אדריכלות כנסיות

אדריכלות הכנסיות התפתחה יחד עם הנצרות במהלך אלפיים השנים האחרונות. הכנסייה היא מבנה הפולחן המרכזי של הנצרות, ותפקידה לשמש מקום אספה לקהילה ולאפשר את קיומה של הליטורגיה הדתית של העדות הנוצריות השונות. אדריכלות הכנסיות והקתדרלות, בכל מקום ובכל תקופה, התאימה עצמה לאופי הקהילה ולמנהגיה הדתיים.

לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה התרכזה האדריכלות בעיקר בבנייה של כנסיות. בחקר המודרני של תולדות האדריכלות המערבית, נהוג לבחון את הכנסיות שנבנו בכל מקום ותקופה (לפחות באירופה) כמייצגות את פסגת הישגי האדריכלות של אותו מקום. האדריכלות התפתחה על פי שינויים בתאולוגיה הנוצרית, ברוח החברה, בטכנולוגיה ובסגנונות האמנות. תחרויות בלתי רשמיות בין ערים שונות באירופה על בניית כנסיות גדולות יותר ומרשימות יותר, האיצו התפתחויות אלה.

היסטוריה

מבנה הכנסייה של הדת הנוצרית שואב ממסורת הבנייה הרומית שקדמה לה. המבנה הבסיסי של הכנסייה הנוצרית, הבזיליקה, מקורו באדריכלות הרומית, והוא נבחר בשל יכולתו להכיל קהל גדול. מספר שינויים חשובים נערכו באדריכלות הבזיליקה כדי להתאימה לצרכים הנוצריים, המרכזי בהם הוא הפיכתה ממבנה רוחב, שהכניסה אליו היא מן החלק הרחב, למבנה אורך, שבו הכניסה היא מחלקו הצר. שינוי זה יוצר מבנה טקסי יותר, משום שהוא ממקד את המאמינים בליטורגיה הדתית. כל הכנסיות, מהראשונות ועד המודרניות, ממקדות את המבט לכיוון מסוים בתוך המבנה, שעל פי רוב גם פונה למזרח. במבני הפולחן הפגאניים של רומא העתיקה, לעומת זאת, השימוש במבנה לצורכי הפולחן היה שונה.

הכנסייה, במיוחד בימי הביניים, לא הייתה רק מבנה דת, אלא גם מבנה ציבור שבו מתקיימים אירועים ומפגשים שונים של הקהילה. במהלך ההיסטוריה התפתחה מאוד אדריכלות הכנסיות כמבני דת וכמבני ציבור, המתאפיינים בכל תקופה ובכל אזור באלמנטים שונים המעידים על רוח הזמן ועל אופייה של החברה.

נהוג לחלק את סגנונות האדריכלות של בניית הכנסיות למספר תקופות:

