לדלג לתוכן

אניטה היל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אניטה היל
Anita Hill
לידה 30 ביולי 1956 (בת 68)
לון טרי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים מסצ'וסטס, ארצות הברית
ידועה בשל העידה נגד השופט המועמד לבית המשפט העליון, קלרנס תומאס, בגין הטרדה מינית.
השכלה אוניברסיטת המדינה של אוקלהומה
פקולטה למשפטים, אוניברסיטת ייל
תקופת הפעילות מ-1983
מקצוע עו"ד, פרופסור
מעסיק אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הקולג' למשפטים של אוניברסיטת אוקלהומה עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד פרופסור באוניברסיטת ברנדייס
פרסים והוקרה
  • היכל התהילה של נשות אוקלהומה (1993)
  • Margaret Brent Award (1992) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אניטה פיי היל (באנגלית: Anita Faye Hill, נולדה ב-5 ביולי 1956) היא עורכת דין ואקדמאית אפרו-אמריקאית, ופרופסור למדיניות חברתית, משפטים ולימודי נשים באוניברסיטת ברנדייס.[1] היא התפרסמה בשנת 1991 כאשר האשימה את קלרנס תומאס, בעת שהיה מועמד לתפקיד שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, בהטרדה מינית. ההטרדה אירעה כאשר הוא היה הממונה עליה בנציבות לשוויון הזדמנויות (EEOC) ובמחלקת החינוך של ארצות הברית.[2] למרות עדותה של היל בפני ועדת המשפט של הסנאט, מועמדותו של תומאס אושרה, והוא מונה כשופט בית המשפט העליון. אף על פי כן, העימות הציבורי ועדותה של היל יצרו תשומת לב ציבורית לנושא הטרדות במקום העבודה.[2][3]

שנותיה הראשונות והשכלתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היל נולדה בלון טרי, אוקלהומה, הצעירה מבין 13 ילדיהם של אלברט וארמה היל, שהיו חקלאים.[2][4] משפחתה הייתה במקור ממדינת ארקנסו, שם סביה וסבא רבא שלה מצד אמה נולדו לתוך העבדות.[5] היל גדלה בדת הבפטיסטית.[2]

לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה התיכוניים, היל נרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת המדינה של אוקלהומה, וסיימה את התואר בהצטיינות ב-1977.[2][4] היא המשיכה את לימודיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל, וקיבלה תואר ראשון ב-1980.[2][6]

היל התקבלה ללשכת עורכי הדין של מחוז קולומביה (וושינגטון די. סי.), והחלה את קריירת המשפטים שלה כעו"ד זוטרה במשרד עורכי הדין וואלד, הרקרדר ורוס. ב-1981 קודמה לתפקיד העוזרת-יועצת של קלרנס תומאס שהיה אז סגן השר הממונה על המשרד לזכויות האזרח במשרד החינוך האמריקאי. כשתומאס מונה ליו"ר הנציבות לשוויון הזדמנויות (EEOC) ב-1982, היל עברה איתו לתפקיד החדש ונשארה שם כשנה, עד 1983.

ב-1983 מונתה היל כפרופסור זוטר למשפטים באוניברסיטת אורל רוברטס,[7] וב-1986 היא הצטרפה לסגל הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת אוקלהומה, שם הרצתה במשפט מסחרי וחוזים.[8][9]

