אפרו-ארגנטינאים
אוכלוסיית האפרו-ארגנטינאים אשר מקורה בקבוצת עבדים אפריקאים שחורים שהובאו למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה. לאוכלוסייה זו היה תפקיד משמעותי בהתהוות ההיסטוריה הארגנטינאית. במהלך המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-19, היוו האפרו-ארגנטינאים כמחצית מהתושבים במחוזות שונים ברחבי ארגנטינה. לאחר מכן, חלה ירידה חדה במספרם במהלך המאה ה-19. על פי מפקד אוכלוסין שנערך בארגנטינה בשנת 2010[1], גרו בשנה זו במדינה 149,493 אפרו-ארגנטינאים, כ-0.4% מהאוכלוסייה הכללית. 137,583 מהם הגיעו מאפריקה בעוד ש-11,960 מהם הגיעו ממקומות שונים (מרביתם מארצות הברית).[2] באמצע המאה ה-19 החל גל הגירה גדול לארגנטינה במהלכו היגרו כ-6.6 מיליון אנשים מרחבי העולם, מה שהביא לירידה באחוז האפרו-ארגנטינאים מכלל אוכלוסיית ארגנטינה. גל ההגירה לארגנטינה היה השני בגודלו בעולם בתקופה זו, כאשר הגדול ביותר היה לארצות הברית אליהן היגרו כ־27 מיליון אנשים.[3]
סיבות נוספות לירידה באחוז האפרו-ארגנטינאים בארגנטינה היו אחוזי תמותה הגדולים של תינוקות, מלחמת הברית המשולשת, ומחלות מידבקות. בתחילת המאה ה-20 הגיעו מהגרים מכף ורדה, כאשר על פי ההערכות גרים כ-10000 אנשים בארגנטינה אשר מוצאם מכף ורדה.[4]
בשנת 2005 נערך מחקר שבו נבדק אחוז האנשים בעלי שורשים אפריקאים בשתי שכונות - מונסרט בבואנוס איירס, וסנטה רוזה במחוז סנטה פה. על פי תוצאות הסקר, 3% מהאוכלוסייה הציגו עצמם כבעלי שורשים אפריקאים. נתון דומה לזה הוערך על ידי המכון לחקר הגנטיקה, פילוסופיה ושפות של אוניברסיטת בואנוס איירס, שהעריכו כי ל-4.3% מהאוכלוסייה יש סממנים גנטיים אפריקאים.[5] [6]
מקור האפריקאים במהלך הקולוניה הספרדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המאה ה-19 העבודות העיקריות באמריקה היו כריית מכרות פחם וחקלאות, שהתבצעו בעיקר על ידי עבדים. לעבדים היה יתרון על פני המקומיים כיוון שהיו עמידים יותר בפני המחלות האירופיות כתוצאה מהקרבה הגאוגרפית בין שתי היבשות. בנוסף, היו רגילים למזג האוויר המקומי מכיוון שהוא דומה למזג האוויר האפריקאי. העבדים הראשונים נכנסו דרך נמל בואנוס איירס בשנת 1598 אך אלו הובאו בצורה מחתרתית בלי ידיעתן של שלטונות ספרד.[7] זרם העבדים שנכנסו ליבשת גדל כאשר מלכי ספרד החלו למכור רישיונות להחזקת עבדים מאפריקה (הרישיונות ניתנו בעיקר לחברות ספרדיות ופורטוגזיות). ב-1713 לאחר ניצחון במלחמת הירושה הספרדית, קיבלה אנגליה מונופול על הבאת העבדים לאמריקה. אלו חלק מהחברות אשר השתתפו בהעברת עבדים מאפריקה לאמריקה:[7]
- South Sea Company (אנגליה)
- Compañía Marina de Guerra (פורטוגל)
- Real Compañía de Filipinas (ספרד)
- Compañía de Bristol (אנגליה)