הנצרות המוקדמת: מתקופת הקיסר קונסטנטינוס, שהתיר, בצו מילאנו, את פולחן הדת הנוצרית באימפריה הרומית והתקופה שבה הפכה הנצרות לדת השלטת של האימפריה הרומית המזרחית. אדריכלות הכנסיות של תקופה זו הייתה בעיקר בנייה של בזיליקות רומיות המתפקדות כמבנה אורך שבו יש כיוון תפילה אחד מוגדר. באדריכלות זו טרם הוגדרה צורה ברורה וייחודית למבנה התפילה הנוצרי.
אדריכלות ביזנטית: מהמאה ה-6 ועד שלהי ימי הביניים באזור האימפריה הביזנטית – מזרח הים התיכון, בעיקר סביב קונסטנטינופול, הבלקן, סוריה וארץ ישראל. הסגנון הביזנטי היה הראשון שניסה להגדיר באופן רשמי אדריכלות כנסיות. הביזנטים פיתחו את הכנסייה בעלת תוכנית "הצלב היווני" ושמו דגש על החדרת האור למבנה.
אדריכלות רומנסקית: במאות ה-11 וה-12 במערב אירופה, בעיקר בצרפת. סגנון זה מייצג את אירופה המתעוררת מחשכת ימי הביניים בתקופה שבה שורר פחד משודדים ומברברים. האדריכלות היא כבדה, מבצרית ובעלת קירות תמך גדולים. חלל הפנים בנוי מסדרת קמרונות המגדירים תאי נפח לאורך ה"ספינה הראשית".
אדריכלות גותית: מהמאה ה-12 עד המאה ה-16 במרכז ומערב אירופה. האדריכלות הגותית התאפיינה בתפישת המבנה כסוג של מדע ואמנות עם דגש על גאומטריה ואור. הקתדרלות של שיא הגותיקה התאפיינו בתמירות רבה ובפרופורציות לא אנושיות של חלל. מטרתן הייתה לתת למתפלל תחושה של אפסות לעומת האל. הגותיקה הייתה עמוסת קישוטים ופיסולים, גם בחלקים הגבוהים מאוד של המבנים, באופן ששום סגנון לא הגיע אליו. בגותיקה התפתחו שיטות בנייה חדשות, כגון תמיכות דואות, שהפכו את מבנה האבן למבנה קל ואוורירי באופן יחסי ואיפשרו ליצור פתחים וחלונות גדולים מאוד. מבחינה היסטורית הגותיקה התאפשרה בזכות ההתאוששות של אירופה, פריחת המסחר ועליית הערים.
אדריכלות הרנסאנס: המאה ה-15 עד המאה ה-16, בעיקר באיטליה. סגנון הרנסאנס ניסה לשחזר את סגנון הבנייה הקלאסי. כנסיות הרנסאנס היו בעלות צורות פשוטות ונקיות יותר בדומה למבנים הרומיים, הן היו נמוכות יותר מאלו הגותיות, קישוטיות הרבה פחות ובעלות פרופורציות אנושיות יותר.
אדריכלות הבארוק: המאה ה-17, תחילה באיטליה ואחר כך בשאר אירופה ואמריקה הלטינית. סגנון הבארוק באדריכלות הכנסיות היה דומה מאוד בצורתו לסגנון הרנסאנס, אלא מקושט ועמוס יותר בפרטים ובצורות.
נאו-קלאסיציזם ונאו-גותיקה: מהמאה ה-18 עד המאה ה-20. מדובר בשני סגנונות שונים, אך בשניהם קיים חיקוי סגנונות קודמים. חיקוי הסגנונות מתבצע עם שינויים בעיקר באופי הקישוטים וטכנולוגיית הבנייה המשפיעה גם על העיצוב. הנאו-קלאסיציזם חיקה את הרנסאנס ואת האדריכלות הקלאסית והסגנון הנאו-גותי ניסה להחיות את הסגנון הגותי של ימי הביניים.
כנסיות מודרניות שנבנו במאה ה-20 ברוח המודרניזם ובשבירת חלק מהמוסכמות של בניית כנסיות. כנסיות מודרניות רבות אינן כוללות את חלקי הכנסייה המסורתיים ובקומפוזיציה הצפויה. כמו כן הן נבנות בשיטות בנייה חדשות המאפשרות צורות אחרות ושפה אחרת של עיצוב המבנה. אחת הדוגמאות המוצלחות לסגנון זה היא כנסיית נוטרדאם די או שבצרפת.

קיימים סגנונות רבים של בניית כנסיות המאפיינים מקומות שונים. רשימה זו מונה את הסגנונות הראשיים שהתפתחו בעיקר בארצות המרכזיות שהנהיגו את אירופה במשך מאות שנים.

1. נצרות מוקדמת. כנסיית המולד, בית לחם
2. הסגנון הביזנטי. הוסיוס לוקאס, יוון
3. רומנסק. קתדרלת סט. מיכאליס, גרמניה
4. גותיקה. קתדרלת שארטר, צרפת
5. רנסאנס. כנסיית סנטה מריה נובלה, פירנצה
6. בארוק. חזית בזיליקת סן פייטרו, ותיקן
7. נאו-גותיקה. ווטיפקירכה, וינה
8. מודרניזם. קתדרלת ברזיליה (אדריכל אוסקר נימאייר).

