ארמון טרוקדרו הישן
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
מידע כללי | |
---|---|
סוג | ארמון |
על שם | מבצר טרוקדרו |
כתובת | Trocadéro |
מיקום | פריז |
מדינה | צרפת |
הקמה ובנייה | |
תקופת הבנייה | 1876–1878 (כשנתיים) |
תאריך פתיחה רשמי | 1878 |
תאריך פירוק | 1935 |
אדריכל | גבריאל דוויוד, ז'ול בורדייס |
סגנון אדריכלי | אקלקטי, ניאו ביזנטי, מורי, פלמי |
מידות | |
גובה | 82.5 מטר |
קואורדינטות | 48°51′46″N 2°17′14″E / 48.862777777778°N 2.2872222222222°E |
ארמון טרוקדרו הישן (בצרפתית: L'ancien Palais du Trocadéro) היה מבנה שנבנה במחצית השנייה של המאה ה -19, הארמון היה אקלקטי במיוחד מבחינה אדריכלית, ושאף השראה מהאדריכלות המורית והנאו-ביזנטית. הארמון היה ממוקם ברובע ה -16 של פריז, על גבעת שאיו, בין כיכר טרוקדרו לגני טרוקודרו, בארמון היה אולם הופעות עם 4,600 מושבים, לארמון היו שני אגפים ובכל אחד מהם היה מוזיאון (מוזיאון האנדרטאות הצרפתיות ומוזיאון האתנוגרפיה), כמו גם היו בארמון חדרי ישיבות.
הארמון נבנה להתערוכה העולמית של פריז לשנת 1878, הארמון יועד להריסה אחרי האירוע; אולם הבניין נשמר לבסוף במשך כשישים שנה, הארמון היה מושא לביקורת רבה הנוגעות לסגנון האדריכלי שלו ולאקוסטיקה הירודה של האולם הגדול שלו, שגרם לתזמורות להימנע מלהופיע בו. הארמון פורק בשנת 1935 לכבוד ארמון שאיו שנחנך בתערוכה העולמית של פריז לשנת 1937.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבר האתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרויקטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמה בניינים ופרויקטים אדריכליים נבנו ונהרסו אחד אחרי השני באתר בו הוקם ארמון טרוקדרו. במקור, המקום הוא חלק מחלקתו של מרשל בסומפייר, חברו לנשק של מלך צרפת אנרי הרביעי. בשנת 1651 הקימה הנרייט-מארי, נסיכת צרפת מנזר בשם מנזר הביקור של שאיו, המנזר אירח את מסדר הביקור של מריה הקדושה, המנזר נחרב במהלך המהפכה הצרפתית.[1]
בפברואר 1811 החליט הקיסר נפוליאון הראשון לבנות באתר את "ארמון מלך רומא", בניין שנועד להיות מקום מגוריו של בנו נפוליאון השני (חודש לפני לידתו). ארמון זה חייב היה להיות במרכז עיר אימפריאלית מינהלית וצבאית.[2][3][4] האדריכלים שפיקחו על הפרויקט היו צ'ארלס פרסייר ופייר-פרנסואה-לאונרד פונטיין.
פרויקט אחר, שתוכנן על ידי אנטואן-פרנסואה פייר בשנת 1824, "הווילה טרוקדרו"[5] הוא פרויקט תכנון עירוני שבמרכזו כיכר חצי עגולה, המשאיר את רוכשי המגרשים לבחור את הארכיטקטורה של הכיכר.[6] בשנת 1839 תכנן קמיל מורט את קברו של נפוליאון הראשון באתר, ובשנת 1841 הציע הקטור הורו להציב שם פסל ענק של הקיסר בגובה 30 מטר.[7][1]
הפסל אנטואן אטקס, הציע בשנת 1848 אנדרטה לחירות.[8][1] כבר בשנת 1858 תכננו שיוקם "מגדלור או מזרקה מונומנטלית" במרכז הכיכר החצי מעגלית המקבלת את פני הארמון האימפריאלי ומלונות השרים.[9] בשנת 1868, הקטור תכנן להקים פסל ענק של "צרפת החכמה המאירה את העולם". אבל כול הפרויקטים האלה מעולם לא יצאו לפועל.[10]
מקור השם "טרוקדרו"
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם "טרוקדרו" מקורו בשמו של המבצר פורט לואיס (טרוקדרו), שממנו הגנו על הנמל הספרדי בעיר קדיס.[1] למעשה, ב־31 באוגוסט 1823 טרוקדרו נכבש על ידי כוח המשלחת הצרפתי בפיקודו של דוכס אנגולם, שנשלח על ידי דודו מלך צרפת לואי ה-16 להחזיר את המלך פרדיננד השביעי לכס מלכות ספרד. אתר טרוקדרו בפריז מתייחס אפוא לניצחון הצבאי הצרפתי. בשנת 1826, במהלך שחזור של הישג צבאי זה במפגן צבאי מול מלך צרפת שארל העשירי, נבחרו גבעת שאיו לייצוג קרב זה: גבעת השיאו מייצגות את "פורט דו טרוקדרו" וחובה "לכבוש" אותם משאן דה מארס שממנו יצאו "הכוחות" הצרפתיים (על הגבעת נבנה מבצר קרטון).