פרשת קלרנס תומאס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991 הציג הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש את קלרנס תומאס כמועמד לבית המשפט העליון, למלא את מקומו של ת'ורגוד מרשל שפרש. בשימועים שנערכו בסנאט לאישור המועמדות, הוצג אופיו הטוב כבסיס החזק ביותר למינויו,[10] כיוון שתומאס היה כמעט חסר ניסיון כשופט, עם כהונה של פחות משנה בכס המשפט בבית המשפט הפדרלי המחוזי.[11] למינוי הייתה אך התנגדות מועטה, והיה נראה שהאישור הוא עניין פורמלי בלבד,[10] כאשר דו"ח ראיון אישי עם היל שנערך על ידי ה-FBI הודלף לתקשורת. השימועים חודשו, והיל נקראה לתת עדות לפני הסנאט.[10][12] בשימועים, אשר שודרו בערוצי טלוויזיה ארציים, העידה היל שתומאס הטריד אותה מינית כשהיה ממונה עליה במשרד החינוך וכן בנציבות לשוויון הזדמנויות. כשנשאלה למה הלכה אחרי תומאס מתפקיד אחד לשני אם אכן הטריד אותה, היא ענתה שרצתה לעבוד בתחום זכויות האזרח, ושלא היו לה אלטרנטיבות אחרות, וגם "שהיה נראה, באותו הזמן, שההטרדות המיניות... פסקו".[4]

לדברי היל, במהלך השנתיים שתפקדה כעוזרת של תומאס, הוא הזמין אותה לדייטים פעמים רבות,[6] וכשסרבה לו הוא היה מנצל מצבים בעבודה כדי לדבר על נושאים מיניים.[4][6] "הוא דיבר על... דברים כמו נשים שמקיימות יחסי מין עם חיות ועל סרטים שמראים סקס קבוצתי וסצנות אונס" היא אמרה, והוסיפה שבמספר מקרים תיאר תומאס תיאורים גרפיים של "אונו המיני" ופרטים על האנטומיה שלו.[4] היל גם סיפרה על מקרה אחד בו תומאס בחן פחית קולה על שולחנו, ושאל, "מי שם שיער ערווה על הקולה שלי?"[4]

ארבע נשים נוספות היו מוכנות להעיד בתמיכה לאמינותה של היל, אך הן לא נקראו לתת עדות,[12][13] בעקבות מה שכונה על ידי הלוס אנג'לס טיימס פשרה פרטית בין "רפובליקנים אגרסיביים" ויו"ר הוועדה המשפטית של הסנאט, הדמוקרט ג'ו ביידן.[14] על פי טיים מגזין, אחת העדות, אנג'לה רייט, הייתה עשויה להיחשב כבלתי אמינה בנושא הטרדה מינית מכיוון שפוטרה מהנציבות לשוויון הזדמנויות על ידי תומאס.[13]

היל הסכימה לעבור בדיקת פוליגרף. התוצאות תמכו באמיתות דבריה.[15] תומאס סירב לעבור בדיקה. הוא הכחיש בתוקף את ההאשמות של היל, וטען שהוא קורבן ל"לינץ' לשחורים ששוכחים את מקומם" בידי ליברלים לבנים, בניסיון למנוע מינוי של שופט שחור קונסרבטיבי.[16][17] לאחר דיונים ארוכים, הסנאט אישר את מינויו של תומאס לבית המשפט העליון בהצבעה של 48–52, ההפרש הצר ביותר בהצבעת מינוי מאז המאה ה-19.[13][18] תומכיו של תומאס ערערו על אמינותה של היל וטענו שהיא הוזה או נקמנית.[12] הם התייחסו בעיקר לתקופת הזמן - כעשור - בין המעשים שהיא העידה לגביהם לבין ההאשמה, וציינו את העובדה שהיא המשיכה עמו לתפקיד חדש והייתה עמו בקשר גם אחרי שהפסיקו לעבוד יחד, כולל פעם אחת שהסיעה אותו לשדה התעופה, דבר שלא יעלה על הדעת, לדבריהם, אם האשמותיה נכונות.[6][8][12][19] היל השיבה להם שהיא הרגישה אחריות לספר את מה שהיא יודעת על אופיו של מי שעתיד לשבת על כס בית המשפט העליון בארצות הברית.[12] היא העידה שאחרי שעזבה את הנציבות לשוויון הזדמנויות, היו לה רק שתי שיחות טלפון "לא משמעותיות" עם תומאס, וראתה אותו רק פעמיים; פעם אחת כדי לקבל המלצה למשרה, ופעם שנייה כשנאם באוקלהומה, שם עבדה.[4]