מבנה הכנסייה

למרבית הכנסיות, בייחוד אלה שנבנו עד המאה ה-20, מבנה כללי דומה וחלקי מבנה דומים, אף כי מובן שבכל תקופה ומקום היה עיצוב חלקים אלה שונה. במרבית המקרים בנויות הכנסיות בצורה המזכירה צלב, אף כי משמעות איקונוגרפית של ממש בצורת תוכנית המבנה אינה מהווה סוגיה בהתפתחות האדריכלות של הכנסיות. כמעט בכל הכנסיות הכניסה היא מצד מערב, כאשר כיוון התפילה הוא מזרח. מבואת הכנסייה נקראת 'נרתקס', ואליה מתחבר החלל המרכזי של הכנסייה. בקתדרלות או כנסיות גדולות מכונה חלל התפילה הראשי "ספינה ראשית" ואליו מתחברים חללים ופונקציות נוספות. בקצה הספינה נמצא ה'אפסיס', בו יושב הכומר ופונה ממנו אל המתפללים.

נרתקס

הנרתקס (אנגלית: Narthex) הוא החלל הראשון שבתוך הכנסייה, בצמוד אל הדלתות. בכנסיות שבהן הוא קיים הוא משמש כמבואה שבה מתאספים המתפללים לפני התפילה (דבר זה בולט בעיקר בליטורגיה הנוצרית המוקדמת ובליטורגיה הארמנית). לא תמיד נחשב הנרתקס חלק מהכנסייה. לעיתים הנרתקס אינו מחובר בחלל אחד לחלל המרכזי אלא מופרד על ידי מעברים או מסכים נוספים. יש נרתקסים המופרדים לגמרי מן הכנסייה ומתפקדים כמרפסת חיצונית מקורה בעלת עמודים התומכים בקמרונות.

הספינה – החלל המרכזי של הכנסייה

ערך מורחב – ספינה (אדריכלות)

החלק המרכזי של הכנסייה, כלומר מבנה האורך שלה, נקרא גם 'ספינה' (לטינית: Navis, אנגלית: Nave) או "אולם התווך", ולצדיו 'ספינות משניות' (אנגלית: Aisles). השימוש במילה 'ספינה' נובע מהעובדה שלבזיליקות המוקדמות היה גג עץ בצורת משולש, הנתמך על מערכת עמודים ותומכות המזכירה שלדה של סירה, משום שבוני הגגות המוקדמים בנו במקביל גם ספינות. בנצרות קיבל השם 'ספינה' משמעות נוספת, בכך שהכנסייה משולה לספינה שתביא את המאמין אל גן העדן העתידי.

שורות עמודים מחלקות את החלל המרכזי של הבזיליקה לאגפים משניים (סיטראות), המכונים גם 'ספינות משניות' (לעומת הספינה הראשית). בכנסיות רבות היה החלל מחולק בין סוגי קהלים שונים. בכנסיות ימי הביניים, לדוגמה, ישבו בקדמת הבזיליקה, במקום הקרוב לאפסיס במזרח, בני האצולה.

באדריכלות הנוצרית המוקדמת קורתה הספינה הראשית, בדרך כלל, בקורות עץ, או במקרים נדירים בקמרון חבית. אדריכלות הרומנסק החלה להשתמש בקמרונות צולבים כדי ליצור את החלל הראשי מחולק לתאים נפחיים לאורכו. ברומנסק המאוחר נעשה גם שימוש בקמרונות סקספרטייט. באדריכלות הגותית נעשה שימוש בקמרונות צלעות שהדגישו את הקווים של התקרה. בגותיקה המאוחרת, ובעיקר בגותיקה באנגליה, התפתחו קמרונות הצלעות לקמרונות מניפה. בסגנון זה הקווים האנכיים שלאורך העמוד מתרחקים זה מזה, לקראת התקרה, ויוצרים לספינה הראשית מראה המזכיר שורת עצים ביער.