- Su Majestad Fidelísima (פורטוגל)
- Marina de Guerra (צרפת)
- Enrique Clark y Compañía (אנגליה)
בתקופה שקדמה למאה ה-16 מעט עבדים הגיעו לארגנטינה, ומתוכם הרוב הגיעו מכף ורדה. מהמאה ה-16 ואילך ריכוז העבדים בארגנטינה עלה, כאשר מרביתם הגיעו מטריטוריות שקרויות כיום: מדינות אנגולה קונגו וגינאה המשוונית. כ-60 מיליון אפריקאים נשלחו לאמריקאים כעבדים, מתוכם כ-12 מיליון בלבד הגיעו אליהם בחיים. מרביתם הגיעו ליבשת אמריקה לנמלים של בואנוס איירס, מונטווידאו, ולפראיסו וריו דה ז'ניירו.[8]
העבדים עבדו בעיקר בעבודות החקלאות, עבודות הבית, גידול בעלי חיים ומעט עסקו באמנות. העבדים שעסקו באמנות, מכרו את יצירותיהם בערים והעבירו לבעליהם את הכסף שקיבלו מהמכירה. על פי סקר ארצי שנערך בשנת 1778, שחורים היוו חלק מרכזי מהאוכלוסייה וריכוז גבוה נצפה בעיקר במחוזות חקלאים. הם היוו כ־54% מהאוכלוסייה במחוז סנטיאגו דל אסטרו, 52% במחוז קטמרקה, 46% במחוז סלטה, 44% במחוז קורדובה, 42% במחוז במחוז טוקומן, 24% במחוז מנדוזה, 20% במחוז לה ריוחה, 16% במחוז סאן חואן, 13% במחוז חוחוי ו-9% במחוז סאן לואיס.[8] בעיר בואנוס איירס נרשמו כ־15719 ספרדים, 1288 אינדיאנים ו-7268 שחורים. בשנת 1810 נערך סקר ארצי נוסף אשר מנה כ־22793 ספרדים, כ־9615 שחורים וכ־150 אינדיאנים.
השחורים בתהליך העצמאות של ארגנטינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1801 מיליציות של שחורים ומולאטים חופשיים התמקצעו והפכו לכוחות סדירים. הם הוצבו בבואנוס איירס, מונטווידאו ואסונסיון. בשנת 1806, לאחר הפלישה הבריטית, מיליציות אלו חוברו לכוחות אינדיאנים ויצרו את גדוד "דה קסטס". בנוסף חוברה מיליציית עבדים להגנת בואנוס איירס במצב חירום אך הם לא קיבלו כלי נשק. לאחר מהפכת מאי גדוד "דה קסטס" היווה חלק מהרגימנט "פארדוס ומורנוס" אשר נלחם ברוב הקרבות של מלחמת העצמאות של ארגנטינה. במהלך הפלישה האנגלית לאמריקה החל מרד של השחורים כנגד המשטר בבואנוס איירס, שנעשה מתוך המחשבה כי האנגלים באים לשחררם. עם זאת כשהגנרל ויליאם ברספורד האנגלי הודיע שמעמדם של העבדים לא ישתנה, העבדים השחורים פנו נגדו ועזרו להבסת הכוחות הפולשים האנגלים. לאחר הבסת האנגלים החליט השלטון בבואנוס איירס כי צריך למצוא דרך להפסיק את העבדות בשטחו. מיעוט מהעבדים שלחמו נגד האנגלים שוחרר מעבדות, זאת על ידי הגרלה או בחירה של הבעלים שלהם. לקראת סוף "מהפכת מאי" השלטון שעלה החליט לגייס גיוס חובה את כלל העבדים. כמו כן הוחלט שעבד ששירת מעל 5 שנים יקבל חופש. גישת השלטון לעבדים הייתה גישה חיובית, אמנם עדיין היו פערים גדולים ומחלוקות בצבא:
- החיילים השחורים קיבלו חצי מהשכר שקיבלו החיילים הספרדים.
- השחורים לא הורשו לקחת חלק בחיל הפרשים.
- הם לא קיבלו תפקידי פיקוד.
