ארבעת הימים של נאפולי
 | ||||||||||||||||||
| פרטיזנים איטלקיים חוגגים את שחרור נאפולי | ||||||||||||||||||
| מערכה: הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 27 בספטמבר 1943 – 30 בספטמבר 1943 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נאפולי, איטליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 40°50′00″N 14°15′00″E / 40.8333°N 14.25°E | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון ההתנגדות
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
ארבעת הימים של נאפולי (באיטלקית: Quattro giornate di Napoli) הייתה התקוממות בנאפולי, איטליה, נגד כוחות הכיבוש הגרמניים מ-27 בספטמבר עד 30 בספטמבר 1943, זמן קצר לפני הגעת כוחות בעלות הברית לנאפולי ב-1 באוקטובר במהלך מלחמת העולם השנייה.
ההתקוממות הספונטנית של ההתנגדות הנפוליטנית והאיטלקית נגד כוחות הכיבוש הגרמניים, למרות חימושם המוגבל, וללא ארגון או תכנון מתאים, שיבשה בהצלחה את התוכניות הגרמניות לגרש את הנפוליטנים בהמוניהם, להרוס את העיר ולמנוע מכוחות בעלות הברית להשיג בה דריסת רגל אסטרטגית.
העיר זכתה לאחר מכן במדליית הזהב לאומץ צבאי. ארבעת הימים נחגגים מדי שנה והיו הנושא של הסרט "ארבעת הימים של נאפולי" משנת 1962.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ-1940 עד 1943, נאפולי סבלה מהפצצות כבדות של בעלות הברית, שגרמו לנזק חמור ולאבדות כבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית. מעריכים ש-20,000 נפוליטנים אזרחים מתו בהתקפות האוויריות. יותר מ-3,000 מתו בפשיטה ב-4 באוגוסט 1943 בלבד, וכ-600 נהרגו ו-3,000 נפצעו מהפיצוץ של הספינה Caterina Costa בנמל ב-28 במרץ. גם למורשת האמנותית והתרבותית של העיר נגרם נזק, כולל הרס חלקי של כנסיית סנטה קיארה ב-4 בדצמבר 1942. עם התקדמות בעלות הברית בדרום איטליה, אנטי-פשיסטים באזור נאפולי, כולל פאוסטו ניקוליני, קלאודיו פרי ואדולפו אומודאו, החלו ליצור קשרים הדוקים יותר עם מפקדי בעלות הברית וביקשו את שחרור נאפולי.
מ-8 בספטמבר 1943, היום שבו נכנסה לתוקף שביתת הנשק בקסיביל, התקדמו כוחות הצבא האיטלקי באזור לכיוון נאפולי, ללא פקודות, כפי שעשו מרבית היחידות באותה תקופה. בעיר המצב כבר היה קשה בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות וחוסר האיזון בכוחות, עם 20,000 גרמנים נגד 5,000 איטלקים בכל קמפניה. המצב בנאפולי התפתח במהרה לכאוס, כאשר פקידים בכירים רבים שלא היו מסוגלים לקחת יוזמה או אפילו שיתפו פעולה ישירות עם הנאצים, נטשו את העיר, ואחריהם החיילים האיטלקיים. בין הנמלטים היו ריקרדו פנטימאלי ואטורה דל טטו, הגנרלים שנשאו באחריות הצבאית לנאפולי, שנמלטו בלבוש אזרחי. פעולותיו האחרונות של דל טטו לפני שנמלט היו למסור את העיר לידי הצבא הגרמני ולפרסם צו האוסר על אסיפות ומתיר לצבא לירות על אלו שמתעלמים מהאיסור. למרות זאת, ניסיונות התנגדות ספורדיים אך עקובים מדם התעוררו ברחבי צריף זנזור, עד לבסיס הקרביניירי בפאסטרנגו וב"מרכז הגילוי המוקדם" (Centro di Avvistamento) ה-21 של קאסטל דל'אובו.
אנדרלמוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימים שלאחר שביתת הנשק, גילויים של חוסר סובלנות והתנגדות מזוינת נגד הכובשים הגרמנים של נאפולי התגברו ונהיו מאורגנים יותר, כולל ב-1 בספטמבר, כאשר התרחשה הפגנת סטודנטים בפיאצה דל פלבישיטו, והמפגש הראשון של Liceo Sannazaro בוומרו.