ההתנגדויות לטענותיה של היל המשיכו גם אחרי שתומאס כבר התחיל את כהונתו בבית המשפט העליון. לדוגמה, ב-1993 כתב דייוויד ברוק ספר על היל, "אניטה היל האמיתית", בו שטח את משנתו להכחשת דבריה,[13] אף על פי שמאוחר יותר הוא חזר בו מדבריו, כינה את הספר "רצח אופי", והתנצל בפני היל.[20] עד 2004 שינה ברוק שינה את דעותיו הפוליטיות, הפך לליברל, ויסד את ארגון לפיקוח על התקשורת בשם "Media Matters for America". לאחר שראיין מספר נשים שטענו שתומאס הטריד אותן באמירות בעלות אופי מיני מובהק, פרסמו כתבות הוול סטריט ג'ורנל ג'יין מאייר וג'יל אברמסון ספר, שמסקנתו היא שתומאס שיקר במהלך תהליך מינויו.[21][22] בטיים מגזין, לעומת זאת, סברו שהספר לא הצליח להוכיח לחלוטין את טיעונו.[13] ב-2007, העיר קווין מרידה, שהיה אחד המחברים של ספר אחר על תומאס, ש"לא ניתן לדעת" מה קרה בין תומאס והיל, אך שברור ש"אחד מהם שיקר, נקודה."[23][24] גם ב-2007, ניל לואיס מהניו יורק טיימס העיר ש"עד היום הזה, לכל צד ב 'הוא אמר/היא אמרה' האפי הזה יש את המאמינים שלו הבלתי ניתנים לשכנוע".[25] ב-2007 פרסם תומאס את האוטוביוגרפיה שלו, "הבן של סבי" (באנגלית, "My Grandfather's Son"), בו כתב על הפרשה. הוא כינה את היל "היריבה הבוגדנית ביותר שלי", ואמר שהיו אלה ליברלים תומכי הפלות אשר פחדו שיהפוך את החלטת בית המשפט העליון רו נגד וייד אם מינויו יאושר, והם שניצלו את הסקנדל כדי לפגוע בו.[25] הוא תיאר את היל כרגישה מדי ונתונה לתגובות יתר, וטען שעבודתה בנציבות לשוויון הזדמנויות הייתה בינונית.[25][26] הוא הודה שהיו שלוש עובדות לשעבר שגיבו את סיפורה של היל, אך טען שכולן עזבו את הנציבות בתנאי סכסוך.[26] הוא גם כתב שהיל היא "שמאלנית שמעולם לא הביעה סנטימנטים דתיים בכלל... והסיבה היחידה שהחזיקה במשרה במהלך כהונתו של רייגן כנשיא הוא מכיוון שאני נתתי לה אותה".[27] היל הכחישה את דבריו במאמר דעה בניו יורק טיימס, והכריזה ש"אני לא אעמוד בצד בשתיקה בזמן שתומאס, בכעסו, ממציא אותי מחדש".[28][18]

באוקטובר 2010, אשתו של תומאס, וירג'יניה, פעילה שמרנית, השאירה הודעה קולית במשרדה של היל בה היא דרשה שהיל תתנצל על עדותה ב-1991. היל בתחילה האמינה שההודעה מזויפת, והפנתה את העניין למשטרת הקמפוס באוניברסיטת ברנדייס לטיפול, ואלה הזעיקו את ה- FBI.[17][29] לאחר שהחקירה העלתה שההודעה אכן הייתה מווירג'יניה תומאס, היל אמרה לתקשורת שהיא לא מאמינה שהייתה בהודעה כוונת התפייסות, והוסיפה, "אני סיפרתי את האמת בעדותי, ואני אומרת מאחורי דבריי".[17] וירג'יניה ענתה שבהודעה היא הושיטה להיל "ענף זית" (מחוות פיוס).[17]

השפעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העניין הציבורי בעדותה של היל עורר מחדש את המודעות והשיח הפתוח בנושא הטרדות מיניות במקום העבודה, וכיום התנהגות זו היא פחות מקובלת.[2][30] זמן קצר לאחר השימועים למינויו של תומאס, הנשיא בוש (האב) הסיר את התנגדותו לחוק שנתן לקורבנות הטרדה את הזכות לתבוע פיצויים בבתי משפט פדרליים, משכורות רטרואקטיביות, והחזרה לתפקיד.[30][31] שנה לאחר חקיקת החוק, עלו ב-50% מספר התלונות על הטרדה מינית שנרשמו בנציבות לשוויון הזדמנויות, ודעת הקהל עברה לתמיכה בהיל.[31] גם חברות פרטיות החלו לערוך תוכניות למניעת הטרדה מינית.[30]

האופן בו הוועדה בסנאט, שהיו חברים בה גברים בלבד, אישרה את מינוי של תומאס על אף טענותיה של היל לגבי ההטרדה המינית הכעיס פוליטיקאיות ועורכות דין רבות.[32] בספרן "כל הנשים הן לבנות, כל השחורים הם גברים, אך חלקנו אמיצים" (באנגלית, All the Women Are White, All the Blacks Are Men, but Some of Us Are Brave) תיארו העורכות גלוריה ט. האל, פטרישה בל-סקוט וברברה סמית את גיוס הכוחות של פמיניסטיות שחורות כ"תופעה ארצית מרשימה בתגובה לפרשיית אניטה היל-קלרנס תומאס".[33]

עדותה של היל הדהדה אל מעבר לדיון הציבורי בנושא הטרדות מיניות במקום העבודה. השפעת הפרשה ניכרה במה שנקרא לימים "שנת האישה" (Year of the Woman),[34] כאשר בבחירות של שנת 1992 נבחרו מספר שיא של נשים לתפקידים פדרליים ומדינתיים. לקונגרס נבחרו 24 נשים נוספות, מה שהכפיל את המספר הקיים, ובסנאט המספר שולש, משתי נשים בלבד, לשש.[35] ארגוני נשים התארגנו מתוך כעס על ההתייחסות להיל בוועדת הסנאט ולסוגיית ההטרדה המינית בכלל, ולכן נעשו מטעמן מאמצים מיוחדים לגייס כספים ולהריץ בבחירות נשים.[36] בין הנבחרות החדשות לסנאט: קרול מוזלי בראון, ברברה בוקסר, דיאן פיינסטיין ופאטי מארי. מארי סיפרה שהיא החליטה לרוץ בבחירות לסנאט מכיוון ש"זה היה כל כך מוזר, לראות את הגברים האלה מתחקרים בתוקפנות את האישה הזאת מהכיסאות הגדולים שלהם ומביטים בה מלמעלה. אז אמרתי, אני הולכת לרוץ לסנאט. כי הם צריכים שם מישהי שתגיד מה שאני הייתי אומרת אם הייתי שם", שזה היה להגן על היל ולתחקר את תומאס במקומה.[37]

המשך קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1992 ארגנה קבוצה פמיניסטית התרמה, ובעקבות זאת קיבלה מימון תואם מהמדינה, כדי לייסד קתדרה פרופסוריאלית על שם היל באוניברסיטת אוקלהומה.[9][38] א. ז. מיליון, פעיל ימין ויועץ עסקי, ארגנן מחאות והשווה את היל למתנקש בנשיא קנדי. פוליטיקאים שמרניים במדינת אוקלהומה הגיבו בדרישה להתפטרותה של היל, ואף הגישו הצעת חקיקה שתמנע מהאוניברסיטה לקבל כספים מתורמים מחוץ למדינה. לבסוף, ניסו דרך חקיקה לסגור את הפקולטה למשפטים.[9][9] היו גם גורמים באוניברסיטה עצמה שניסו לבטל את קביעותה של היל.[39] לאחר חמש שנים של עימותים, התפטרה היל מאוניברסיטת אוקלהומה.[9]