כאשר המהפכה הושלמה עלה שלטון דמוקרטי לחלוטין שהצליח לשפר את מעמד העבדים.
- הרגימנט של "פרדוס ומורנוס" הפך למקצועי לחלוטין.
- החיילים השחורים החלו לקבל תפקידי פיקוד.
שחרור מוחלט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חואן מנואל דה רוסס שלט בארגנטינה בין השנים 1829–1852. בתקופת כהונתו התמקד בהגנה על האוכלוסיות החלשות ובניהן אוכלוסיית האנשים השחורים שהיוו כ-30% מאוכלוסיית בואנוס איירס בתקופה זו. יחסיו לשחורים היו שנויים במחלוקת, מצד אחד לא פעל להפסקת העבדות גם תקופה ארוכה לאחר עלייתו לשלטון, אך מנגד הוביל לשיפור במעמדם של העבדים. ב-1840 הודיע דה רוסס על ביטול העבדות ושחרר את העבדים לחופשי.[9] בשנת 1853 החלטה זו קיבלה תוקף, זאת לאחר ששלטונות ארגנטינה הצביעו באופן סופי על ביטול העבדות בכל שטחה. בשנת 1860 החלו ליישם את ההחלטה וגם בעלי עבדים בעלי אזרחות זרה הוכרחו לשחרר את העבדים שלהם. בתקופת כהונתו של דומינגו סרמיאנטו התרחשו שני אירועים מרכזיים שגרמו לתמותה נרחבת בקרב השחורים בארגנטינה: "מלחמת הברית המשולשת" (1864-1870) והתפרצות של "קדחת צהובה" בבואנוס איירס (1871).[10] עם שחרור השחורים מעבדות, השחורים חוו הפליה גדולה ולא זכו לתנאים דומים כמו לשאר האזרחים במדינה. רק 2 מתוך 14 בתי ספר בבואנוס איירס קיבלו אליהם ילדים שחורים, זאת אף על פי שהם היוו 15% מהאוכלוסייה.
לאן נעלמה האוכלוסייה האפרו-ארגנטינאית?
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחילת המאה ה-19 אוכלוסיית השחורים בארגנטינה החלה להידלל במהירות עד שכמעט נעלמה לחלוטין, כשאחת התאוריות שעלו הייתה רצח עם (אנ') של אוכלוסיית האפריקאים השחורים על ידי הארגנטינאים הלבנים. ב-1887 אחוז השחורים עמד על 1.7% מהאוכלוסייה. מנקודה זו הפסיקו לספור את מספר השחורים בסקרים ארציים. כיום, על פי מחקר שנערך בשתי שכונות בארגנטינה, 3% מהאוכלוסייה יודעים שהם בעלי שורשים אפריקאים. על פי מחקרים ישנן כמה סיבות להידללות אוכלוסיית השחורים:
- השחורים היוו חלק גדול מהכוחות הלוחמים ב"מלחמת הברית המשולשת", מלחמה זו גרמה לאבדות רבות.
- מגפות, בעיקר מגפת הקדחת הצהובה בבואנוס איירס (1871) שגרמה תמותה נרחבת.
- שחורים רבים היגרו לאורוגוואי, שם השלטון העניק יותר זכויות לשחורים.
הגירה לארגנטינה אחרי המאה ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהגרים מכף ורדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום חיים בארגנטינה בין 12,000 ל-15,000 צאצאים ממהגרים שהגיעו מכף ורדה, מתוכם כ-300 נולדו במדינה זו והיגרו. ההגירה החלה בסוף המאה ה-19 והתעצמה במהלך המאה ה-20. הייתה משמעותית בעיקר בין השנים 1927–1933 ולאחר שנת 1946. הסיבה להגירה הייתה יובש גדול אשר שרר באזור כף ורדה.[11] מהגרים אלו היו ימאים ודייגים במקצועם לכן התיישבו ברובם באזורים עם נמל. 95% מהם עסקו במקצועות ימיים כגון דיג, ספינות משא וחלקם הצטרפו לחיל הים הארגנטינאי.