במקום קשת ניצחון זמנית והאבן הראשונה הונחה לצריף צבאי שבסופו של דבר מעולם לא נבנה. האובליסק, שהיה אמור להופיע גם במרכז הגבעה, לא חרג משלב התכנון. הבונפארטיסטים אפילו הציעו למקם את קבר הקיסר במקום זה, לפני שהאפר ימצא את באינווליד.[1]
עם זאת, ראש הגבעה נותרה בשממה עד לעיבודה וליישורה וליצירת כיכר מלך רומא (כיכר טרוקדרו) בשנת 1869 גם האדמה שמתחת לגבעת נותרה בשממה עד לפיתוח גני טרוקדרו בשנת 1876.
התערוכה העולמית בפריז לשנת 1878
[עריכת קוד מקור | עריכה]מידע נוסף: התערוכה העולמית של פריז (1878)
מאמצע שנת 1860 מוצהת על גבעת השיאו שלט "עבודות עפר ופילוס", עבודות אלה ייצרו נוף פנורמי אל מתקני התערוכה העולמית של פריז משנת 1867 שמוקמו על הגדה השמאלית ולהוות את פארק שאן דה מארס.[1] הכיכר שנקראה אז עדיין "כיכר מלך רומא" נקשרה לגשר ינה באמצעות גרם מדרגות מגרניט.[1]
משנת 1876 דובר על התאמת השטח לתערוכה העולמית של שנת 1878. אז תוכנן בתחרות על המייצגים לתערוכה העולמית לשנת 1878 "אולם אדיר לישיבות ציבוריות וחגיגיות".[1] הארמון תוכנן על ידי האדריכלים גבריאל דוויוד וז'ול בורדייס, בהשראת חירלדה בסביליה,[1] פאלאצו וקיו בפירנצה,[11] ובמיוחד בהשראת תוכנית אוסמן להתחדשות פריז של הברון אוסמן משנת 1864. הדרישות להתמודדות היו אולם אירועים בעל 10,000 מושבים וגלריות תצוגה. לתחרות ניגשו 94 צוותים, אך הפרויקט של דוויוד ו-בורדייס למעשה כבר נבחר.[11] לארמון יש שני אגפים, בצורת חצי עיגול, המחוברים בחלק מרכזי ומעגלי ולצדו שני צריחים, בסגנון מורי או נאו-ביזנטי; בצד הכיכר, הגמלון הוא מעוצב בסגנון פלמי,[11] גם אם פרשנים מעררים על האוריינטליזם של הפרויקט פחות מאשר על סגנונו הדמיוני הספציפי לכל התערוכות העולמיות מאז ארמון הקריסטל בלונדון משנת 1851.[11]
עבודות הבנייה של ארמון טרוקדרו התרחשו בין נובמבר 1876 ליוני 1878; בשנת 1877 שונה שמה של הכיכר ל"כיכר דו טרוקאדרו" וביולי של אותה שנה הושלמה "האכסדרה הדו-קומתית של המבנה המרכזי, בזמן שהקמת הקירות התוחמים את החלונות הגבוהים הסתיימה". אילוצי הזמן דרשו מהעובדים בארמון לתמרן על "פיגומי עץ שהורכבו על מסגרת". באוקטובר התקינו את הגג וחפרו את בריכות המפל (מפל זה יורד מהבניין המרכזי לגנים בצורת מזרקה).[1]
ארמון טרוקדרו לא נועד לשרוד מעבר לתערוכה,[1] אך בסופו של דבר הוא נותר במקומו בגלל עלותו הרבה יותר מהתחזיות הראשוניות; שתים עשרה מיליון פרנק זהב במקום שבעה וחצי מיליון, דבר שהוביל את עיריית פריז לסגת מרעיון הפירוק לטובת המדינה.[11] הארמון לרח חלג גם בתערוכות העולמיות של 1889 ו- 1900, שהמתקנים שלהם פוזרו בעיקר על פני שאן דה מארס (הבולט יותר הוא מגדל אייפל, שנבנה בתחילה גם כמועמד לפירוק). ב-15 באפריל 1889 מציין מוסף לה פיגארו: "אם ניקח בחשבון את כל התערוכה העולמית, הדרך הטובה ביותר היא לעמוד בנקודה המרכזית של ארמון טרוקדרו, באמצע הגלריה המעגלית. החולשת על פסלי הזהב של חמשת חלקי העולם. משם, הפנורמה מרהיבה".[1] במהלך התערוכה של 1900 הותקנו ביתני המושבות ומדינות החסות של האימפריה הצרפתית בגני הארמון.