לאחר תקופה קצרה כמרצה אורחת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי,[40] הצטרפה היל לסגל אוניברסיטת ברנדייס, קודם במחלקה ללימודי נשים, ואחר כך בפקולטה למדיניות חברתית. ב-2011 היא גם הצטרפה כיועצת משפטית לפירמה שעוסקת בדיני תעסוקה.[7] במהלך השנים הופיעה היל כפרשנית לענייני גזע ומגדר בתוכניות טלוויזיה כמו "60 Minutes", "Face the Nation" ו"פגוש את העיתונות.[2][7] היא גם דוברת קבועה בנושאי משפט עסקי וזכויות נשים ומיעוטים.[7] היא כותבת מאמרים שפורסמו בניו יורק טיימס וניוזוויק.[2][7] ותורמת גם לפרסומים אקדמיים בנושאי משפט מסחרי בינלאומי, פשיטת רגל וזכויות האזרח.[41][7]

ב-1995 ערכה היל יחד עם אֶמה קולמן ג'ורדן את הספר Race, Gender and Power in America: The Legacy of the Hill-Thomas Hearings .[2][42] ב-1997 פרסמה ספר אוטוביוגרפי בשם Speaking Truth to Power,[43] בו תיעדה את חלקה בפרשיית המינוי של קלרנס תומאס,[2][5] ובו כתבה שיצירת חברה הוגנת יותר זו מטרה מובילה בחייה.[3] ב-2011 פרסמה היל ספר שני בשם Reimagining Equality: Stories of Gender, Race, and Finding Home, שהתמקד במשבר המשכנתאות אשר כתוצאה ממנו עוקלו בתיהם של אפרו-אמריקאים רבים.[12][44] היא קראה לבחינה מחודשת לגבי חשיבות הבית ומקומו בחלום האמריקאי.[5]

ב-2017 מונתה על ידי המפיקה קתלין קנדי לעמוד בראש "הוועדה נגד הטרדות", שקמה לאור גילויים אודות הטרדות ותקיפות מיניות בהוליווד (ראו Me Too) ונתמכה על ידי האולפנים הגדולים. היא אמרה כי "אנחנו צריכים לחגוג את העובדה שהתאחדנו למען המטרה. היום אנשים אומרים 'לא נסבול התנהגות כזאת' וזה מעורר התפעלות. זאת נקודת המוצא שלנו. אבל יש עוד הרבה עבודה[45]".

היל היא נושא סרט דוקומנטרי מ-2013 בשם "אניטה" (באנגלית, "Anita"), שמספר את סיפור חייה בדגש על הפרשיה בגינה התפרסמה.[46] ב-2016 יצא הסרט "באישור" שתיאר את השימועים בסנאט ואת הסיקור התקשורתי של האירועים.[47]

