אנני ז'ירארדו
 | |
| צילום משנת 2005 בטקס חלוקת פרסי סזאר | |
| לידה |
25 באוקטובר 1931 הרובע העשירי של פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
28 בפברואר 2011 (בגיל 79) הרובע העשירי של פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| שם לידה |
Annie Suzanne Girardot |
| מדינה |
צרפת |
| תקופת הפעילות |
1955–2008 (כ־53 שנים) |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג |
רנטו סלבטורה (6 בינואר 1962–27 במרץ 1988) |
| צאצאים |
Giulia Salvatori |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אנני ז'ירארדו (בצרפתית: Annie Girardot בשמה המלא אנני סוזן ז'ירארדו, ההיגוי של שמה הפרטי הוא אני ,נולדה ב-25 באוקטובר 1931, נפטרה ב–28 בפברואר 2011) הייתה שחקנית קולנוע ותיאטרון צרפתייה, אחת הדמויות האהודות של הקולנוע הצרפתי בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. נחשבה מעין "אנטי-סטאר", בעלת קול צרוד ובעלת קסם אישי למרות שלא ניחנה ביופי הקלאסי של כוכבות הקולנוע הגדולות. שיחקה תפקידים קומיים ודרמטיים וגילמה פעמים רבות את "האישה שממול": גיבורות בעלות אופי ומעמדות חברתיים מגוונים.
ילדותה, לימודיה ותחילת הקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנני ז'ירארדו נולדה בפריז בשנת 1931 כבת שנייה מבין שני ילדים של המזכירה ריימונד ז'ירארדו, המכונה "מגי", מתוך קשר ללא נישואין. האב, גבר ממוצא בלגי, נשוי, בן למשפחה אמידה, לא הכיר בילדה ונפטר כשהייתה בת שנתיים. לאנני היה גם אח, ז'אן, גדול ממנה בחמש שנים. האם התקשתה לגדל לבד את שני ילדיה, ועל מנת לפרנסם עשתה הסבה מקצועית למיילדות. הצלחתה במקצוע הביאה לבחירתה כיושבת ראש איגוד המיילדות של צרפת. עד גיל חמש נמסרה אנני למשפחה אומנת - רופא ואשתו. ב-1936 חזרה לגור אצל אמה אליה נקשרה בצורה הדוקה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, התגוררו ז'ירארדו ומשפחתה ביישוב בנוביל (Bénouville) בנורמנדי, באגף של טירה שהיה מיועד לאמהות חד-הוריות. בלילות הוזעקה אמה תכופות ליילד בבתי תושבות הסביבה, דבר שהוסיף לחרדת הנטישה של הילדה. בימי הפלישה לנורמנדי הסתתרה המשפחה מפני ההפצצות, יחד עם תושבים רבים אחרים, בין הצוקים של קן שבמחוז קלבדוס ובמערות של ה"פלאטו" (רמה) בקולומבל. גם כאן לא חדלה אמה לעמוד לשירות היולדות במקום, ואנני, שחששה להישאר לבד והייתה חרדה לשלום אמה, התלוותה אליה לעיתים קרובות. הגרמנים ציוו על האזרחים לעזוב את המקלטים הזמניים בצוקים ביולי 1944, והמשפחה החלה לנדוד במסע חזרה לפריז, לשם הגיעה רק בסמוך ליום השחרור.
אחרי סיום התיכון "הלן בוּשֶה" בפריז, חזרה אנני ז'ירארדו לנורמנדי על מנת ללמוד, כדוגמת אמה, בבית ספר לסיעוד בקאן. אולם האם והחבר שלה, שהשתכנעו בכישרון הנערה, הביאו אותה לשיעורים פרטיים אצל שחקן התיאטרון אנרי בוסק, ובשנת 1949 רשמו אותה ל"קונסרבטוריון ברחוב בלאנש" בפריז (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות ולטכניקות הבמה"). ז'ירארדו התקבלה שם כתלמידה של ז'אן מאייר[1] ובאותה כיתה למד גם ז'אן-פול בלמונדו. בתקופה זו הופיעה בערבים תחת שם הבמה אנני ז'ירארדו במועדוני קברט ובהם "לה רוז רוז'", ("הוורד האדום") במונמארטר, ו-"לה לאפן אז'יל" ("הארנב הזריז"). כמו כן היא השתתפה במופעי רוויו כגון "דוגודו" עם להקתו של רובר דרי (Dhery).
את לימודיה בקונסרבטוריון היא סיימה עם שני פרסי הצטיינות בקומדיה הקלאסית (ב"פונדקאית" מאת גולדוני) ובקומדיה המודרנית, והחל משנת 1954 היא הועסקה בלהקה של הקומדי פראנסז. ב-1956 התלהב ממנה ז'אן קוקטו כששיחקה לצידו של רובר הירש במחזה שלו "מכונת הכתיבה". הוא קרא לה "הטמפרמנט הדרמטי היפה ביותר שלאחר המלחמה" והשווה אותה לשחקנית המפורסמת רז'אן.