הארמון והמוזיאונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הארמון אירח את מוזיאון המונומנטים הצרפתי, שהוקם בשנת 1879 על ידי אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק, כמו גם את המוזיאון הפריזאי הראשון לאתנוגרפיה, שהוקם על ידי ארנסט האמי, מייסדו של מוזיאון האדם. הגנים של הטרוקדרו עוצבו על ידי אדולף אפנד. משנת 1880 הותקן שם מצפה כוכבים פופולרי, שהוקם על ידי ליאון ג'וברט. בין השנים 1878–1925, מוזיאון הודו-סין, המורכב מתגליותיו של החוקר לואי דלפורט, המוזיאון מילא כשליש מאגף הפאסי של הארמון; לאחר מכן הועברו החפצים שהוצגו למוזיאון גימה, למעט 624 תחבושות ממקדש אנגקור שנותרו בטרוקדרו, התחבושוץ שנתרמו בשנת 1936 למוזיאון המונומנטים הצרפתי, שנמצא בארמון שיאו.[12][13]
שלא כמו באנדרטאות פריזאיות אחרות שמתחו עליהם ביקורת רבה בתחילת הדרך אך התקבלו במהירות על ידי האליטות והאוכלוסייה (בית האופרה גרנייה או מגדל אייפל), ארמון טרוקדרו היה נושא לביקורת רבה חוזרות ונשנית בעשורים שלאחר הקמתו. אדריכלים וסופרים, ראו בעיצובו סגנון שנחשב למיושן, והאקוסטיקה של האולם המרכזי הייתה גרועה למדי. ויולה לה-דוק בכל זאת הגן על הארמון, אך הוא נפטר בשנת 1879.[11] העיתונות ואישים שונים לעגו לבניין, כמו ההומוריסט טאשטו שהשווה את הפסל המשקיף על כיפת האולם המרכזי ל"זבוב על מכסה של מרק טורין" או ז'וריס-קרל הויסמנס שמדבר על הכיפה כ"בטן של אישה שוכבת", ואילו הסופר אנדרה בילי הכריז "למטה עם הטרוקדרו!" אפילו במהלך השמדתו הושמעו מעט קולות מפגינים: ז'וליאן גרין דיבר על תועבות מוריות, והאדריכל המודרניסטי ז'ורז אנרי פינגוסון התלהב לראות כי לתערוכה בשנת 1937 היה "הכשרון לשחרר את האתרים היפים ביותר בפריז על ידי הריסת הבניין המרכזי שהפך אותה למכוערת ונחסמת בעת ובעונה אחת ". הציבור המגיב גם כנגד העיטור הרעוע, שתוכנן לתערוכה היחידה בשנת 1878, ולא נועד להימשך זמן כה רב. גם טיוטות הגלריות והאקוסטיקה של האולם הגדול היוו בעיה שחוזרת על עצמה מאז הקמת הבניין, למרות מספר ניסיונות לתקן זאת. למעשה החסר נבע מהארכיטקטורה של החדר. מסקנה זו הביאה את האדריכלים לבחור בהרס הבניין המרכזי תוך שמירה על שני האגפים בשנת 1937.[11]
האתר כבר נקרא בתקופה בין שתי מלחמות העולם "טרוקדרו הישן". כבר בשנת 1932 היה הארמון מושא לספקולציות לגבי עתידו, כדי להתכונן לתערוכה הבינלאומית של שנת 1937 נפתחה "תחרות רעיונות": הפרויקט הראשון קבע שהתערוכה תתקיים מחוץ לפריס, מחקר שפורסם בשנה שלאחר מכן מעורר לראשונה האפשרות של הרס הארמון ואת ארגון המבנים על ציר שאן דה מארס/טרוקדרו. בסתיו 1933 תמך אנטול דה מונזי, שר החינוך והתרבות הצרפתי, בפרויקט המציע הקמה של עיר מוזיאונים במקום הארמון, "שבמרכזה טיילת רחבה ופתוחה מכוסה באכסדרה ענקית ברוחב 190 מטר, מלאה בעמודים.” אך עם התגברות הקשיים הכלכליים, בחרה המדינה לבסוף "להסוות" את הארמון הישן, פתרון זה היה פחות יקר.[11] שמונה פרויקטים נבחרו בינואר 1935, בו זכתה שלישיית קרלו-בוילו-אזמה, אשר סיפקה הסוואה קבועה ושימור מסגרת האגפים (במקור, שני המגדלים היו אמורים להישאר). טרוקדרו לשעבר שורד אפוא בחלקו, והשטח האגפים הצדדים מ-17,000 מ"ר ל -41,000 מ"ר.[11]