פרסים ואותות כבוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חברת קרן פלצ'ר
  • פרס התיקון הראשון לחוקה על שם לואי פ. ואווליט סמית[48]
  • חברת דירקטוריון ב-Southern Vermont College[49]
  • כוכב הלכת המינורי 6486 Anitahill, שהתגלה על ידי אלינור הלין, נקרא על שמה. ההכרזה נעשתה בנובמבר 2019[50]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אניטה היל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Faculty and Researchers, Anita Hill". Brandeis University.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 "Hill, Anita F. (1956-)". Encyclopedia of Oklahoma History and Culture. Oklahoma Historical Society. אורכב מ-המקור ב-2011-10-13. נבדק ב-2014-04-09.
  3. ^ 1 2 "Then & Now: Anita Hill". CNN.com. 19 ביוני 2005. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 "Hearings Before the Senate Committee on the Judiciary on The Nomination of Clarence Thomas to be Associate Justice of the Supreme Court of the United States, Hill, Anita F. Testimony and prepared statement" (PDF). U.S. Government Printing Office. באוקטובר 11–13, 1991. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-11-07. נבדק ב-2014-04-09. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 3 "Anita Hill’s book on gender, race and home creating a stir", “BrandeisNOW”, 30 September 2011.
  6. ^ 1 2 3 4 Roberto Suro (8 באוקטובר 1991). "The Thomas Nomination; A Law Professor Defends Integrity". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 "Attorneys: Anita F. Hill, Of Counsel". Cohen Milstein.
  8. ^ 1 2 "The Thomas Nomination - Woman at Center of Furor Seeks Quiet of Law Classes". The New York Times. 9 באוקטובר 1981. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 4 5 Jo Thomas (13 בנובמבר 1996). "Anita Hill Plans to Leave Teaching Post in Oklahoma". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 3 Joel Siegel (24 באוקטובר 2011). "Clarence Thomas-Anita Hill Supreme Court Confirmation Hearing 'Empowered Women' and Panel Member Arlen Specter Still Amazed by Reactions". ABC News. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Jeffrey Toobin (18 בספטמבר 2007). The Nine: Inside the Secret World of the Supreme Court. Doubleday. pp. 30–32. ISBN 978-0-385-51640-2. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 3 4 5 6 Cynthia Gordy (18 באוקטובר 2011). "Anita Hill Defends Her Legacy". The Root. אורכב מ-המקור ב-2011-11-01. נבדק ב-2014-04-09. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 3 4 5 Richard Lacayo (14 בנובמבר 1994). "Strange Justice: A Book on Clarence Thomas". Time. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Douglas Frantz and Sam Fulwood III (17 באוקטובר 1991). "Senators' Private Deal Kept '2nd Woman' Off TV: Thomas: Democrats feared Republican attacks on Angela Wright's public testimony. Biden's handling of the hearing is criticized". Los Angeles Times. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Martin Tolchin (14 באוקטובר 1991). "The Thomas Nomination; Hill Said To Pass A Polygraph". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ "Hearing of the Senate Judiciary Committee on the Nomination of Clarence Thomas to the Supreme Court, Testimony of Clarence Thomas, October 11, 1991". Electronic Text Center, University of Virginia Library. אורכב מ-המקור ב-2013-09-13. נבדק ב-2020-02-18.
  17. ^ 1 2 3 4 Jess Bravin (20 באוקטובר 2010). "Justice's Wife Seeks Apology From His Accuser". The Wall Street Journal. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 Anita F. Hill (2 באוקטובר 2007). "The Smear This Time". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ "The Thomas Nomination; Questions to Those Who Corroborated Hill Account". The New York Times. 29 באוקטובר 1991. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ Alex Kuczynski and William Glaberson (27 ביוני 2001). "Book Author Says He Lied in His Attacks on Anita Hill in Bid to Aid Justice Thomas". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Margaret Carlson (9 ביולי 2001). "Smearing Anita Hill: A Writer Confesses". Time. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ Jill Abramson and Jane Mayer (1994). Strange Justice: The Selling of Clarence Thomas. Houghton Mifflin. ISBN 0-395-63318-4.