אדריכלות הרנסאנס שהתפתחה באיטליה לא השתמשה כלל בקמרונות מרובי קווים, אלא בקמרונות פשוטים יותר, לרוב קמרון חבית אחד לכל אורך הספינה, או אפילו ללא קמרון בכלל. קיימות כנסיות רבות שנבנו באיטליה במאה ה-15 וה-16 שבהן תקרת הספינה הראשית היא משטח אופקי הבנוי על קורות עץ או גמלון משולש מקורות עץ.

השימוש בקמרונות מסוגים שונים נפוץ עד ימינו. בכנסיות רבות שנבנו במאה ה-20 נעשה שימוש בקמרונות בעלי צורות קלאסיות, שנבנות מבטון מזוין או טכנולוגיות חדשות אחרות. לעומתן, קיימות כנסיות מודרניות, בעיקר בנצרות הלא-קתולית, אשר צורת החלל בהן שונה לחלוטין, או שכלל לא קיימת ספינה ראשית ברורה כבדורות הקודמים.

הספינה של קתדרלת נוטרדם דה פריז הגותית: קמרונות סקספרטיט מהתקופה הגותית המוקדמת
ספינה ראשית של באת' אבי. קמרונות מניפה מהתקופה הגותית המאוחרת באנגליה
הספינה של כנסיית סנטו ספיריטו בפירנצה מתקופת הרנסאנס

טרנספט

ערך מורחב – טרנספט

הטרנספט (לטינית: Transeptum, אנגלית: Transept, עברית: בית הרוחב) הוא מבנה הרוחב בכנסייה הממוקם בצד המרוחק מן הכניסה, מעט לפני האפסיס. ההצטלבות שלו עם מבנה האורך (הבזיליקה) יוצרת צורה של צלב, שהוא אחד מן הסמלים האיקונוגרפיים המרכזיים בנצרות, עם זאת, לא תמיד יש לצורה זו משמעות איקונוגרפית. חלל המפגש בין הטרנספט לספינה הראשית נקרא "Crossing" (מקום המצלב) והוא החלל הגבוה ביותר בכנסייה. לעיתים רבות נבנים כיפה, מגדל או צריח מחודד מעל חלל זה.

בית המקהלה

ערך מורחב – בית המקהלה

בית המקהלה (באנגלית: Choir או Quire) הוא החלק המזרחי של הספינה הראשית, הממוקם מעבר לטרנספט. באגף זה ניצבת המקהלה ובה נערכים הטקסים הנוצריים. בסוף בית המקהלה מצוי האפסיס בו נמצא המזבח הראשי. לעיתים אזור זה מוסתר בסורג העשוי מעץ או פיתוחי אבן. לעיתים ישנו מזבח נוסף גם בבית המקהלה כדי שהטקסים יראו יותר טוב לקהל היושב או עומד בספינה הראשית. באזור זה מצוי בדרך כלל גם כס הבישוף אם מדובר בקתדרלה.

בית המקהלה של קתדרלת קלן, בסגנון גותי קורן
בית המקהלה וספסלי המקהלה בקתדרלת לאון
בית המקהלה של קתדרלת אלבי, מבט מערבה. הסורג, שהפריד בין הספינה הראשית, שם ישב הקהל, לבין בית המקהלה, בו התרחש הפולחן הנוצרי.
בית המקהלה של קתדרלת בווה, גובה פנימי של 48 מטר (הגבוה ביותר בעולם)

אפסיס

ערך מורחב – אפסיס

האפסיס (לטינית: Absis, קשת) הוא האזור הנמצא בסוף אולם האורך של הכנסייה. צורתו של האפסיס היא לרוב כגומחה מעגלית. באדריכלות הרומית הוצב באפסיס פסלו של האל או הקיסר, ובכנסייה הנוצרית מוחלף דימוי זה לדימויו של האל. באזור זה נמצא בדרך כלל המזבח הראשי והמפואר ביותר.

בכנסיות רבות נמצא בקרבת האפסיס קברו של קדוש נוצרי, כמו למשל בכנסיית פטרוס הקדוש שבקריית הוותיקן. במקומות אחרים, כמו בכנסיית הקבר או בכנסיית הבשורה בנצרת, נמצא באפסיס ציון של אירוע מכונן בדת הנוצרית (לעיתים בקריפטה). סביב האפסיס נמצא האמבולטוריום.

