[7]
פעילות אנטי-ממסדית לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה הסתיימה רשמית במאי 1945, כאשר שני השלישים המערביים של גרמניה חולקו לארבעה אזורי כיבוש צבאיים. בוואריה הייתה תחת כיבוש אמריקאי. גרובה חזר למינכן, בירת בוואריה, ביוני 1945, ועבד כצבע, כמו אביו. לימודיו הופסקו במהלך שנות השלטון הנאצי, אך לאחר המלחמה הצליח להשלים את תוכנית הלימודים ולעבור את מבחני ה-Abitur (בחינות הבגרות הגרמניות), שפתחו בפניו את הדרך להשכלה אקדמית. הוא המשיך והוכשר כמורה, מקצוע שבו עבד לפרנסתו.
במאי 1949 אוחד אזור הכיבוש האמריקאי עם אזורי הכיבוש הבריטי והצרפתי (אך לא עם אזור הכיבוש הסובייטי, שהלך ונעשה מנותק יותר), והוקמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית) בחסות ארצות הברית. עבור גרובה, נדרשו כמה עשורים עד שיכול היה לדבר בגלוי על חייו תחת שלטון הנאצים.[8]
במינכן שלאחר המלחמה פיתח ארנסט גרובה מודעות חדה לאופן שבו נאצים לשעבר השתלבו במבני הכוח של הדמוקרטיה החדשה, תוך שהם פועלים למנוע העברת לקחי הפשיזם לדורות הבאים. הוא מצא את עצמו משתתף באופן קבוע בתנועות האופוזיציה הפוליטית של אותה תקופה. גרובה היה פעיל באיגודים מקצועיים, בארגון הנוער הגרמני החופשי ("Freie Deutsche Jugend" / FDJ) ובמפלגה הקומוניסטית.
ארגון ה-FDJ הוקם באזור הכיבוש הסובייטי (ולאחר אוקטובר 1949, בגרמניה המזרחית) כזרוע הנוער של מפלגת האחדות הסוציאליסטית (SED), שהחליפה למעשה את המפלגה הקומוניסטית ב-1946 תחת השלטון הסובייטי. באזורים המערביים של גרמניה (ולאחר 1949, בגרמניה המערבית), ה-FDJ לא זכה להשפעה פוליטית משמעותית, ונאסר לפעול ב-1951. גם המפלגה הקומוניסטית לא הצליחה לשקם את מעמדה ככוח פוליטי משמעותי במערב גרמניה, שם זוהתה כמעט באופן גורף כסוכנת של השאיפות האימפריאליסטיות של ברית המועצות. באוגוסט 1956 נאסרה המפלגה הקומוניסטית במערב גרמניה על ידי בית המשפט החוקתי הפדרלי, מה שיצר קשיים נוספים עבור מספר קטן של אזרחים מערב גרמנים, בהם גרובה, שהמשיכו לתמוך בה באופן פעיל.[5]
בתחילת שנות ה-50 השתתף גרובה בהפגנות רחוב נגד חימוש מחדש של גרמניה המערבית ונגד חוקים חדשים, שנחשבו שנויים במחלוקת בבוואריה באותה תקופה, בנושא שעות פתיחת החנויות. דווח כי הוא "הוכה שוב ושוב על ידי המשטרה". במהלך הפגנת איגודים מקצועיים ברחוב הקניות המרכזי במינכן, קופינגרשטראסה, נגד הארכת שעות פתיחת החנויות, נעצר גרובה ב-1953 על ידי המשטרה. "השוטרים הכו אותנו ממש שם ברחוב," נזכר מאוחר יותר, "כיסיתי את ראשי בידיי כדי להתגונן". באותו מקרה נידון גרובה לשבעה חודשי מאסר באשמת "התנגדות לשלטון המדינה" ("Widerstand gegen die Staatsgewalt"). הוא ריצה את עונשו בכלא שטאדהיים הגדול במינכן.[9]
האיסור בגרמניה המערבית על פעילות המפלגה הקומוניסטית ב-1956 הוביל, בעקיפין, לתקופת מאסר נוספת עבור גרובה. הוא נתפס בהפצת עותקים של "פרייז וולק", עיתון מפלגתי בלתי חוקי, והורשע ב-1958 או 1959 על הפרת האיסור על המפלגה הקומוניסטית ( "wegen Verstoßes gegen das". KPD-Verbot" ).[1] הפעם הוא קיבל מאסר של שנה מבית המשפט הפדרלי לצדק,[9] שכלל תשעה חודשים בבידוד.
