ארנו אמורי
ארנו אמורי (לטינית: Arnaldus Amalricus, קטלאנית: Arnau Amalric, צרפתית: Arnaud Amaury; ? – 29 בספטמבר 1225) היה נזיר ציסטרציאני קטלאני במוצאו.[1] כיהן כאב מנזר פובלה בין 1196 ל-1198, בתפקיד זהה בגראן סלב בין 1198 ל-1202 ולאחר מכן אב מנזר סיטו, הדרגה הגבוהה ביותר במסדר הציסטרסיאני. מ-1204 היה שליח האפיפיור, יחד עם פטרוס מקאסטלנו, למאבק במינות הקתרית ואינקוויזיטור. עמד בראש מסע הצלב האלביגנזי בתקופתו הראשונה וב-1212 קודם לארכיבישוף נרבון.
השלב הראשון של מסע הצלב האלביגנזי, שהתחיל ב-1209, נקרא גם "מסע הצלב של הברונים". מלך צרפת, דוכס בורגונדי ומספר רוזנים נוספים שהאפיפיור הציע להם לעמוד בראש מסע הצלב, סירבו; יתר המשתתפים ברונים שווי דרגה, ולכן הפיקוד הוטל על אמורי.
הצלבנים כיתרו את העיר בזייה והטילו עליה מצור ולאחר ניסיון הימלטות כושל של התושבים כבשו את העיר וטבחו בתושביה. למרות שבין תושבי העיר היה ידוע על קיומם של 500 קתרים בלבד, כל תושבי העיר נטבחו. על פי הסופר צזאריוס מהייסטרבאך, אחד מראשי צבא הצלבנים שאל את אמורי איך יוכל להבדיל בין הקתרים ובין תושבי העיר הקתולים; שליח האפיפיור השיב: "Caedite eos. Novit enim Dominus qui sunt eius" (הרגו אותם, וְיֹדַ֨ע ה' אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ).[2] בצד הצלבני היה גם אח ציסטרסיאני בשם פייר דה וו דה סֶרנֶה שכעבור עשר שנים כתב את ההיסטוריה של המערכה האלביגנזית. שליח האפיפיור דיווח לרומא כי 20,000 מתו, מספר מוגזם שהיה לכל הפחות כפול מכלל האוכלוסייה; חוקרים מודרניים מתקשים להעריך את האבדות, אך בהינתן העובדה שבזייה המשיכה לתפקד כמרכז סחר, אומדים אותן בין כמה מאות לכמה אלפים.[3] הידיעות על הטבח נפוצו במהירות רבה ותושביהם של יישובים רבים נבעתו והחליטו לקבל מחדש את עול הכנסייה.
לאחר מכן כבשו הצלבנים את קרקסון. הציר האפיפיורי הציע לשווא את הפיקוד העליון על המסע לכמה אצילים בכירים, שסירבו בזה אחר זה, ולבסוף קיבל את התפקיד סימון הרביעי דה מונפור, הזוטר יחסית. לאחר מכן דחף אמורי לנידויו מחדש של רמון השישי, רוזן טולוז, בו ראה פטרון ומגן לכופרים. הוא הצליח לעכב את הדיון בעניינו ולשכנע את מלך אראגון להכיר במונפור כווסאל שלו, וכך ביצר את הישגי מסע הצלב. ב-1212 עזב את הזירה לטובת כהונתו כארכיבישוף נרבון, וכמעט מיד יצא לספרד כדי להשתתף ברקונקיסטה. הוא נכח בניצחון הנוצרי הגדול בלאס נוואס דה טולוזה. ב-1213 כתב לו האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מכתב חריף בו הורה על הפסקת מסע הצלב האלביגנזי, שהפך למלחמת כיבוש לשמה. אמורי עשה כמיטב יכולתו כדי לסכל את כוונות השלום של הכס הקדוש, וזה הורה על הדחתו מתפקידו כשליח ושיגר למקום את פטרוס מבנוונטו. לבסוף מאס גם הוא במונפור, שינה לחלוטין את טעמו ונעשה לתומך של רמון השישי. הוא אף ליווה אותו לוועידת לטראנו הרביעית. הממסד הכנסייתי הצליח בינתיים להעביר את האפיפיור לצדד במונפור, וכל תאריו של רוזן טולוז נשללו בהצבעה. בשנותיו האחרונות ניסה לשווא לשכנע את הונוריוס השלישי להחזיר לו את רוזנותו. הוא מת במנזר פונפרואד, סמוך לנרבון.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Damian J. Smith, Crusade, Heresy and Inquisition in the Lands of the Crown of Aragon, BRILL, 2010. עמ' 1; Mark Gregory Pegg, A Most Holy War The Albigensian Crusade and the Battle for Christendom, Oxford University Press, 2008. עמ' vii.
- ^ Caesarius of Heisterbach: Medieval Heresies (באנגלית). ככתוב שם, אמורי ציטט מטימותיוס ב', ב' י"ט; פאולוס השליח עצמו הביא את המשפט שם כמובאה מספר במדבר, פרק ט"ז ה'.
- ^ Laurence W. Marvin, The Occitan War: A Military and Political History of the Albigensian Crusade, 1209–1218, Cambridge University Press, 2008. עמ' 43-45.