אמבולטוריום

המעבר ההיקפי שסביב האפסיס נקרא אַמְבּוּלָטוֹרְיוּם (לטינית: Ambulatorium). הוא מיועד לצליינים המגיעים אל המקום המקודש הנמצא בכנסייה. האמבולטוריום הוא מסלול מעגלי אשר מקיף את המקום המקודש, ועיצובו נועד לאפשר לקהל רב לבקר באזור שסביב המקום המקודש. הכנסתם של שרידי קדושים (Relics) אל תוך הכנסייה ביטלה את השימוש במבני הזיכרון (מאוזולאום), שהיוו מבנה נפרד באדריכלות הרומית ובראשית ימי הביניים. בכנסיות מסוימות שבהן הייתה תנועת עולי רגל גדולה (כמו למשל בכנסיית קלוני או כנסיית סן בנואה על הלואר) הפך האמבולטוריום לאזור עצמאי כמעט על ידי פתיחת דלתות כניסה באזור זה, כך שעולי הרגל יכולים להגיע לאזור בלי שיפריעו להתנהלות הטקסים השגרתיים בכנסייה.

ישנן כנסיות שבהן נבנו קפלות סביב האמבולטוריום. הקפלה היא גומחה מעוגלת בדופן הכנסייה בה מוצב פעמים רבות מזבח נוסף המוקדש לקדוש מסוים, או לאירוע נוסף המצוין בכנסייה.

קפלות

ערך מורחב – קפלה

בכנסיות רבות, בעיקר גדולות, נהוג לבנות קפלות (לטינית: Cappella, אנגלית: Chapel), בדרך כלל מסביב לאמבולטוריום (בתרשים משמאל) או בצדי הספינות המשניות, ולעיתים בטרנספט.

הקפלה היא גומחה או חלל קטן ללא מוצא, המוקדש למטרה משנית כלשהי. קפלות נבנו לכבוד קדוש מסוים, מלך או אציל חשוב, איש דת חשוב, תורם כספים או אפילו סיפור כלשהו שאותה כנסייה מצאה לנכון לציין. הקפלה מאפשרת פולחן אישי של המתפלל, ובה הוא לרוב מדליק נרות לכבודו של הקדוש. בקפלה ישנם ציורים או פסלים של אותה אישיות, ופעמים רבות ממוקם בה קבר של אותו קדוש. בניית הקפלות נעשית, על פי רוב, לאחר השלמת מבנה הכנסייה, ולעיתים מתוספות קפלות חדשות לאחר שנים.

קריפטה

ערך מורחב – קריפטה

הקריפטה (Crypt) היא חדר קבורה הנמצא מתחת לכנסייה. בקריפטה קבורים שרידים של אנשים חשובים, אנשי דת או אצולה. קבורה בקריפטה הנמצאת בתוך כנסייה נחשבת לכבוד רב.

חזית הכנסייה

חזית קתדרלת קלן עם זוג צריחים מחודדים בגובה 157 מטר. החזית הושלמה בתקופת התחייה הגותית (1880) לפי תוכניות מקוריות מימי הביניים.

חזית הכנסייה מהווה את פניה כלפי החוץ. בכל התקופות ובכל הסגנונות הושם דגש רב על תכנון חזית הכנסייה, במיוחד החזית המערבית והראשית שלה. מקובל שחזית זו פונה לכיכר, המהווה רחבת כניסה אליה וכן חלל ציבורי חשוב מאוד בעיר. כיכרות הנתחמות בצדן האחד בכנסייה הן בדרך כלל נקודות ציון חשובות בעיר ובהתפתחותה. על פי רוב ניצבת הכנסייה במישור הרחוב או במישור גבוה ממנו במעט, ובכנסיות רבות נהוג להוסיף מדרגות מקדימות העולות אל הכנסייה.