ב-9 בספטמבר, קבוצת אזרחים נתקלה בחיילים גרמנים בפאלאצו די טלפוני והצליחה להימלט לרחוב ויה סנטה בריג'ידה. אחד המקרים היה כאשר חבר בקרביניירי, פתח באש כדי להגן על חנות מפני חיילים גרמנים שניסו לבזוז אותה.
ב-10 בספטמבר, בין פיאצה דל פלבישיטו והגנים למטה, התרחשה התנגשות הדמים הראשונה, כשהנפוליטנים חסמו בהצלחה כמה כלי רכב גרמניים. בקרבות נהרגו שלושה מלחים גרמנים ושלושה חיילים גרמנים. הכובשים הצליחו לשחרר חלק מאלו שנפלו בידי המתפרעים הודות לצו של פקיד איטלקי, שזימן את בני ארצו למסור חלק מבני הערובה שלהם ואת כל נשקם. התגמול על העימותים בפיאצה דל פלבישיטו התבצע במהירות, והגרמנים הציתו את הספרייה הלאומית ופתחו באש על ההמון שהתאסף שם.
ב-12 בספטמבר נהרגו חיילים רבים ברחובות נאפולי, וכ-4,000 חיילים ואזרחים איטלקים גורשו לעבודות כפייה. הודעה ב-22 בספטמבר קבעה עבודת חובה לכל הגברים מגיל 18 עד 33, אשר היו אמורים להיות מגורשים למחנות עבודה בצפון איטליה ובגרמניה. [3] הנפוליטנים סירבו, וכאשר גברים נאספו והובאו לאצטדיון בוומרו, התפתחה התקוממות אזרחית.
מצב מצור[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד באותו יום, אוברסט ולטר של קיבל על עצמו את הפיקוד על הכובשים הצבאיים בעיר והכריז על עוצר ומצב מצור, תוך פקודה להוציא להורג את כל האחראים לפעולות עוינות נגד החיילים הגרמניים, ועד 100 נפוליטנים על כל הרוג גרמני.
הכרוזים הבאים הופיעו על חומות העיר ב-13 בספטמבר:
בפעולה מיידית מהיום, אני מקבל את השליטה המוחלטת בסמכויות מלאות של העיר נאפולי והסביבה.
- כל אזרח בודד שמתנהג כראוי ייהנה מההגנה שלי. מצד שני, כל מי שיפעל בגלוי או בחשאי נגד הכוחות המזוינים הגרמניים יוצא להורג. יתרה מכך, ביתו של המתנגד וסביבתו הקרובה יהרסו ויהפכו להריסות. כל חייל גרמני שייפצע או ירצח יביא לנקמה פי מאה.
- אני מורה על עוצר מ-8 בערב עד 6 בבוקר. רק במקרה של אזעקה יתאפשר שימוש בכביש על מנת להגיע למקלט הקרוב.
- מוכרז על מצב מצור.
- תוך 24 שעות יש למסור את כל הנשק והתחמושת מכל סוג, לרבות רובי ציד, רימוני יד וכו'. מי שאחרי אותה תקופה יימצא ברשותו נשק יוצא להורג לאלתר. מסירת הנשק והתחמושת תתבצע לסיורים הצבאיים הגרמניים.
- אנשים חייבים לשמור על קור רוח ולפעול בצורה סבירה.
בעקבות הפקודות בוצע ירי של שמונה שבויי מלחמה ב-via Cesario Console, וטנק פתח באש על סטודנטים שהחלו להתאסף באוניברסיטה הסמוכה ועל כמה מלחים איטלקים מול הבורסה.
מלח צעיר הוצא להורג במדרגות המפקדה, ואלפי אנשים נאלצו להשתתף על ידי חיילים גרמנים. באותו יום גורשו בכוח 500 בני אדם לטברולה, ליד קזרטה, ונאלצו לצפות בהוצאתם להורג של 14 שוטרים, שהציגו התנגדות מזוינת לכוחות הכיבוש.
זרעים של מרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההוצאות להורג ללא הבחנה שאירעו במהלך המלחמה, הביזה, השליטה באוכלוסייה האזרחית, הגברת העוני וההרס, כל הגורמים יחד, דרבנו מרד ספונטני לחלוטין בעיר, ללא ארגון חיצוני.
22 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-22 בספטמבר הצליחו תושבי רובע וומרו לגנוב תחמושת מסוללת ארטילריה איטלקית; ב-25 בספטמבר 250 רובים נגנבו מבית ספר; וב-27 בספטמבר תפסו המורדים הנפוליטנים כלי נשק ותחמושת נוספים.