  23. ^ Michael Scherer (20 באוקטובר 2010). "'Good Morning Anita Hill, It's Ginni Thomas'". Time. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ Kevin Merida and Michael A. Fletcher (23 באפריל 2007). "Live Q & A - Books:Supreme Discomfort". The Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)
  25. ^ 1 2 3 Neil A. Lewis (30 בספטמבר 2007). "In New Book, Justice Thomas Weighs In on Former Accuser". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ 1 2 Associated Press staff (28 בספטמבר 2007). "16 years later, Thomas fires back at Anita Hill". MSNBC.com. Associated Press. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Clarence Thomas (באוקטובר 2007). My Grandfather's Son. Harper Perennial. p. 250. ISBN 0-06-056555-1. {{cite book}}: (עזרה)
  28. ^ Krissah Thompson (6 באוקטובר 2011). "For Anita Hill, the Clarence Thomas hearings haven't really ended". The Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Savage, Charlie (2010-10-19). "Clarence Thomas's Wife Asks Anita Hill for Apology". The New York Times. ארכיון מ-2010-10-22. נבדק ב-2014-04-09.
  30. ^ 1 2 3 "Sexual Harassment 20 Years Later". The New York Times. 21 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ 1 2 Jill Smolowe (19 באוקטובר 1992). "Anita Hill's Legacy". Time 24, 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ Maureen Dowd (8 באוקטובר 1991). "The Thomas Nomination: The Senate and Sexism; Panel's Handling of Harassment Allegation Renews Questions About an All-Male Club". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ Gloria T. Hull (Ed.), Patricia Bell Scott (Ed.), Barbara Smith (Ed.) (2000). But Some Of Us Are Brave: All the Women Are White, All the Blacks Are Men: Black Women's Studies. Feminist Press at CUNY. p. xvi.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)
  34. ^ Key Moments Since 1992, ‘The Year of the Woman’, Alix Strauss, New York Times, April 2, 2017
  35. ^ What Anita Hill did for America, Marcia D. Greenberger, CNN, October 22, 2010
  36. ^ https://www.theatlantic.com/politics/archive/2013/09/a-lot-has-changed-in-congress-since-1992-the-year-of-the-woman/280046/ A Lot Has Changed in Congress Since 1992, the 'Year of the Woman'], Emma Green, The Atlantic, SEP 26, 2013
  37. ^ בריאיון לג'יי ניוטון-סמול, מחברת הספר Broad Influence: How Women Are Changing the Way America Works How Anita Hill Paved the Way for Women in Government, Jay Newton-Small, TIME, April 4, 2016
  38. ^ Jessica Seigel (3 במאי 1993). "Fund, book Spark New Anita Hill Controversy". Chicago Tribune. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ Anita Hill (12 באוקטובר 2011). "The Stories I Carry With Me". Time. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ "Anita Hill to be visiting scholar at UC Berkeley during spring 1997 to work on book, give seminars". The Regents of the University of California.
  41. ^ "Biography of Anita Hill". All American Speakers.
  42. ^ Anita F. Hill, (Ed), and Emma Coleman Jordan (Ed.) (באוקטובר 1995). Race, Gender and Power in America: The Legacy of the Hill-Thomas Hearings. Oxford University Press. ISBN 0-19-508774-7. {{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  43. ^ Anita Hill (17 בספטמבר 1997). Speaking Truth to Power. Doubleday. ISBN 0-385-47625-6. {{cite book}}: (עזרה)
  44. ^ Anita Hill (4 באוקטובר 2011). Reimagining Equality: Stories of Gender, Race, and Finding Home. Beacon Press. ISBN 978-0-8070-1437-0. {{cite book}}: (עזרה)
  45. ^ אתר למנויים בלבד קארה באקלי, ניו יורק טיימס, המוטרדת לשעבר אניטה היל תנהיג ועדה לטיפול בהטרדות המיניות בהוליווד, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2017
  46. ^ "Anita", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  47. ^ "Confirmation", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  48. ^ "First Amendment Award History". Ford Hall Forum at Suffolk University. אורכב מ-המקור ב-2013-03-14. נבדק ב-2014-04-09.
  49. ^ "Board of Trustees". Southern Vermont College. אורכב מ-המקור ב-2011-10-20. נבדק ב-2014-04-09.
  50. ^ "MINOR PLANET CIRCULARS/MINOR PLANETS AND COMETS, M.P.C 117229" (PDF). 8 בנובמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אניטה_היל&oldid=37651354"