חזית הכנסייה (פסאדה^[1]) מורכבת, מסורתית, משלוש דלתות המובילות אל תוך הכנסייה (דבר הנועד לחקות שער ניצחון רומי), אולם בכנסיות חדשות יותר ישנה דלת אחת. מעל הכניסות קיימים בדרך כלל תבליטים או פסלים, עיטורים שהתפתחו בעיקר בתקופה הרומנסקית והגותית. העיטור המרכזי של החזית היה מצוי בדרך כלל מעל הדלת המרכזית ונקרא "טימפנון" (Tympanum). בחזיתות רבות נהוג לשבץ מגדל או שניים, עטורים בצריח מחודד (בעיקר באדריכלות גותית ונאו-גותית) או כיפה מסוגננת (במספר ואריאציות לפי הסגנון האדריכלי, כגון אדריכלות בארוק או "בצל" מזרחי-רוסי). המגדל שימש לעיתים קרובות כמגדל פעמונים אך היה לו ערך אסתטי בכך שהגדיל את חזית הכנסייה ובכך העצים את הרושם שהיא מטילה על הבאים מולה.

חזית קתדרלת נוטרדאם בפריז. חזית גותית קלאסית בעלת 2 מגדלים (שצריחיהם לא הושלמו), חלון רוזטה ו-3 שערים.
קתדרלת אורבייטו, אורבייטו, המאה ה-15 – סגנון אקלקטי (ביזנטי, גותיקה איטלקית ורנסאנס).
סנטה מריה נובלה, פירנצה, 1470. סגנון הרנסאנס האיטלקי. (אדריכל לאונה בטיסטה אלברטי).
כנסיית וסילי הקדוש, מוסקבה, המאה ה-16. חזית מיוחדת במינה. צורות דומות אך צבעוניות פחות מאפיינות כנסיות רבות ברוסיה.
קתדרלת סנט פול, לונדון, המאה ה-17 – סגנון הבארוק.
קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה, ספרד, המאה ה-18 – סגנון בארוק ספרדי.
חזית קתדרלת רגנסבורג על צריחיה המחודדים, סגנון גותי מאוחר.
המינסטר של אולם, אולם, המאה ה-19, התחייה הגותית. החזית מורכבת ממגדל בודד בגובה 161.53 מטר.
קתדרלת מילאנו, מילאנו, המאה ה-18 – המאה ה-20. חזית הכנסייה בעת השקיעה.
קתדרלת מונופולי, מונופולי, סגנון בארוק. חזית הכנסייה על רקע העיר העתיקה.

עיטורי כנסיות

ויטראז'

ערך מורחב – ויטראז'

ויטראז' הוא טכניקת חיבור זכוכיות צבעוניות לכדי ציור צבעוני ושקוף. את חלונות הכנסיות נהגו לבנות, החל מימי הביניים, כוויטראז'ים שבהם צוירו סיפורים שונים מהתנ"ך ומהברית החדשה.

השימוש בוויטראז'ים היה נפוץ בעיקר באדריכלות הגותית, אך קיים גם בכנסיות בסגנונות אחרים, לרבות מודרניות. בכנסיות הגותיות נהגו לבנות ויטראז'ים גדולים מאוד עבור כל החלונות. לוויטראז' היו מספר תפקידים: לקשט את הכנסייה, לרכך את האור החודר לחלל המבנה ולתת לו גוון "רוחני", וחשוב לא פחות – ללמד את המאמינים את סיפורי התנ"ך. הציורים בוויטראז'ים, במיוחד בימי הביניים שבהם מרבית האנשים לא ידעו קרוא וכתוב, תיארו את סיפורי הדת השונים, או סיפורי גבורה מקומיים שבאו להאדיר את שמם של מלכים או מנהיגים שונים באותה תקופה.

רוזטה (חלון)

ערך מורחב – רוזטה (חלון)

הרוזטה היא חלון עגול גדול המקבל את שמו מדמיונו לשושנה (באנגלית: Rose Window). רוזטות אופייניות מאוד לסגנון הגותי ונעשה בהן שימוש דומה גם בסגנונות מאוחרים יותר, לרוב ביתר פשטות. הרוזטה היא חלון בעל מסגרת אבן המכיל בתוכו ויטראז'ים היוצרים ביחד את צורת השושנה. הרוזטה מחולקת לצורות משניות – עיגולים קטנים יותר, פלחי המעגל וצורות שונות המזכירות תלתנים ועלים.

מיקום הרוזטה הוא בדרך כלל בחזית הראשית (המערבית) מעל לשער הכניסה המרכזי. לעיתים נבנות רוזטות גם בחזית המזרחית וגם בקצות הטרנספט. בפנים הכנסייה, הרוזטה יוצרת (תלוי בשעה ביום) אפקט של אלומת אור רך וצבעוני החודר דרכה ומשרה אווירה של קדושה.

עיטורים נפוצים נוספים

גרגויל בכנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים (אוסטנדה)

טימפנון – תחריטים קישוטיים הנמצאים באזור החצי-מעוגל שמחבר את השער המרובע לקשתות שמעליהן.
ארכיוולט – קשתות מסותתות ובולטות שנמצאות מסביב לטימפנון.
גרגויל – מרזבים קישוטיים דמויי מפלצות הנראים בחזית הכנסייה.
צריחון – צריח מחודד ומעוטר בעל תפקיד קישוטי ולפעמים גם בעל תפקיד סטרוקטורלי.

אלמנטים של עיצוב פנים

איקונה – רישומים או פסלים של ישו (בדרך כלל על צלב), של מרים, אם ישו ושל קדושים נוצרים אחרים.
דוכן דרשה– (Ambo) בדרך כלל נמצא במרכז הכנסייה, ועליו עומד הכומר הנושא את הדרשה. ישנם דוכנים קטנים הנמצאים בצד החלל וגבוהים בהרבה ממפלס המתפללים, הנקראים באנגלית "Pulpit".
מזבח – על גבי המזבח נעשים רוב הפולחנים הדתיים, המשתנים בין זרמי הנצרות השונים.
איקונוסטאזיס (Iconostasis) או סורג (cancellum) – קיר המקושט בסמלים נוצריים שונים, בציורים, פסלים ועיטורים המבדיל בין חלל הספינה הראשית לאזור שסביב המזבח במרכז הכנסייה. הקיר אינו קיר בנוי כחלק מהמבנה, אלא מחיצה נמוכה יחסית היוצרת הפרדה סמלית.
ספסלים – בכל כנסייה חייבים להימצא ספסלים עבור המתפללים. רוב הספסלים מסודרים לאורך הספינה הראשית ופונים לכיוון האפסיס. ישנן כנסיות שבהן ממוקמות שורות ספסלים גם בספינות הצדדיות, או בקומה נוספת מעליהן, בגלריה הפתוחה לחלל המרכזי. מבנה הספסלים מאפשר ישיבה ממושכת בזמן תפילה, ובנוי באופן המאפשר גם כריעה תוך תמיכת הברכיים על בסיס הספסל הקדמי והישענות עליו.
חדר תשמישי הקדושה
פרסקו – ציורי קיר, לעיתים קרובות על תקרת הכנסייה (בעיקר בכנסיות רנסאנס ובארוק).

מבנים נוספים

במקרים רבים, נבנים בצמוד לכנסייה או בקרבתה מבנים נוספים העומדים בפני עצמם. למבנים אלו פונקציה מוגדרת, והם חלק מקומפלקס הכנסייה ומשרתים אותה בצורות שונות.

קתדרלת העיר פארמה שבאיטליה. בצמוד לכנסייה בנוי מגדל פעמונים ובפטיסטריום היושבים כולם סביב אותה כיכר במרכז העיר.
הבפטיסטריום של פירנצה
בית המועצה בקתדרלת לינקולן שבאנגליה. סגנון גותי.
הקלויסטר של קתדרלת גלוסטר שבאנגליה. סגנון גותי ניצב.
מגדל פעמונים נאו-גותי, של כנסיית ניקולאי הקדוש בהמבורג המתנשא לגובה 147.3 מטרים

מגדל פעמונים

כמעט ואין כנסיות ללא מגדל פעמונים או חלק כלשהו במבנה שבו ניתן להתקין פעמון. מטרת הפעמון היא תקשורת בסיסית עם תושבי העיר. הוא מצלצל בשעות שונות על מנת לקרוא למאמינים לתפילה, להודיע על אירוע חשוב, להכריז על השעה, או להתריע בפני שרפה או סכנה אחרת. מגדל פעמונים נועד להחזיק את הפעמונים, שמשקלם של הגדולים שבהם מגיע למאות קילוגרמים.