הריסתו של הארמון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מידע נוסף: ארמון שיאו
הארמון נהרס לבסוף והוחלף על ידי ארמון דה שיאו שנבנה עבור התערוכה העולמית לשנת 1937, הארמון החדש תפס את מרבית השטח של הבניין הישן (רק החלק המרכזי של ארמון טרוקדרו פינה את מקומו לטיילת).[1] כמו כן נשמרו "קורות מתכת מפותלות ופלדה חתוכה מהמסגרת" כול אלה נראים בגלריה של יציקות המוזיאון.[1] השמדת שני המגדלים התעכבה בגלל הקושי למצוא עובדים שאין להם פחד גבהים וגם הקושי להיענות לדרישות האיגוד המבקשות כי 80 העובדים בגובה "יקבלו תשלום נוסף לכול שעה של עבודה מסוכנת. ושמירה קפדנית על שמונה שעות של עבודה יומית”.[1] במהלך השביתה הכללית של החזית העממית בשנת 1936, עובדי האתר כולו שבו רק ב-8 ביוני; לה פטי ג'ורנל מציין: "אלף העובדים והעובדות באתר התערוכה, כמו חבריהם במפעלים ובחנויות, שילבו את זרועותיהם. אבל, מאושרים יותר מהשובתים האחרים, הם באוויר הצח ויש להם את הגנים הנעימים והירוקים המקיפים את הטרוקדרו להימתח. הבניין ההרוס למחצה הזה הוא מעין חורבה לא קוהרנטית. בראש הקירות והמסגרות שנותרו עומדים, העובדים, שצלליתם בולטת על רקע השמיים, שרים ומחווים. אלה, המרובים ביותר, שנותרו למטה, מנסים להרוג את הזמן. יושבים על ערימות של חומרים, רובם משוחחים באנימציה. אחרים, מתחת לעצים, מנמנמים. עוד אחרים, סביב מנצח מאולתר, מנסים את כוחם במקהלות. יש כאלה שמחזיקים עוברי אורח תא מטען מפח”.
האדריכלים ז'אק קרלו, לואי-היפולטה בוילו ולאון אזמה היו אחראים על הפרויקט.[1] בחרנו "לעגן" את אגפי הארמון הישן על ידי "הכפלת גודלם והוספת בגלריה חדשה בצד שפונה אל הסן", עוד הם תכננו להרוס את אולם ההופעות ואת שני המגדלים כדי להחליפם בטיילת פשוטה, בציר "מגדל אייפל- בית ספר צבאי" ואילו "אולם תיאטרון חדש יוצב מתחת לחזית זו".[1] סגנון הארמון החדש הוא "מונומנטליסט נאו-קלאסי".[1] שטח הפנים של הארמון החדש גדל ל -41.000 מ"ר, לעומת 17 אלף בעבר.[1]
ארכיטקטורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הארמון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארמון טרוקדרו הוא מבנה שהשימוש בו אינו בהכרח תואם את שמו (ארמון), שכן הוא כולל אולם הופעות. חדר זה "מוקף בשני מגדלים מרובעים בגובה של יותר מ 80 מטר [82.50 מטר].[1] משני הצדדים, שני אגפים ארוכות שמתעקלים ויוצרים חזית באורך 430 מטר"[1]; שני ביתנים מהווים את הצומת בין האולם המרכזי לאגפים אלה, הביטנים קיימים על מנת לבצע מעבר חזותי מעודן בין האולם הגדול לאגפים הדקים.[11] אורכם של שני האגפים (אגף פאסי ואגף פריז) הוא 200 מטר, ובשניהם שתי גלריות שהכניסה אליהם התאפשרה על ידי שני ביתני ביניים והיציאה מהם דרך ביתן מוביל: האדריכל גבריאל דוויוד אומר עליהם ששני ביתני הראש הללו צופו בצפחה. "כיפה עם קצוות זהובים חייבת להיות מסיבית מספיק בכדי לעצור את העין כראוי בקצוות, ואולם, לא להיאבק במסה המרכזית [הרוטונדה] המהווה את הסיבה ה"מחברת בין הכול".[11][1] באגפים ישנם חדרי ישיבות, אשר בצד הגן יש אכסדרה הנתמכת על ידי עמודי שיש לכל אורכו - כולל לאורך האולם המרכזי - הפתוחים באופן חופשי לציבור; בגלריות אלה ישנה תאורה ועבור האולם המרכזי, ונסגרות אחר כך על ידי נגרות מזוגגות.[11]