בתחילת שנות ה-70 עבד ארנסט גרובה כמורה בבתי ספר מקצועיים. האיסור על המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD) עדיין היה בתוקף, אך חברי המפלגה ניסו לעקוף את האיסור בשנת 1968 על ידי הקמת מפלגה חדשה בשם המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ("Deutsche Kommunistische Partei" / DKP). גרובה הצטרף למפלגה זו. בשנת 1970, עדיין לא היה ברור כיצד יגיבו השלטונות בגרמניה המערבית, ובפרט בבוואריה השמרנית, להתפתחות זו. בפועל, ההתחכמות הסמנטית הצליחה: ה-DKP עדיין קיימת, אף על פי שלא הצליחה להשיג פריצת דרך אלקטורלית. כאשר נודע למעסיקיו של גרובה במערכת החינוך הממלכתית על חברותו ב-DKP, הוא עמד בפני "איסור מקצועי" – כלומר, עמד בפני פיטורין בשל חברותו במפלגה. נראה כי הרשויות ניסו, בצורה מסורבלת, למנוע הקצנה של התלמידים. עבור מי שהכיר את תקופת שלטון הנאצים, מצבו של גרובה העלה מיד זיכרונות מחוק השיקום של שירות המדינה המקצועי ("Gesetz zur Wiederherstellung des Berufsbeamtentums") שהעבירה הממשלה באפריל 1933. חוק זה הוביל לפיטורין של יהודים וקומוניסטים ממשרותיהם במגוון רחב של משרות ציבוריות, כולל במערכת החינוך. רק כאשר גרובה הגיע לבית העירייה והניח על שולחנו של הפקיד האחראי את הטלאי הצהוב שקיבל בשנת 1941, שינו הרשויות את דעתן. ההחלטה לפטרו בוטלה ללא צורך בדיון משפטי, מה שכונה מאוחר יותר על ידי פרשן כ"מקרה ייחודי בקנה מידה ארצי".[10][11]
עד ציבורי בגרמניה המאוחדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלב מסוים בסביבות 1990 החל ארנסט גרובה להפוך את העדות על חוויותיו כניצול של גזענות נציונל-סוציאליסטית למוקד מפעל חייו. מאז הוא העביר אינספור הרצאות בבית ספר בביקורים במחנה הריכוז דכאו ועסק בדיונים מובנים בבתי ספר ובמכללות שנועדו להעלות את המודעות לסכנות סביב תחיית הפשיזם. כעת, בשנות ה-80 לחייו, הוא נשאר מעורב פוליטית, בעיקר בהתנגדות לניאו נאצים ולאלה שהוא מזהה כמשכתבים מחדש של היסטוריה.[11]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 "KZ-Kind - Jude - Antifaschist". Zeuge der Zeit: Ernst Grube (accompanying 45 minute video online in certain jurisdictions till 30 October 2023). Bayerischer Rundfunk, München. 9 בנובמבר 2018. נבדק ב-2 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Joachim Bomhard (9 בדצמבר 2011). ""Wir dürfen nicht schlafen"" (PDF). ... Der Holocaust-Überlebende Ernst Grube fordert nicht nur ein sofortiges Verbot der NPD, sondern eine ständige Auseinandersetzung mit fremdenfeindlichen Gedanken. VVN-BdA Kreisverband Augsburg & Der Freitag, Berlin. p. 4. נבדק ב-2 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Andreas Glas (20 בדצמבר 2012). "Zeit heilt keine Wunden". Der Zeitzeuge Ernst Grube verbrachte seine Kindheit im Konzentrationslager. Seit er vor einem Jahr erneut nach Theresienstadt und Belzec gefahren ist, spürt er wieder die Verzweiflung von damals. Süddeutsche Zeitung, München. נבדק ב-2 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Kerem Schamberger (6 בנובמבר 2015). "Ein Münchner, der nicht vergisst". Einer der letzten Zeitzeugen der NS-Zeit. Abendzeitung Digital GmbH & Co KG, München. נבדק ב-2 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Andreas Glas (20 בדצמבר 2012). "Zeit heilt keine Wunden". Der Zeitzeuge Ernst Grube verbrachte seine Kindheit im Konzentrationslager. Seit er vor einem Jahr erneut nach Theresienstadt und Belzec gefahren ist, spürt er wieder die Verzweiflung von damals. Süddeutsche Zeitung, München. נבדק ב-2 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Susanna Schrafstetter (2014). ""Geltungsjüdische" Jugendliche in München 1938–1945 .... Gesellschaftliche Ausgrenzung und Ghettoisierung" (PDF). Münchner Beiträge zur Jüdischen Geschichte und Kultur. Lehrstuhl für Jüdische Geschichte und Kultur an der Ludwig-Maximilians-Universität München. p. 62. ISSN 1864-385X. נבדק ב-2 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Walter Gierlich (17 במרץ 2017). "Der Unerschrockene". Bericht über den Dokumentarfilm. Süddeutschen Zeitung, München. נבדק ב-2 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Zeitzeuge Ernst Grube erzählt aus seinem Leben als verfolgter Jude im 3. Reich". Europa-Berufsschule, Staatliche Berufsschule Weiden i.d. OPf. אורכב מ-המקור ב-4 בדצמבר 2018. נבדק ב-3 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Dr. Guido Hoyer (13 בנובמבר 2017). "Georg-Elser-Preis: München ehrt Ernst Grube". Union of Persecutees of the Nazi RegimeVVN-BdA e. V (Landesvereinigung Bayern). נבדק ב-3 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Thies Marsen. "Der Münchner Ernst Grube im Porträt". haGalil, München & Tel Aviv. נבדק ב-2 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Christiane Schneider. ""Ohne die Rote Armee wäre ich nicht hier, die Rote Armee hat mir das Leben gerettet."". DKP Südbayern, München. נבדק ב-4 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה)
| בקרת זהויות |
|
|---|
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "ארנסט גרובה".