המשך הקריירה בקולנוע ובתיאטרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]את תחילת דרכה בקולנוע עשתה בסרט Treize à table (שולחן לשלושה עשר) של אנדרה אינבל בשנת 1954. בסרט של לאו ז'ואנון L'Homme aux clefs d'or (האדם עם מפתחות הזהב) שיחקה לצד פייר פרנה וב-1956 זכתה על תפקיד זה בפרס סוזן ביאנקטי שנועד לכישרונות מבטיחים. בשנת 1957 הודיעה שאינה מוכנה להישאר חברה קבועה בלהקת ה"קומדי פראנסז" ועזבה על מנת לעבוד בתעשיית הקולנוע. עם זאת לא הפסיקה כל חייה לשחק בתיאטרון. היא שיחקה בסרטים פופולריים רבים, רובם מהסוגה של "סרי נואר" (Série noire) של "סרטי בלשים". כך למשל - בסרטים (Le rouge est mis) של ז'. גראנז'ייה וב"מגרה מכין מלכודת" (Maigret tend un piège) של ז'. דלנואה (1958), בשניהם יחד עם ז'אן גאבן.
לוקינו ויסקונטי הכיר אותה כשביים את ההצגה "נדנדה בשניים" בה שיחקה לצידו של ז'אן מארה. מאוחר יותר ליהק אותה ויסקונטי באחד מתפקידיה המפורסמים ביותר - נדיה הזונה - בסרטו רוקו ואחיו Rocco e suoi fratelli) 1960) שבו יופייה של הגיבורה מעורר קנאה רבה בין שני האחים - רוקו וסימונה. סימונה, המגולם על ידי רנאטו סלבאטורי, אונס אותה. במציאות, בשנת 1962, הפך רנאטו סלבאטורי לבעלה של אנני ז'ירארדו והם חיו ביחד רק עד 1968, ומעולם לא התגרשו. רנאטו סלבאטורי, שנפטר ב-1988, נשאר למרות זאת הגבר של חייה. לבני הזוג נולדה בת, ג'וליה סלבאטורי (ילידת 1962).
אנני שיחקה במקביל בצרפת ובאיטליה שהפכה בשבילה למעין מולדת שנייה. יחד עם בעלה שיחקה ב"סמוג" ב-1962, ב"החברים" וב"יום הקצר ביותר" בשנת 1966 ובסרטים של חוזה ג'ובאני - "החשד" (Le soupçon ) ו"הצועני" (Le gitan). אחרי השתתפות בסרטים שונים ומשונים, מהם גדולים ומהם בינוניים, נקלעה למשבר זמני בשנים 1965–1966 כשחדלה זמנית מלהופיע בסרטים. אבל הקריירה שלה זינקה מחדש בסוף שנות השישים כאשר הפכה לשחקנית הפופולרית ביותר. מסרטים קלילים יותר בבימוים של מישל אודיאר, קלוד ללוש, אנדרה קאיאט עברה לשחק גם בסרטים הנחשבים יומרניים יותר כמו "דילינג'ר מת" ו"Il seme dell'uomo" של מרקו פררי (1969). ז'ירארדו הייתה השחקנית הצרפתית הראשונה שגילמה על המסכים נשים בתפקידים של רופאה, עורכת דין או חוקרת משטרה. סרטה המפורסם ביותר באותן שנים היה "למות מאהבה" (Mourir d'aimer), סרט שמבוסס על דרמה אמיתית, בו גילמה מורה בתיכון המפתחת רומן עם תלמיד, על רקע מהומות הסטודנטים במאי 1968 בפריז.
החל משנת 1974 ועד 2002 שיחקה על במות התיאטרון את התפקיד מאדאם מרגריט במחזה בעל אותו השם מאת רוברטו אטאידה. תפקיד זה הפך לאחד מסימני ההיכר האמנותיים שלה. ז'ירארדו, שהתרגלה להבטיח לבני משפחתה ומקורביה רמת חיים טובה, לרכוש דירות פאר במקומות היקרים ביותר בפריז (בפלאס דה ווז'), נלחצה מאוד, כעדות בתה, בתקופות שבהן החוזים איתה התחילו להצטמצם.
בזכות אישיותה הכובשת נמשכו אליה גברים רבים - ביניהם קלוד ללוש, ז'אק ברל, ברנאר פרסון (איתו הייתה בקשר ממושך יותר) ובוב דקו. בנוסף לקריירה כשחקנית כתבה ג'ירארדו שלושה ספרים שהתפרסמו בשנים 1994-1984.