"בצד של כיכר טרוקדרו, קיר גמלונים מדורגים בהשראה פלמית מעל קיר הבמה של אולם הקונצרטים הראשי של הארמון. בתכנון המקורי הוצבו מעלית וגרם מדרגות סלילי אשר אפשרו לציבור לגשת לחלק העליון של כל אחד מהמגדלים"[1], תוכננה מערכת מעליות מבלי אך מערכת זו מעולם לא נבנתה.[11] שני המגדלים האלה שהתנשאו לגובה של 82.5 מטר עם כיפות הזהב היו אז המגדלים הגבוהים ביותר בצרפת (אלה של קתדרלת נוטרדאם דה פרי הגיעו רק לשיא 66 מטר). פרשנים רבים מקשרים אותם מבחינה אדריכלית למינרטים.[11]
האדריכלים בחרו בערכת צבעים פוליכרומית, למשל ציפוי אדום פומפיאני מתחת למרפסות עם שיש הג'ורה של עמודי הפרוזדור בגובה ביתני הראש. חלק מהקומות מורכבות מפסיפסים המיוצרים על ידי אותה חברה שהייתה אחראית לאלו של האופרה גרנייה. מצוינת גם נוכחות של אלמנטים יוצאי דופן אחרים, כמו מרצפות זכוכית או חלונות ויטראז.[11]
האולם המרכזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האולם העצום של ארמון טרוקדרו הכיל 4,600 מקומות ( 10,000 מקומות תוכננו במקור) אירח קונצרטים וכנסים; אולם זה היה אז הגדול ביותר בפריז (כפול מהאופרה גרנייה).[11][1] ניתן להגיע אל האולם מכיכר טרוקדרו, האולם המוביל לאולם המרכזי היה מואר על ידי גג זכוכית. קישוט החדר הופקד בידי צ'ארלס למייר, שצייר את האפריז הגדול המשקיף על הבמה: "צרפת תחת תכונות הרמוניה מקדמת בברכה את האומות".[1] החדר מנוקב על ידי תשעה חלונות מפרץ (טכניקה אדריכלית מודרנית באותה תקופה) המאירים ישירות את הבמה הגדולה, המוכתרת על ידי כיפה, ומשקיפה כלפי חוץ על ידי פסל של אנטונין מרסי, "לה רנום", ואילו מתחת לגלריה פסלים מעטרים את החזית.
ב-8 ביוני 1878 כתב עיתונאי של השבועון "לה מונד" על הקונצרט הרשמי הראשון שהוצג באולם: "(הוא היה) גרנדיוזי באמת [...],(קונצרט המציג) עושר הגובל במפוארות. מלא כמו שהיה ביום חמישי, החדר הזה הציע מראה קסום. כמעט כל האדונים בלבוש רשמי, הנשים מסתערות בחן, פרחים ויהלומים [...] טוב לנו בחדר הזה [...]. אני רק חושב שצריך ללמוד עוד את השאלה הרצינית של האקוסטיקה, ואני לא היחידי שחושב כך”.[1] גג האולם נתמך על ידי מסגרת מתכת בקוטר 50 מטר; גבריאל דוויוד מתאר זאת באופן הבא: "12 עמודי קשת מאוחדים לרגליהם על ידי חגורת יריעות וסורגים זוויתיים המתנגדים לריווח שלהם. בראשם הצטרפה טבעת בקוטר 15 מטר שנועדה לתמוך בפנס הגדול. גובהם הכולל של מסגרות אלה היה 25 מטר, מה שהביא את גובה החלק העליון של העששית מעל קרקעית קומת הקרקע ל -57 מטר".[1]
באולם המרכזי ישנו עוגב שנבנה על ידי יוצר העוגבים אריסטיד קאווילה-קול. העוגב נחנך ב־8 באוגוסט 1878 על ידי אלכסנדר גילמנט, במקור הוא נועד לכנסיית נוטרדאם-ד'אוטואיל. למרות 66 תחנותיה, 72 רושמים, 1470 צינורות ו -32 מטר, הוא אינו העוגב הגדול ביותר בצרפת, אלא רק עוגב הקונצרט הראשון שהותקן במדינה. מכשיר זה יועבר תחילה לפאלה דה שיאו, לפני שיעזוב סופית לליון, שם יהפוך לעוגב של אודיטוריום מוריס-ראוול.
