לדלג לתוכן

אריך ציגלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריך ציגלר
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 20 בפברואר 1914
נויקלן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 במאי 2004 (בגיל 90) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של מערב ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אריך ציגלרגרמנית: Erich Ziegler;‏ 29 בפברואר 19146 במאי 2004) היה פוליטיקאי ופעיל התנגדות גרמני בתקופת המשטר הנאצי. הוא היה פעיל ב"קבוצת היינץ קאפלה" בשנות השלושים.[1] לאחר המלחמה היה ציגלר מנהיג בולט של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של מערב ברלין (SEW).

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציגלר נולד בנויקלן וגדל במשפחה ממעמד הפועלים.[2] הוא סיים את לימודיו בבית הספר (Volksschule) והפך לשוליית אופים.[3] ב-1929 הוא היה עד לעימותים בין שוטרים למפגינים באחד במאי בנויקלן. הוא הצטרף לליגה הקומוניסטית הצעירה של גרמניה באותה שנה.[2] אשתו, אלי (לבית פוקס), [4] הייתה פעילה של נוער הפועלים הסוציאליסטי (אגף הנוער של ה-SPD).[5]

מאבק התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריך ואלי ציגלר המשיכו בפעילותם הפוליטית לאחר ההשתלטות הנציונל-סוציאליסטית ב-1933. ציגלר פוטר מעבודתו. בסתיו 1934 פתחו בני הזוג שתי חנויות ספרים, שתפקדו כמרכזי הפצה של תעמולה אנטי-פשיסטית מחתרתית.[2] כדי להתפרנס, ציגלר עבד בשנים אלו גם בחלוקת עיתונים. ב-1936 גויס לוורמאכט.[3]

עם התקרבות מלחמת העולם השנייה, ציגלר והיינץ קאפלה הקימו קבוצת התנגדות בברלין. הקבוצה כללה פעילים מהליגה הקומוניסטית הצעירה, נוער הפועלים הסוציאליסטי וקבוצות נוער קתוליות. [6] לאחר פרוץ המלחמה ב-1939, הקבוצה שאליה השתייכו בני הזוג ציגלר החלה להפיץ תעמולה אנטי-מלחמתית בברלין, בקריאה להפלתו של אדולף היטלר, ודרשה להפסיק את פעולות האיבה עם המדינות השכנות.[5]

בין 15 ל-17 באוקטובר 1939 פעלו רשויות המדינה נגד פעילי ההתנגדות בברלין. הקבוצה שציגלר השתייכה אליה התפרקה.[2] אריך ואלי ציגלר נעצרו ב-17 באוקטובר 1939.[5] הם ישבו חודשים בשבי הגסטפו לפני משפטם בפברואר 1941.[2] ציגלר הוחזק בכלא מואבית (Moabit).[5] במשפטם נדון היינץ קאפלה למוות ואריך ציגלר למאסר עולם.[2] אלי ציגלר נידונה לשלוש שנות מאסר, ונאשמים אחרים נידונו לתקופות מאסר שנעו בין שנה לעשר שנים.[5]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השחרור, הקים ציגלר את ועדת הנוער האנטי-פשיסטית של ברלין-נויקלן.[2] בתקופה זו עבד בשיתוף פעולה עם מזכיר הנוער של המפלגה הקומוניסטית, אריך הונקר. הם היו ביחסים לבביים עם סוציאל-דמוקרטים צעירים, איתם חלקו חוויות ממאבק ההתנגדות. [7] ציגלר השתתף בבניית הנוער הגרמני החופשי ותנועת הספורט הדמוקרטית של ברלין רבתי.[2]

בין 1950 ל-1954 ציגלר כיהן כמזכיר הראשון של סניף טמפלהוף של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (SED), ובין 1954 ל-1959 - כמזכיר הראשון של SED ברובע ודינג בברלין.[2] בשנת 1959 נכלל בהנהגת מערב ברלין של SED - Westberliner Leitung der SED - בתור המזכיר השני שלה. [8]

מנהיג SEW[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נוסדה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה-מערב ברלין (ששמה שונה מאוחר יותר למפלגת האיחוד הסוציאליסטי של מערב ברלין, SEW) כמפלגה עצמאית ב-1962, מונה ציגלר למזכיר השני של נשיאות המפלגה. בין מאי 1967 לאפריל 1977 כיהן כסגן יו"ר המפלגה.[2] ציגלר הוביל את משלחת SEW בוועידת 1976 של מפלגות קומוניסטיות ופועלים באירופה, שהתקיימה במזרח ברלין.[9]

לאחר פרישתו מפוליטיקה במשרה מלאה, המשיך ציגלר בפעילויות פוליטיות, ונתן הרצאות לתנועות נוער על חוויותיו במאבק המחתרת נגד משטר היטלר. בזמן מותו ב-2004, הוא היה השורד האחרון מקבוצת היינץ קאפלה.[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Teichert, Olav. Die Sozialistische Einheitspartei Westberlins Untersuchung der Steuerung der SEW durch die SED. Kassel: Kassel Univ. Press, 2010. p. 230
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Unsere Zeit. Selbstloser Kämpfer für Sozialismus
  3. ^ 1 2 Waldman, Eric. Die Sozialistische Einheitspartei Westberlins und die sowjetische Berlinpolitik. 1972. p. 84
  4. ^ Hans-Rainer Sandvoß (2019). Widerstand in Neukölln (PDF). Schriftenreihe über den Widerstand in Berlin von 1933 bis 1945 (בגרמנית). Vol. 4 (2nd ed.). Berlin: Memorial to the German Resistance. ISBN 978-3-945812-41-9. Here: p.190.
  5. ^ 1 2 3 4 5 Jahnke, Karl Heinz. Ermordet und ausgelöscht: zwölf deutsche Antifaschisten. Freiburg: Ahriman-Verl, 1995. pp. 47, 49-50
  6. ^ Schumann, Wolfgang, Gerhart Hass, and Karl Drechsler. Deutschland im Zweiten Weltkrieg. Köln: Pahl-Rugenstein, 1974. p. 286
  7. ^ Hamburger, Franz. Innovation durch Grenzüberschreitung. Bremen: Europ. Hochsch.-Verl, 2009. p. 79
  8. ^ Teichert, Olav. Die Sozialistische Einheitspartei Westberlins Untersuchung der Steuerung der SEW durch die SED. Kassel: Kassel Univ. Press, 2010. p. 56
  9. ^ Blätter für deutsche und internationale Politik, Volume 21, Issues 7-12. Paul-Rugenstein Verlag., 1976. p. 833