מהגרים ממקומות נוספים באפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום אין מספרים רשמיים של מספר האפריקאים הגרים בארגנטינה אך מספרים לא רשמיים מצביעים על עלייה חדה במספר המהגרים. בין השנים 2004–2012 נבחנו כ-100 אישורי תושבות ממהגרים סנגלים, ובין השנים 2013–2016 המספר עלה ל-1000. ההגירה לארגנטינה נעשתה גם ממדינות אחרות כמו ניגריה, חוף השנהב, גאנה, קמרון וגמביה. רוב המהגרים הגיעו לארגנטינה עם השכלה תיכונית וחלקם אף היו בעלי תואר ראשון, אך התקשו במציאת עבודה מסודרת ומרביתם עבדו ברחוב.
מהגרים מהדומיניקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת 1990 ועד למשבר הכלכלי של 2001, היה גל הגירה ראשון ממדינות עניות לארגנטינה. מהגרים אלו באו לארגנטינה במטרה להרוויח כסף ולחזור למדינתם עם חסכונות. בגל ההגירה בין היתר הגיעו נשים דומיניקניות עם שורשים אפריקאים, מרביתן במטרה לעסוק בזנות, אם בצורה רצונית או שנפלו ברשת של סחר בנשים. גל הגירה שני התחיל בשנת 2008. מספר בקשות הוויזה של נשים דומיניקניות עלו מ-663 ב-2007, ל-1168 ב-2008. השלטונות החלו להילחם בתופעה ולכן ב-2009 כ-166 נשים גורשו בחזרה למדינתם.[12]
חלוקה טריטוריאלית של אפריקאים בארגנטינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי סקר ארצי שהתבצע בשנת 2010 ישנם כ 2738 אפריקאים בארגנטינה. הטבלה הבאה מראה את חלוקת האפריקאים על פי מחוז.[13]
| מחוז | מספר אנשים אשר נולדו באפריקה | טקסט הכותרת |
|---|---|---|
| בואנוס איירס | 1176 | 43.00% |
| בואנוס איירס (פרובינציה) | 839 | 30.64% |
| קורדובה | 143 | 5.22% |
| אנטרה ריוס | 82 | 2.99 |
| מנדוסה | 77 | 2.81% |
| סנטה פה | 73 | 2.66% |
| סלטה | 50 | 1.82% |
| ריו נגרו | 42 | 1.54% |
| נאוקן | 38 | 1.38% |
| צ'ובוט | 26 | 0.95% |
| קוריינטס | 23 | 0.84% |
| סן חואן | 21 | 0.76% |
| לה פמפה | 18 | 0.66% |
| טוקומן | 18 | 0.66% |
| קטמרקה | 17 | 0.62% |
| מיסיונס | 16 | 0.58% |
| סנטה קרוז | 14 | 0.51% |
| סנטיאגו דל אסטרו | 13 | 0.47% |
| צ'אקו | 11 | 0.44% |
| טיירה דל פואגו | 10 | 0.36% |
| לה ריוחה | 9 | 0.33% |
| סן לואיס | 9 | 0.33% |
| פורמוסה | 6 | 0.22% |
| חוחוי | 6 | 0.22% |
| ארגנטינה | 2738 | 100% |
מין וקבוצות גיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הסקר הארצי שהתבצע בשנת 2010 מתוך 2,738 האפרו-ארגנטינאים החיים בארגנטינה, 1825 מהם גברים ו-913 נשים. 74 מהגברים בגילאי 0–14, 1514 מהם בגילאי 15–64 ואילו-237 מהם מעל גיל 65. 45 מהנשים הן בגילאי 0–14, 593 נשים בגילאי 15–64, ו-275 מהן מעל גיל 65.[13]
מוזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההשפעה הגדולה ביותר של המהגרים מאפריקה על המוזיקה הארגנטינאית היא, ככל הנראה, המוזיקה המאפיינת את ריקוד הטנגו. מקורה במפגשים שערכו העבדים האפריקאים בבתי מפגש, שהתרחשו באישור בעליהם. מקור השם מגיע מ"צ'אנגו", שמו של אלוהי הרעם, הברקים, האש והצדק בתרבות היורובה.[14]
גזענות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארגנטינה, כמו בשאר המדינות באמריקה, הגזענות קיימת עוד מימי הקולוניה הספרדית. באותה תקופה מעמדם של השחורים האפריקאים היה נמוך אפילו ביחס לאינדיאנים. הגזענות קיימת גם באומנות הארגנטינאית כפי שניתן לראות בשירה אפית של מרטין פיירו. שבה מתואר מצב שבו הדמות הראשית "פיירו" רוקדת כאשר נכנס זוג שחורים. "פיירו" מקלל את האישה, והיא עונה לו בחזרה. בתגובה עונה לה פיירו: "אלוהים ברא את הלבנים, פטר הקדוש את המולטים, השטן את השחורים, בשביל לבייש את הגיהנום"
השלטונות בסוף המאה ה-19 התנגדו לשחורים, כאשר הצהירו לאחר סקר ארצי שנערך בשנת 1895, "בקרוב האוכלוסייה תהיה מאוחדת ותיצור אישיות לבנה ומדהימה". ב-9 באוקטובר 2006, נוצר "הפורום של אפריקאים וצאצאים של אפריקאים בארגנטינה" במטרת לשמר את התרבות ולהילחם נגד גזענות והפליה כנגד האוכלוסייה האפריקאית. כיום בסלנג הארגנטינאי משתמשים בביטויים "שחור", "ראש שחור", "שחורים" ככינוי לאוכלוסיות החלשות. כיום משתמשים בשחור ככינוי גנאי שמתאר לא רק שחורים צאצאים לעבדים, אלא גם לאנשים בעלי שורשים אינדיאנים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Perfil demográfico y distribución espacial de afrodescendientes de y en Argentina, Argentina.gob.ar, 2021-11-08 (בספרדית)
- ^ [1] Stubbs, Josefina y Hiska N. Reyes (Eds.) Más allá de los promedios: Afrodescendientes en América Latina: Resultados de la Prueba Piloto de Captación en la Argentina. Buenos Aires: Universidad Nacional de Tres de Febrero. 2006.
- ^ [2]
- ^ Censo Nacional de Población, Hogares y Viviendas 2010. Capítulo 11, página 293.[3]
- ^ [4] Carnese, Francisco R., Sergio A. Avena, Alicia S. Goicoechea et al.“Análisis antropogenético de los aportes indígena y africano en muestras hospi-talarias de la Ciudad de Buenos Aires”. Revista Argentina de Antropología Biológica 3: 79-99. Buenos Aires: Asociación de Antropología Biológica de la República Argentina. 200.
- ^ Fotorreportaje: Cabo Verde, en Buenos Aires Diario Clarín 12/08/2009
- ^ 1 2 [5] «UNESCO (La ruta del esclavo en el Río de la Plata: su historia y sus consecuencias, página 36. Diego Luis Molinari (“Documentos para la Historia Argentina”, T. VII)»
- ^ 1 2 [6] Gomes, Miriam Victoria (2006). «La presencia negroafricana en la Argentina: pasado y permanencia»
- ^ Arzac A.G., La esclavitud en la Argentina, p31
- ^ [7] Buenos Aires Negra, pág 168, Daniel Schávelzon
- ^ [8] «Caboverdianos: vientos de cambio, Revista del diario La Nación, 03/12/2009». Consultado el 31 de marzo de 2017.
- ^ [9] Dominicanas, víctimas de la trata, 18/04/2009 editorial del Diario Clarín
- ^ 1 2 [10] Instituto Nacional de Estadística y Censos (Argentina) (2010). Censo 2010 - Población total nacida en el extranjero por lugar de nacimiento, según sexo y grupo de edad (ver por provincias)
- ^ [11] La historia negra (y negada) del tango argentino