באולם ניגנו את הסימפוניה לעוגב של קאמי סן-סנס לראשונה. האולם התפרסם בזכות אירוח קונצרטים של עוגבים ורסיטלים, גם אם האקוסטיקה הגרועה של האולם והמוניטין הטכני שלו (שטח עוגב גדול מדי, היעדר חלקים מהעוגב, כמעט בלתי אפשרי לווסת את הפסקול תאורה, פינוי קשה באירוע של אסון וכו ') בסופו של דבר הפחידו תזמורות יוקרתיות ופופולריות, מה שהקשה על מילוי אולם בסדר גודל כזה. במהלך התערוכה העולמית בשנת 1878, הקהל הממוצע היה 3,000 איש, עבור חדר שיכול להכיל 4,600. בשנת 1920 הכריז הבמאי אורליאן לינייה-פו: "חדר טרוקדרו מחריד. זהו אולם ועידות ולא אולם תיאטרון [...]: הדרך הבטוחה ביותר להרוג שחקנים צעירים היא לתת להם לשחק באולם זה, שרק זמרים בודדים יכולים לעמוד בפניו ". לאחר 1878, מלבד קונצרטים לעוגבים, האולם אירח בעיקר קונגרסים פוליטיים ועמותות רפובליקניות, כמו עימוץ דה אקולס ב־13 ביולי 1880.[11]
באפריל 1920 הכריז פייר רמיל על הפיכתו של הטרוקדרו לתיאטרון העממי הלאומי שיבוים על ידי פירמין גמייר. מיקומו, הרחק משכונות מעמד הפועלים, ואופי המקום, שאינו תורם במיוחד לתיאטרון, הביא לצמצום השאיפות הללו למרות הצלחות מסוימות, לפני שהפך ל"קליפה ריקה": "כשגמייר נפטר, בשנת 1933, התיאטרון הפופולרי הלאומי היה לא יותר מכותרת ריקה ממשמעות, מוסד רע עם מחזות ללא יוקרה".[11]
גנים ועיטורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מידע נוסף: גני טרוקדרו
המהנדס אדולף אלפנד, מומחה בגנים פריזאים ובבניית מפלים, אחראי על מרחבים חיצוניים[14] הגנים מסודרים סביב מזרקה מדורגת. ישנם כעשרה פסלים,[11] כולל ארבעה בעלי חיים, השור מאת אוגוסט קין, הסוס עם הרועה מאת פייר לואי רוילארד, הפיל הצעיר שנלכד על ידי עמנואל פרמייט וקרנף מאת הנרי-אלפרד ז'קמארט, הפונה לסן ולשאן דה מארס. ארמון דה-מארס שנבנה ממול על ידי ליאופולד הרדי לתערוכה של 1878.[1]
פסלים רבים מעטרים את ארמון טרוקדרו, במיוחד בצד הגן, על הבניין, כמו גם בפארק. סדרת פסלים המייצגת ערים מרכזיות בצרפת (סו, נאנט וכו ') מקיפה את האולם המרכזי בעוד שש אלגוריות של היבשות קו על המרפסת הצופה לגנים (צפון אמריקה, דרום אמריקה, אוקיאניה, אפריקה, אסיה ואירופה). הבריכה ממוסגרת בארבעה פסלי ברונזה של בעלי חיים מברזל יצוק מכוסה בשכבה זהובה (פיל, קרנף, שור וסוס). בצד הפלאס דו טרוקדרו תוכננה סדרת פסלים על קיר הגמלון, אך היעדרם מצילומי הארמון מעיד על כך שהם לא צולמו. הפסל הפרסום שנוצר על ידי מרסייה הוא פסל של "אישה מכונפת, עטופה ומצלצלת", המעטר את הכיפה הגדולה של האולם המרכזי.[11]
פירוק הפסלים ופיזורם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אם המבנה הכללי של הפסלים נשר הפסלים נמסרו הועברו.
- פסלי היבשות (בברזל יצוק, מוזהב במקור) ואלה של בעלי החיים נמצאים כעת על חזיתו של מוזיאון ד'אורסה, למעט זה של השור (שהוצג בטעות כשור), שנמצא בעיר מלחמת השוורים:נים.[15]
- שבעה מסקרונים ממזרקותיו של רודן נמצאים בפארק דה סו.[11] המסקרונים בגן החממה אוטיי לא הגיעו מהפירוק בלי נזק ונזקקו לשיפוץ.