בשנת 2006 חשפה בתה היחידה, ג'וליה סלבאטורי, בפני המגזין פארי מאץ' שהחל משנת 2003 לקתה אמה במחלת אלצהיימר. השחקנית המשיכה בכל זאת להופיע בתוכניות טלוויזיה עד שנת 2007. בשנת 2007 ג'וליה כתבה ספר על התמודדות המשפחה עם מחלתה של אנני ז'ירארדו, תחת הכותרת "הזיכרון של אמא". בשנת 2008, עקב החמרת מחלתה, התאשפזה אנני ז'ירארדו בסנטוריום לטיפול סיעודי. אנני ז'ירארדו נפטרה בפריז ב-28 בפברואר 2011 ונקברה בפר לשז.
סרטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנני ז'ירארדו שיחקה ב 124 סרטים - מהם 12 בשנות ה-1950, 39 בשנות 1960, 21 בשנות ה-1970, 15 בשנות ה-1980, 12 בשנות 1990 ו 14 בשנות ה-2000
מבחר סרטים:
- רוקו ואחיו Rocco et ses frères 1960
- Smog 1961
- Le mari de la femme à barbe 1963
- Trois chambres à Manhattan 1965
- Vivre pour vivre 1967
- Elle boit pas, elle fume pas, elle drague pas mais elle cause 1970
- La vieille fille 1972
- Elle cause plus elle flingue 1972
- La gifle 1974
- Docteur Françoise Gailland 1975
- Cours après moi que je t’attrape 1976
- Tendre poulet 1977
- La Zizanie 1978
- Cause toujours, tu m’intéresses 1978
- On a volé la cuisse de Jupiter 1980
- Adieu Blaireau 1985
- Il y a des jours… et des lunes 1990
- Merci la vie 1991
- 1995 Les Misérables (עלובי החיים)
- T’aime 2000
- המורה לפסנתר La pianiste 2001
- מחבואים Caché 2005
- C’est beau une ville la nuit 2006
- קופסאות Boxes 2007
כמו כן שיחקה ב-53 סרטי טלוויזיה בין השנים 1955 ל-2007.
הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1956: פרס סוזאן ביאנקטי לכישרונות צעירים עבור משחקה בL'homme aux clés d'or
- 1965: גביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה עבור משחקה בסרט של מרסל קרנה "3 חדרים במנהטן", לפי רומן של ז'ורז' סימנון.
- 1968 פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל של מאר דל פלאטה עבור תפקידה בסרט "Vivre pour vivre" (לחיות בשביל לחיות) בבימויו של קלוד ללוש, ולצידם של איב מונטאן וקנדיס ברגן.
- 1977 פרס דוד די דונטלו לשחקנית הזרה הטובה ביותר, עבור תפקידה בסרט Cours après moi que je t'attrappe ,
- 1977: פרס סזאר לשחקנית הטובה ביותר, כשגילמה את התפקיד המרכזי בסרט "דוקטור פרנסואז גאיאן" (Dr. med. Françoise Gailland).
- 1989 פרס d'or 7 עבור תפקידה בסרט le Vent des moissons
- 1996: פרס סזאר לשחקנית המשנה הטובה ביותר עבור השתתפותה (כ"מאדאם תנארדייה") בסרט "עלובי החיים של המאה ה-20" -(Les Misérables du XXe siecle) של ללוש
- 2002: פרס סזאר לשחקנית המשנה הטובה ביותר עבור משחקה בסרט "המורה לפסנתר".
- 2002: פרס מולייר לשחקנית הקומדיה הטובה ביותר בהצגה Madame Marguerite ופרס מולייר למפעל חיים.
ספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Paroles de femmes 1984
- 1989 Vivre d'aimer
- 1994 Ma vie contre la tienne
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנני ז'ירארדו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אנני ז'ירארדו, באתר AllMovie (באנגלית)
אנני ז'ירארדו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
אנני ז'ירארדו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
אנני ז'ירארדו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אנני ז'ירארדו, באתר Discogs (באנגלית)- אנני ז'ירארדו, באתר DNCI, הדיסקוגרפיה הלאומית של שירים איטלקיים
- קורות חיים באתר אנסינמטק
- -אנני ז'ירארדו באתר "לה ז'אזט דז ארטיסט"
- קורות חיים באתר סינפיל, בצרפתית
- קורות חיים באתר "פרמייר" ,בצרפתית
- קורות חיים באתר ווב - ליבר, בצרפתית
- אנני ז'ירארדו מתראיינת על כמה זכרונות ילדות ועל צעדיה הראשונים במקצוע
- איתמר זהר, השחקנית אני ז'ירארדו מתה בגיל 79, באתר הארץ, 2 במרץ 2011
- אורי קליין, פניה של השחקנית אנני ז'ירארדו, הן הפנים של הקולנוע הצרפתי, באתר הארץ, 3 במרץ 2011
- אנני ז'ירארדו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
לקראיה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Christian Dureau, Annie Girardot — Aimer pour vivre, Éditions Didier Carpentier, Paris, 2010 . ISBN 978-2-84167-668-2)