מגדלי הפעמונים נבנים כחלק מהכנסייה, ולעיתים כמבנה העומד בפני עצמו בצמוד אליה. ישנן כנסיות שבהן נמצא המגדל מעל מקום המצלב (מפגש הספינה הראשית עם הטרנספט), וישנן כאלה שבהן מגדל הפעמונים נמצא מעל החזית הראשית. במקרים רבים ישנם שני מגדלי פעמונים סימטריים בחזית הראשית של הכנסייה.

מגדלי פעמונים הלכו והתפתחו מאמצע ימי הביניים, בתקופת סגנון הרומנסק. מתוך שאיפה לבנות כנסיות גבוהות ככל הניתן, למען יראו וישמעו למרחק הגדול ביותר האפשרי, הלכו וגבהו מגדלי הפעמונים שנבנו. מגדל הפעמונים של קתדרלת לינקולן שבאנגליה מגיע לגובה של 160 מ', והיה המבנה הגבוה ביותר בעולם במהלך המאות ה-14 וה-15. כאלמנט הגבוה ביותר בעיר, לפחות עד הגעת גורדי השחקים המודרניים בסוף המאה ה-19, היו מגדלי הפעמונים של הכנסיות הדבר הבולט ביותר בקו הרקיע העירוני של ערי אירופה והיוו גאווה מקומית. למגדלים רבים נוספו צריחים מחודדים שהעניקו להם גובה נוסף ומראה כללי מרשים יותר.

בפטיסטריום

ערך מורחב – בפטיסטריום

מבנה הבפטיסטריום (לטינית: Baptisterium), המיועד לטקס הטבילה הנוצרי הקתולי, הוא לרוב מבנה נפרד הסמוך אל הבזיליקה. מבנה זה בנוי בדרך כלל בצורה מתומנת, כרמז לשמונה ימים מהלידה לטבילה, ולתחיית ישו ביום השמיני לכניסתו לירושלים. במרכזו של מבנה מרכזני זה, שסגנון בנייתו לקוח ממבני קבורה וזיכרון רומיים, נמצא אגן טבילה מאבן או משיש. על המבנה נשענת בדרך כלל כיפה או גג מתומן. בכנסיות אחרות ממוקם אגן הטבילה בתוך הכנסייה, באחד מאגפיה.

בית המועצה

ערך מורחב – בית המועצה (נצרות)

בית מועצת הקתדרלה או צ'פטר האוס (מאנגלית: Chapter House) הוא מבנה שנפוץ באנגליה בסמוך לכנסיות. מבנה זה הוא היכל עגול, שבו נפגשים הכמרים או הנזירים לישיבות ודיונים שונים. תפקיד מבנה זה הוא למעשה הפרדת המקום בו מתנהלות פגישות מן המקום בו מתפללים ועובדים את האל. מבני בית מועצה התחילו להתפתח בעיקר בצידי כנסיות של מנזרי גברים באנגליה של ימי הביניים.

ארמון הבישוף

לצד קתדרלות רבות שכן מבנה ארמון קטן בו גר הבישוף.

קלויסטר

ערך מורחב – קלויסטר

לצד קתדרלות, בעיקר אלה שהיו חלק ממוסד נזירי, נבנה קלויסטר. זוהי חצר מרובעת המוקפת ב-4 ארקדות (מסדרונות המקורים בקמרונות) ובו חיו הנזירים.

ראו גם

לקריאה נוספת

כריסטופר וילסון, The Gothic Cathedral – The Architecture of the Great Church, תמס אנד הדסון
נורית כנען-קדר, האמנות הגותית – מקתדרלה לעיר, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון
נורית כנען-קדר, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002