- "שלושת פסלי האבן המונומנטליים המייצגים את המדעים, האמנויות והטכניקות שהכתירו את המרפסת הגבוהה של האולם הגדול [...] פזורים ברחבי צרפת, מליני-אן-בארויס (מז) לאתנוגרפיה וכימיה ועד נאנט (הלואר האטלנטי) לפיסול, תעשיית יערות, בוטניקה וחקלאות, או אפילו אגד (ארו) לניווט ". סוכנות הצילום של קיסטון מציינת לפני פירוקם כי נראה שהם "מביטים מבט אחרון בפריס לפני שהם עוזבים"[1]. אוראניה של אדולף איטאס יוחסה לעיר לה רוש-סור-יון. שם היא מוצבת בכיכר באיירד מאז קיץ 1936.[16][17]
גלריה של הפסלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
הניווט של ליאון פרנסואה שרווה. שמה שונה לאמפיטריט, כיום הוא מוצב בכיכר דה לה מרין בעיר אגד.
-
הפסלים של שש היבשות במוזיאון ד'אורסה
פסלי היבשות שעיטרו את חזית ארמון טרוקדרו הותקנו מחדש בשנת 1985 על טיילת מוזיאון ד'אורסה, לאורך רחוב דה ליל.[15]
-
אירופה מאת אלכסנדר שואנקוארקה.
-
אסיה מאת אלכסנדר פלגייר
-
אפריקה מאת איוג'ין דלאפלנשה.
-
צפון אמריקה מאת ארנסט-איוג'ין הייל.
-
אמריקה הדרומית מאת אמה מילה
-
אוקיאניה מאת מתורין מורו.
שלושה מארבעת הפסלים המונומנטליים של בעלי חיים שהקיפו את מזרקת טרוקדרו מצאו את מקומם גם בחזית ד'אורסה במקביל: הקרנף, הסוס עם הארון והפיל. בין השנים 1935 עד 1985 הוצגו בכיכר הפורט-דה-סנט-קלוד (הרובע ה -16), לפני ששוחזרו בשנה שלאחר מכן בבית היציקה של קוברנין בסנט-רמי-לה-שברוז. באשר לזה של הבקר (למעשה שור), הוא נמצא בנים מאז 1937, בשדרות ז'אן-ז'ורס.
-
קרנף מאת אנרי אלפרד ז'קמארה.
-
פיל צעיר שנלכד על ידי עמנואל פרמייט.
-
הסוס עם המלכודת מאת פייר לואי רוילארד.
השקפות עכשוויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז הקמת ארמון טרוקדרו והרבה אחרי כן, בני הדור העירו על סגנון הבניין, בין אם היו מופעמים או ממורמרים, כמה עיתונאים בחרו לשבח או לקטול אותו בכתבותיהם:
- 1878: העיתונאי גבריאל לאפייל חושף את שמחתו בכתב העת שבועון התערוכה: "אדריכלות עכשווית מצאה את הפנתיאון שלה. עובדה זו נרכשת כעת: במאה התשע עשרה יש ארכיטקטורה ".[1]
- 1878: עיתונאי של לה רוו דה פראנס: "זה אשורי, מורי, ביזנטי, אבל זה גבוה [...]. זה לא הסגנון של כל תקופה, אם כי זה הסגנון של כל בתי הספר. שני המינרטים והארמון דומים לכובע חמור ענק עם שתי אוזניו הגדולות ”.[1]
- 1878: אדריכל הארמון גבריאל דוויוד: המגדלים "הנושאים בראשם בלוודרה מונומנטלית, שכיפה מוזהבת, [...] זיכרון של חירלדה ומגדל הארמון הישן בפירנצה מפריז ומחוץ לפריז בנייני התערוכה האוניברסלית; בדומה למגדלי הפעמונים הקוראים לנוצרים במקדשים, לצריפים המכריזים על התפילה במזרח ולפעמוני הפעמונים שכינסו בעבר את האזרחים במקום הציבורי [האמונות האלה עוררו] את הקהל למשקפי השלווה מאבק האומות".
- 1878: מבקר האמנות צ'ארלס בלאן: "מה שגואל בצורה ניכרת את הכיפה השמנה שבמרכז התוכנית, זה גובהם של שני המגדלים שהוא מוקף. כשאדם שמן, הוא נראה פחות שמן אם הוא גבוה ”.[1]
- 1888: עיתונאי בלה טמפס, מהקומה השנייה של מגדל אייפל : "הקהל בטרוקדרו הוא עצום. [...] הטרוקדרו נמתח לפנינו, פותח את זרועותיו הזוהרות, מוגדל על ידי הג'ירנדולות הצבעוניות, דרכן אנו יכולים לשמוע את המפל זורם ברעש הרמוני וברור ".
- 1889: באחדים משווה ג'וריס-קרל הויסמנס: "הארמון הלא-קוהרנטי הזה [...] לבטנה של אישה טיפה ששוכבת הפוך ומרימה שתי רגליים דקות באוויר בגרבי פרדות זהב".[1]
- 1927: בלה פריזונייר כותב מרסל פרוסט: "מדוע, ביום יפה, תוריד את עיניך מהטרוקדרו, שמגדליו בג'ירפה עם צוואר הג'ירפה גורם לך לחשוב על המנזר הקרתוזי פאביה"
בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארמון טרוקדרו הישן מוזכר בכמה וכמה סרטים כגון: לרקוד (2016), יום ראשון ארוך של אירוסין (2004), הרפתקאותיה יוצאות הדופן של אדל בלאן-סק (2010), יומנה של חדרנית (2015) והחבלן (2009)
עיינו גם בפורטלים: | |||
---|---|---|---|
פורטל פריז | |||
האדריכלות |
הערות קישורים והפנייות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 רוח(ות) המקום, 2011
- ^ פרדריק מסון, Napoléon et son fils נפוליאון ובנו, פריז: éd. Goupil et cie, 1904, עמ' 137
- ^ רוג'ר וואל, פרוייקט של נפוליאון הראשון: ארמון מלך רומא, פריז: Neuilly-sur-Seine, 1955, עמ' 41
- ^ "ארמון מלך רומא" ברמבולית הוא למעשה אחוזה פרטית המתוארכת לתקופת שלטונו של לואי ה-16, הארמון שופץ תחת האימפריה הראשונה. הפרויקט של שאיו תואם יותר לארמון שבנה ביתו של הדוכס מאנגווילר, מושל אחוזת רמבולית, בין השנים 1784 - 1785 על ידי האדריכל ז'אק ז'אן ת'ווין; גם הקשר שלו עם מלך רומא חזק יותר מכיוון שהוא קשור לעצם מהות הפרויקט, ואילו הקשר בין רמבויל לבנו של נפוליאון תואם לתקופה קצרה מאוד בתולדות בנייתו של ז'אק ז'אן ת'וונין. מסיבות תיירותיות ויוקרה העיר רמבוילט משתמשת בשם "ארמון מלך רומא".
- ^ שארל גבט, מילון לאמנים בבית הספר הצרפתי במאה ה-19/Dictionnaire des artistes de l'école française au xixe siècle, 1831, עמ' 551
- ^ פרנסואה ווקואט, Les Fêtes royales sous la restauration/ החוג המלכותי תחת שלטון הרסטורציה מצטט את ספרו של ג'הוברט "L'Art français au service de la Restauration"/ "האומנות הצרפתית בשירות הרסטורציה" Revue des Arts, no 4, 1955, p. 210-216., 1981, עמ' 99
- ^ מייקל פול דריקסל, As Befits a Legend : Building a Tomb for Napoleon/ כיאה לאגדה: בניית קבל לנפוליאון 1840–1861, Kent (Ohio)/London: Kent State University Press, 1993, עמ' 251
- ^ אדולף נפוליאון דירון, Annales archéologiques/ רשומות ארכיאולוגיות, כרך 8, 1848, עמ' 225-226
- ^ Antoine Étex אנטואן אטקס, Cours élémentaire de dessin/ אלמנטים בסיסים בעיצוב, 1859, עמ' 3
- ^ פרנסואה בודון, Hector Horeau/ הקטור הורו, 1978, עמ' 143
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 Pascal Ory פסקל אורי, Le palais de Chaillot, Cité de l’architecture et du patrimoine / Aristéas / Actes, 2006
- ^ לאחר מכן הם נחתכו בזהירות לחתיכות ואוחסנו עד 1945 בפרברי פריז, ואז עד 1973 במרתפי ארמון טוקיו, ואז במנזר סן ריקייה בסום, שמורת מוזיאון גימט והמוזיאון הלאומי לפופולריות. אומנויות ומסורות; הם משוחזרים משנת 2002.
- ^ Éric Biétry-Rivierre, Une collection inestimable sauvée… à Morangis, LA FIGARO, 6 במאי 2016, עמ' 32
- ^ הגנים של אלפנד הוחלפו בשנת 1937 בבניית ארמון דה שייה החדש.
- ^ 1 2 Statues sur le parvis du musée d'Orsay
- ^ William Chevillon, Les archives municipales de la ville mentionnent le nom « Hussac », il s'agit en réalité d'une erreur de lecture de la signature au moment du dépôt.
- ^ Roche-sur-Yon, Archives municipales de La Roche-sur-Yon, 5M16.