23 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינתיים, הורה אוברסט של ב-23 בספטמבר על צעדים נוספים לדיכוי האוכלוסייה, כולל הפינוי (בתוך 20 שעות באותו יום) של כל אזור החוף במעלה 300 מטרים (328 יארד) מקו המים. בערך 240,000 אנשים ייאלצו לנטוש את בתיהם כדי לאפשר יצירת "אזור ביטחון צבאי", שעלול להיות הקדמה להרס הנמל. כמעט במקביל, מניפסט מטעם המחוז של העיר קרא לעבודת חובה לכל הגברים בין הגילאים 18–30, למעשה גירוש כפוי למחנות עבודה בגרמניה. רק 150 נפוליטנים מתוך 30,000 המתוכננים נענו לקריאה, מה שהוביל את של לשלוח חיילים לנאפולי כדי לאסוף ולהוציא להורג מיד מתנגדים.
26 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתגובה, ב-26 בספטמבר, קהל לא חמוש זרם לרחובות, התנגד להתכנסות הנאצים ושחרר את העצורים מגירוש. אל המתנגדים הצטרפו חיילים איטלקים לשעבר שנשארו עד כה מוסתרים.
ארבעת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]
27 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-27 בספטמבר, מספר רב של חיילים גרמנים לכדו כ-8,000 נפוליטנים, ו-400–500 פורעים חמושים הגיבו בהתקפה.
אחת מההתפרצויות הראשונות של הקרבות התרחשה בוומרו, שם עצרה קבוצת גברים חמושים מכונית גרמנית והרגה את נהג המש"ק הגרמני. באותו יום התנהלו קרבות עזים באזורים שונים בעיר בין המורדים לחיילים גרמנים. הגרמנים החלו להתפנות, על בסיס ידיעות, שהתבררו מאוחר יותר כשקריות, על נחיתה קרובה של בעלות הברית בבגנולי.
לוטננט איטלקי, אנצו סטימולו, הוביל קבוצה של 200 מורדים נגד מחסן נשק בקאסטל סנטאלמו, שנלכד באותו ערב למרות הגעתה של תגבורת גרמנית מאזור וילה פלורידיאנה ומאזור קמפו ספורטיבו דל ליטוריו.
בינתיים, קבוצת אזרחים נעה בפארק קפודימונטה בתגובה לשמועות שגרמנים מוציאים להורג שבויים שם. תוכנית המורדים הייתה למנוע מחיילי הנדסה גרמנים להרוס את פונטה דלה סניטה (גשר מדלנה צ'רסואולו) ובכך לבודד את מרכז העיר והיא בוצעה למחרת.
באותו ערב, מורדים תקפו ושדדו כלי נשק בבסיסים ב-Via Foria ו-Via San Giovanni a Carbonara.
28 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-28 בספטמבר, הלחימה גברה עם אזרחים נפוליטנים נוספים שהצטרפו למהומה. במטרדי, סיור גרמני שתפס מחסה בבניין אזרחי היה מוקף ונצור במשך שעות, עד שהגיעה תגבורת. שלושה נפוליטנים מתו בקרב.
בפורטה קפואנה, קבוצה של 40 גברים, חמושים ברובים ומכונות ירייה, הציבו מחסום, הרגו שישה חיילי אויב ולכדו ארבעה. קרבות פרצו גם בקאסטל נואובו, ואסטו ומונטוליבטו.
גרמנים פתחו בפשיטות בוומרו ולקחו שבויים לתוך Campo Sportivo del Littorio, מה שגרם להתקפה על מגרש הספורט על ידי יחידה בראשות אנצו סטימולו, ששחררה אסירים למחרת.
29 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום השלישי של המהומה היו רחובות נאפולי עדים לעימותים עזים. מכיוון שלא ניתן היה ליצור קשר עם ארגונים אנטי-פשיסטיים לאומיים כגון Fronte Nazionale (שלוחה של Comitato di Liberazione Nazionale), ההתקוממות עדיין הייתה ללא הכוונה מרכזית, והפעולות בוצעו תחת פיקודם של מנהיגים מקומיים.
בכיכר ג'וזפה מאציני, יחידה גרמנית משמעותית, מתוגברת בטנקים, תקפה 50 מורדים, הרגה 12 ופצעה יותר מ-15. רובע הפועלים של פונטיצ'לי ספג הפגזה ארטילרית כבדה, ולאחר מכן, יחידות גרמניות ביצעו מספר מעשי טבח חסרי הבחנה בקרב האוכלוסייה. קרבות נוספים התרחשו ליד נמל התעופה קאפודיצ'ינו ופיאצה אוטוקאלי, בהם נהרגו שלושה טייסים איטלקים.
