אני יורקת על קברך
 | |
| כרזת הסרט באנגלית | |
| בימוי |
מאיר זרחי  |
|---|---|
| הופק בידי |
מאיר זרחי יוסף זבידה |
| תסריט |
מאיר זרחי |
| עריכה |
מאיר זרחי ספירו קאראס |
| שחקנים ראשיים |
קמיל קיטון ארון טבור ריצ'רד פייס |
| מוזיקה |
ג'אקומו פוצ'יני |
| צילום | נורי חביב |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברה מפיצה | Cinemagic |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 22 בנובמבר 1978 |
| משך הקרנה |
101 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט אימה, סרט מתח, סרט דרמה, סרט פשע, סרט אונס ונקמה, סרט ניצול, splatter film |
| מקום התרחשות |
ניו יורק |
| תקציב | 650,000$ |
| פרסים |
פרס פסטיבל הקולנוע של סיטגס לשחקנית הטובה ביותר |
| סרט הבא | אני יורקת על קברך 2 |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
אני יורקת על קברך הוא סרט אימה אמריקני משנת 1978 שבוים על ידי מאיר זרחי. הסרט מתאר את נקמתה של אישה צעירה שנאנסה על ידי ארבעה גברים.
תקציר העלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ניפר היל, סופרת סיפורים קצרים ממנהטן, שוכרת בקתה מבודדת באזור עיירות ליד קונטיקט כדי לכתוב את ספרה הראשון. ג'ניפר מתיידדת עם תושב מקומי בשם מת'יו - חנווני צעיר הלוקה בשכלו. למת'יו יש שלושה חברים: סטנלי, אנדי וג'וני, להם הוא מספר כי חזה בשדיה של ג'ניפר.
הארבעה אורבים לג'ניפר בנהר ומתכננים לחטוף אותה כדי שמת'יו יוכל לאבד את בתוליו. ג'ניפר נמלטת ליער הסמוך, אך הארבעה דולקים אחריה ומשיגים אותה. מת'יו מסרב לשכב איתה ולכן שלושת חבריו אונסים אותה בזה אחר זה. לאחר ששחררו אותה, הם מחליטים לתפוס אותה בשנית ולוכדים אותה בבקתה. לבסוף מת'יו נכנע ללחץ חבריו ואונס אותה אף הוא. הארבעה ממשיכים בעינויים מיניים, קורעים את כתב היד שלה וג'ניפר מתעלפת. הגברים עוזבים את הבקתה וג'וני מבין כי עליהם להשתיק אותה כדי שלא תעיד על פשעיהם. הוא מורה למת'יו לדקור אותה, אך הלה לא מסוגל לכך ורק טובל את הסכין בדם שניגר מלחיה כראיה לכך שרצח אותה.
לאחר כמה ימים, ג'ניפר חוזרת לעשתונותיה, מדביקה את כתב היד שלה בחזרה והולכת לכנסייה כדי לבקש מחילה על חטאיה העתידיים. ג'ניפר מפתה את מת'יו לשכב עימה. בלהט המשגל מת'יו עוצם את עיניו ואינו שם לב כי ג'ניפר השחילה לולאת חנק על צווארו והיא תולה אותו.
לאחר מכן, ג'ניפר מצליחה לפתות את ג'וני להיכנס למכוניתה ומכריחה אותו להתפשט באיומי אקדח. ג'וני טוען כי האונס היה באשמתה. הוא אומר כי היא דרבנה את הגברים למעשה בכך שלבשה בגדים חושפניים ואף התערטלה על שפת האגם. ג'ניפר משכנעת אותו כי היא מאמינה לו ולוקחת אותו אל הבקתה כדי לחלוק אמבטיה. היא מאוננת לג'וני וזה מזכיר כלאחר יד שמת'יו נעדר. היא שולפת סכין וכורתת את איבר מינו לפני שהוא מגיע לאורגזמה. ג'וני פצוע פצעי מוות, וג'ניפר נועלת את האמבטיה ומקשיבה למוזיקה קלאסית בעוד ג'וני גוסס וצורח עד שמת מאובדן דם. ג'ניפר זורקת את גופתו למרתף ושורפת את בגדיו.
אנדי וסטנלי למדים כי מת'יו וג'וני נעדרים והם שטים אל הבקתה של ג'ניפר. אנדי לוקח איתו גרזן. ג'ניפר מטפסת אל הסיפון ודוחפת את סטנלי למים ומצליחה להימלט עם הגרזן. אנדי קופץ להציל את סטנלי אך ג'ניפר נועצת את הגרזן בגבו. סטנלי מנסה לטפס אל הסירה הדוממת דרך המנוע שלה ומתחנן לג'ניפר שלא תהרוג אותו, אך ג'ניפר מפעילה את המנוע שפותח את מעיו.
תפוצת הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילה נקרא הסרט "יומה של האשה". זרחי לא הצליח למצוא אולפן שיפיץ את סרטו וגם החברות הקטנות לא היו מוכנות להקרין, להפיץ ולהדפיס על קלטות וידאו סרט הכולל אונס, התעללות מינית, רציחות וכריתת איברים. לבסוף מכר זרחי את הזכויות על הסרט לג’רי גרוס, ששינה את שמו והקרין אותו בשיקגו.
רימייק
[עריכת קוד מקור | עריכה]זרחי רכש שוב את הזכויות לסרט וב-2010 צולם רימייק לסרט בשם "אני יורקת על קברך", ב-2013 יצא סרט ההמשך "אני יורקת על קברך 2" וב-2015 הסרט "אני יורקת על קברך 3".
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט קיבל ביקורות מעורבות. המבקר רוג'ר איברט כינה את הסרט "הסרט הגרוע ביותר בכל הזמנים" וגרם לכך שמכירות הווידאו של הסרט הרקיעו שחקים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אני יורקת על קברך, ברשת החברתית פייסבוק
אני יורקת על קברך, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
אני יורקת על קברך, ברשת החברתית אינסטגרם
"אני יורקת על קברך", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"אני יורקת על קברך", באתר נטפליקס
"אני יורקת על קברך", באתר AllMovie (באנגלית)
"אני יורקת על קברך", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"אני יורקת על קברך", באתר Metacritic (באנגלית)- "אני יורקת על קברך", באתר אידיבי
"אני יורקת על קברך", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
נירית אנדרמן, ההצלחה האדירה של הסרט הכי גרוע בהיסטוריה, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2013- דוד שליט, על הסכין, באתר גלובס, 24 ביוני 2010
