אסמאעיל ספואת
 | |
| לידה |
1896  |
|---|---|
| פטירה |
1972 (בגיל 76 בערך) |
| מדינה |
עיראק |
  | |
אִסמאעיל ספואת סעיד (בערבית: اسماعيل صفوت سعيد; תעתיק מדויק - אסמאעיל צפות סעיד; 1896–1972)[1] היה איש צבא עיראקי בעל תפקיד חשוב בהכנת צבאות מדינות ערב למלחמת העצמאות.
החל מספטמבר 1947 החלו מדינות הליגה הערבית בדיונים שבהם ניסו לגבש עמדה מאוחדת, צבאית ומדינית, באשר לתוכנית החלוקה. בשלוש ישיבות של הליגה הערבית, בסאופר שבלבנון בספטמבר 1947, בעאליי שבלבנון באוקטובר 1947 ובקהיר בדצמבר 1947 נערכו דיונים בעניינים אלו, בהם הייתה עיראק בהנהגת ראש הממשלה סאלח ג'בר הכוח המניע להתנגדות לתוכנית, וקראה לצעדים קיצוניים.[2] ראשי הליגה הערבית העמידו את ספואת, שהיה אז בדרגת לואא' (דרגת קצונה עיראקית המקבילה לדרגת אלוף) בראש "ועדה טכנית קבועה" שתדון בנושא הצבאי של הסכסוך היהודי ערבי.[3] הוועדה ובה קצינים נוספים ממדינות ערב ונציג פלסטיני התמקמה במחנה קטנא בסוריה והחלה בעבודתה.
לאחר ועידה נוספת של ראשי הליגה בקהיר, בפברואר 1948 התמנה ספואת ל"מפקד כללי של הכוחות הערבים בפלשתינה", שכללו אז, בין היתר, את צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שלחם מינואר 1948 ובאפריל ספג תבוסה משמעותית בקרב משמר העמק. ספואת מעולם לא נטל לידיו את הפיקוד בפועל, והיחסים בינו ובין קאוקג'י שפיקד בפועל על הכוחות לא היו תקינים.[4]
בתחילת אפריל 1948, ערב מבצע נחשון, נפגש ספואת עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני שדרש לקבל נשק כבד, אחרת יפלו לידי היהודים יפו וחיפה. ספואת, שלא היה לו עניין, כמייצג השושלת ההאשמית, לחזק את מעמדו של חוסייני שייצג את משפחת חוסייני השיב שאנשיו של חוסייני אינם מנוסים דיים בהפעלת תותחים, ואם הוא ימסור אותם לידיו הם עלולים ליפול בידי היהודים, והוסיף "אם תכבוש ההגנה את חיפה או יפו, נחזיר לך אותן בתוך שבועיים ימים". למשמע דבריו תפס חוסייני את תיק הניירות שעל השולחן שביניהם והטיח אותו בראשו של ספואת, כשהוא צועק "אתה בוגד".[5] למרות זאת נפגש חוסייני שוב עם ספואת מיד אחרי כיבוש הקסטל על ידי הפלמ"ח ב-3 באפריל. הוא שוב ביקש נשק מספואת והלה סירב שוב וענה לו ש"אם לא יוכלו אנשיך לכבוש את הקסטל מחדש, הרי נבקש מקאוקג'י לעשות זאת".[6]
באותו חודש דרש ספואת מראשי הליגה הערבית כי יבנה כוח שימנה חמש דיוויזיות לפחות, עם שש טייסות מטוסי קרב והפצצה, תחת פיקוד ערבי מאוחד.[7] בפועל תמכו המצרים בכוחות מקומיים שהיו תחת השפעת משפחת חוסייני בעוד שהעיראקים תמכו בצבא ההצלה שכלל אף כמה מאות מתנדבים עיראקים. מבחינה פוליטית היו המצרים מעוניינים בהקמת מדינה ערבית עצמאית, שתהיה תחת השפעתם, בעוד שהעיראקים היו בעלי עניין לחזק את כוחו של עבדאללה ושל השושלת ההאשמית. חילוקי הדעות הפוליטיים מנעו פעולה משותפת והקמת מפקדה משותפת.[3]
ב-13 במאי התפטר ספואת מתפקידו. במברק ששלח ממפקדתו בדמשק למפקדה המשותפת של הצבאות הערביים בזרקא כתב "מהיותי משוכנע בהחלט כי בהיעדר הסכם על תוכנית מדויקת צפויים אנו רק לאסון, אני מגיש את התפטרותי".[8] לכן, כאשר יצא כוח המשלוח העיראקי לדרכו, בתחילת מאי 1948 לא הועמד ספואת בראשו, אלא קצין אחר בדרגת לואא' בשם נור א-דין מחמוד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קטעים מן הדו"ח הראשון של אסמאעיל ספואת אתר "המאבק על הדרך לירושלים".
- קטעים מן הדו"ח השני של אסמאעיל ספואת אתר "המאבק על הדרך לירושלים".
- אסופת מסמכים הכוללת את הדו"ח הסופי והמלא של ספואת בתרגום וליד ח'אלידי, אתר PALESYTINE STUDIES.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אסמאעיל ספואת אתר IRAQIVIP
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 87
- ^ 1 2 אל"מ (מיל) אברהם איילון, המעורבות העיראקית במלחמת העצמאות, מערכות 246, ספטמבר 1975
- ^ י' שמעוני, הערבים לקראת מלחמת ישראל ערב 1945 1948, מערכות 230, מאי 1973
- ^ דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים עמ' 205-204
- ^ "ירושלים, ירושלים" עמ' 214
- ^ פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת מערכות, 2009, עמ' 57
- ^ ירושלים, ירושלים, עמ' 306