באותן שעות, במפקדה הגרמנית בקורסו ויטוריו אמנואלה, שהייתה נתונה להתקפות חוזרות ונשנות של מורדים, החל משא ומתן בין של לסטימולו להחזרת אסירי קמפו ספורטיבו בתמורה לנסיגה חופשית של הגרמנים מנאפולי.
30 בספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד הכוחות הגרמנים כבר החלו בפינוי העיר לפני הגעתם של כוחות אנגלו-אמריקאים מנוצ'רה אינפיריורה, אנטוניו טרסיה בקוריה, מורה בתיכון, הכריז על עצמו כראש המורדים וקיבל על עצמו סמכויות אזרחיות וצבאיות מלאות. בין היתר הוא הוציא הוראות לגבי שעות הפתיחה המדויקות של החנויות ומשמעת האזרחים.
הלחימה לא פסקה, והתותחים הגרמנים ברמת קאפודימונטה הפגיזו את האזור שבין פורט'אלבה לפיאצה מאציני במשך כל היום. קרבות נוספים התרחשו באזור פורטה קפואנה.
הגרמנים הנמלטים הותירו אחריהם שריפות ומעשי טבח, כולל שריפת ארכיון המדינה של נאפולי, שגרמו לאובדן גדול של מידע ומסמכים היסטוריים. כמה ימים לאחר מכן, אירע פיצוץ בפאלאצו דלה פוסטה, נאפולי, שיוחס לחומרי נפץ גרמניים.
שחרור נאפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשעה 09:30 ב-1 באוקטובר, סיורים משוריינים של משמר הדרגונים של המלך היו היחידות הראשונות של בעלות הברית שהגיעו לנאפולי, ואחריהן הגיעו ה-Royal Scots Greys מתוגברים בכוחות של הדיוויזיה המוטסת ה-82. [4] בסופו של יום, המפקד העליון הגרמני באיטליה - גנרל-פלדמרשל אלברט קסלרינג - ראה שהנסיגה הסתיימה בהצלחה.
הנתונים הסטטיסטיים עבור ארבעת הימים של נאפולי משתנים: על פי כמה מחברים, נהרגו 168 מורדים ו-159 אזרחים לא חמושים. לפי ועדת השרים להכרה בקורבנות הפרטיזנים שלאחר המלחמה, 155 נהרגו, אך בפנקסי בית הקברות של פוג'יוריאלה נרשמו 562 מקרי מוות.
בניגוד לגילויי התנגדות אחרים באיטליה לאחר שביתת הנשק ב-8 בספטמבר, בהם היו מעורבים גם פשיסטים איטלקים, [5] רוב הקרבות היו בין איטלקים לגרמנים. המרד מנע מהגרמנים לארגן התנגדות בנאפולי נגד מתקפה של בעלות הברית או להרוס את העיר לפני נסיגה גרמנית, כפי שהורה אדולף היטלר.
ב-22 בדצמבר נידונו הגנרלים ריקרדו פנטימאלי ואטורה דלטטו, שנטשו את נאפולי לגרמנים לאחר ה-8 בספטמבר, על ידי בית המשפט הגבוה לצדק ל-20 שנות מאסר צבאי, [6] בגין שיתוף פעולה פעיל עם גרמנים. דומניקו טילנה, ראש מדור המחוז הפשיסטי במהלך המהומות, נידון לשש שנים ושמונה חודשים.
בתרבות נפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרק ההיסטורי של מרד נאפולי נזכר בסרטו של נאני לוי משנת 1962 "ארבעת הימים של נאפולי", שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. [7] הסצנות האחרונות של הסרט Tutti a casa בכיכובו של אלברטו סורדי (1960) תיארו גם את האירועים, במיוחד אלה של 28 בספטמבר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ קוראדו ברבגאלו, "Napoli contro il terrore nazista", Casa editrice Maone, נאפולי, 1944.
- ^ "Iniziano le 4 giornate di Napoli il 27 settembre 1943". Me.Dia.Re. 27 בספטמבר 2018. נבדק ב-13 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ de Blasio Wilhelm, Maria (1988).
- ^ Fifth Army History, Volume 1. Historical Section, Headquarters Fifth Army. 1945. p. 47.
- ^ The Repubblica Sociale Italiana, a German-supported puppet state, was declared on 23 September 1943.
- ^ Their conviction was later reduced.
- ^ "35th Academy Awards (1962): Nominees and Winners". 6 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה)