אנט קולודני

אנט קולודני
Annette Kolodny

לידה	21 באוגוסט 1941 ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	11 בספטמבר 2019 (בגיל 78) טוסון, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	ברוקלין קולג' אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
מעסיק	אוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת ייל, המכון הפוליטכני רנסליר
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1978)

אנט קולודני (באנגלית: Annette Kolodny; ‏21 באוגוסט 1941 – 11 בספטמבר 2019) הייתה פמיניסטית, מבקרת ספרות ופעילה חברתית יהודיה-אמריקאית. כיהנה כפרופסור לספרות ותרבות אמריקאית באוניברסיטת אריזונה. מחקריה התמקדו בחוויותיהן של נשים בארצות הברית ובהיבטים של הפמיניזם לאחר שנות השישים.

ביוגרפיה

ראשית חייה וחינוך

נולדה בעיר ניו יורק ב-21 באוגוסט 1941. אמה, אסתר ריפקינד קולודני, הייתה מורה ואביה, דוד קולודני, היה רופא שיניים. לזוג היו שתי בנות נוספות והמשפחה התגוררה בברוקלין. קולדוני למדה בברוקלין קולג׳, שם סיימה תואר ראשון ב-1962 כחברה באחווה היוקרתית פי בטא קפא. לאחר סיום לימודיה עבדה בתפקיד זוטר בשבועון ניוזוויק, אך עזבה לאחר שנה כאשר חשה שכאישה, לא תוכל להתקדם שם.

קולדוני המשיכה ללימודים גבוהים באנגלית וספרות אמריקאית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, והשלימה דוקטורט בשנת 1969.

קריירה

משרת ההוראה הראשונה שלה הייתה באוניברסיטת ייל, שם הכירה את דניאל פיטרס, לימים בעלה. לאחר שנה עזבה את ייל והזוג עבר להתגורר בקנדה, בשל החשש של פיטרס מפני גיוס לצבא בתקופת מלחמת וייטנאם. קולדוני החלה ללמד ספרות באוניברסיטת קולומביה הבריטית, והייתה בין מפתחי תוכנית הלימודים המוכרת הראשונה בלימודי נשים בקנדה. תכנית זו הפכה למודל המקובל בקנדה ובארצות הברית.

בשנת 1974 שבה לארצות הברית והחלה ללמד באוניברסיטת ניו המפשייר. ב-1975 הוציאה לאור את ספרה המחקרי החשוב הראשון בתחום ביקורת אקולוגית פמיניסטית. בעוד שהספר זכה לביקורות חיוביות והיה פורץ דרך בתחום, קולודני לא קיבלה קביעות. היא תבעה את אוניברסיטת ניו המפשייר בגין הפרה של חוק זכויות האזרח משנת 1964, באשמת אפליה מינית ואנטישמיות. לאחר חמש שנים, היא קיבלה סכום לא ידוע של פיצויים, שלדברי עורכי דינה היה הגבוה ביותר אי פעם בתביעות מסוג זה. בכסף שקיבלה ייסדה קרן להגנה משפטית על אקדמאיות שנלחמות בתביעות אפליה. הקרן הייתה חלק מהאיגוד הלאומי ללימודי נשים (NWSA), ארגון שהייתה שותפה בהקמתו.

קולודני לימדה במספר אוניברסיטאות, ביניהן אוניברסיטת מרילנד והמכון הפוליטכני רנסלייר. לאחר מכן מונתה לדיקנית מדעי הרוח באוניברסיטת אריזונה בטוסון. לאחר כהונתה כדיקנית שנמשכה בין השנים 1988–1993, קיבלה קתדרה כפרופסור לספרות ותרבות אמריקאית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת אריזונה.

בשנת 1993 נבחרה כחברה לכל החיים באקדמיה הנורווגית למדעים ומדעי הרוח.

ספריה זכו בפרסים רבים, הן בארצות הברית ומחוצה לה. במהלך הקריירה האקדמית שלה, קולודני קיבלה מענקים ומלגות מטעם העמותה הלאומית למדעי הרוח, קרן פורד, מלגת גוגנהיים, מלגת רוקפלר למדעי הרוח ואחרים. היא יצאה לגמלאות מאוניברסיטת אריזונה ביולי 2007 והמשיכה בחיים מקצועיים פעילים כיועצת בנושאי מדיניות להשכלה גבוהה וכמלומדת ספרות ותרבות אמריקאית. היא נפטרה ב־11 בספטמבר 2019 בטוסון, אריזונה.

מחקריה

שני ספריה הראשונים של קולודני היו "שכבת הארץ: מטפורה כחוויה והיסטוריה בחיים ובכתבים אמריקאים" (1975) ו-"הארץ שלפניה: הפנטזיה והניסיון של הגבולות האמריקאיים, 1630-1860 (1980). שני מחקרים אלו עוסקים בנושאים סביבתיים ובהרס ההיסטורי של האדמה. קולודני פרסמה ספר נוסף המבוסס על ניסיונה המנהלי כדיקנית באקדמיה, "לאכזב את העתיד: דיקנית מתבוננת על השכלה גבוהה במאה העשרים ואחת" (Failing the Future: A Dean Looks at Higher Education in the Twenty-First Century, Duke University Press, 1998), המפרט כיצד נשים ולא-לבנות/ים הן עדיין הזר בקמפוסים בארצות הברית. הספר בוחן גם את מעמדם של מדעי הרוח בהשכלה הגבוהה, את ערך הקביעות ואת הצורך שבאקדמיה תהיה מדיניות ידידותית למשפחה. זהו ספר על חדשנות חינוכית הנחוצה במאה העשרים ואחת.

קולודני ידועה גם בזכות שני מאמרים שפורסמו בשנת 1980: "לרקוד בשדה המוקשים": (Some Observations on the Theory, Practice, and Politics of a Feminist Literary Criticism" (Feminist Studies, Spring 1980)) ו-"מפה לקריאה מחודשת: מגדר ואינטרפרטציה של טקסטים ספרותיים" (A Map for Re-Reading: Gender and the Interpretation of Literary Texts" (New Literary History, Spring 1980)).

מבין אלה, "לרקוד בשדה המוקשים" הוא הידוע ביותר, והוא נחשב למאמר הנקרא ביותר בביקורת ספרות פמיניסטית אמריקאית". המאמר תורגם לשפות רבות והודפס מחדש ברחבי העולם.

בשנת 2007 פרסמה קולודני יצירת מופת אבודה של הספרות האמריקאית הילידית, "חייו ומנהגיו של האיש האדום" (The Life and Traditions of the Red Man), מאת ג'וזף ניקולאר, שפורסמה במקור בשנת 1893. ספרו של ניקולאר מתחקה אחר ההיסטוריה של בני עמו שבט הפנובסקוט (the Penobscot Nation) מרגעי הבריאה הראשונים ועד הגעתו של האדם הלבן. ההוצאה המחודשת של יצירה חשובה זו כוללת גם היסטוריה של שבט הפנובסקוט והקדמה אקדמית לטקסט. נקבע כי התמלוגים מהספר יועברו לפנובסקוט.

בשנת 2012 פרסמה קולודני את "בחיפוש אחר קשר ראשון" (In Search of First Contact: The Vikings of Vinland, the Peoples of the Dawnland, and the Anglo-American Anxiety of Discovery (Duke University Press)). ספר זה נחשב לתרומה גדולה לתחום לימודים אמריקניים. באמצעות סיפורים של ילידים אמריקאים ואירו-אמריקאיים, הוא בוחן את הקשרים הראשונים בין עמי העולם החדש והישן. הוא גם מתייחס לתחרות בין לייף אייריקסון וכריסטופר קולומבוס על התואר "המגלה הראשון".

תאוריה ספרותית וביקורת

סמליות נוף ואקופמיניזם

מצב העניינים: מטאפורה כחוויה והיסטוריה בחיים ומכתבים אמריקאים

בספרה הראשון, "מצב העניינים: מטאפורה כחוויה והיסטוריה בחיים ומכתבים אמריקאים" (The Lay of the Land: Metaphor As Experience and History in American Life and Letters), חוקרת קולודני את הקולוניזציה של אמריקה, הן במציאות והן בתחום המטאפורה. היא בוחנת את השימוש החוזר בסמל של הארץ כאשה בחיים ובספרות(Kolodny, ix).

קולודני טוענת בהקדמה שההשלכה של דימויים נשיים על הארץ הייתה חיונית לקולוניזציה שלה. היא תוהה האם היה צורך להתייחס לארץ כמטפחת, ומעניקה חיק אימהי בגלל האיום המנוכר, ואולי אפילו מסרס, של הלא נודע?" (9) על ידי התייחסות לארץ כאשה, המתיישבים יכלו להפיג חלק מהפחד והמסתורין של הארץ הלא מוכרת. כך היא הפכה לדמות אימהית מטפחת, שקיימת כדי לספק מחיה, או לדמות פסיבית בתולית, הקיימת רק כדי שישלטו בה, מינית או בכל צורה אחרת. כאשר מטאפורות אלו קיימות, הייתה לקולוניליסטים מסגרת דרכה יכלו לראות את המרחבים העצומים של צפון אמריקה כפחות מנוכרים ומפחידים. באמצעות ניתוח יצירותיהם של סופרים גברים, כמו פיליפ פרנאו, ג'יימס פנימור קופר וג'ון ג'יימס אודובון, קולודני עוקבת אחרי ההשלכות של המטפורה של הארץ כאשה.

פרקים שונים של הספר מתכתבים עם תקופות כרונולוגיות שונות שלאחר גילוי אמריקה והקולוניזציה שלה ודפוסי חשיבה מטפוריים שונים כפי שבאו לידי ביטוי בספרים שנסקרו. בפרק 2, "סקירת הארץ הבתולה: מסמכי החקירה וההתיישבות, 1500–1740", ישנה השוואת הארץ לגן עדן בתולי, פרק 3, "הרס שדות השפע: המאה השמונה עשרה", דן באידיאלים האגרריים והפסטורליים הרומנטיים שצבעו את נוף אמריקה, במיוחד בהשוואתה לארצות אידיאליות כמו אליסיום וארקדיה, וההשלכות שעלו מאידיאלים אלו. כגון ניצול הארץ ושינויה.

פרק 4: "שרים את עברה ושרים את שבחיה: המאה התשע-עשרה", בוחן את תפקיד הדימוי הכפול: אמא ופילגש בארץ, כמו גם את התסכול מהדחף לחיי כפר לאחר העלמות הספר האמריקאי וניצחון התעוש בצפון בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית.

לבסוף, פרק 5, "הגשמה עם גן העדן: המאה העשרים", עוסק בגידול התיעוש והכמיהה לחזור ולשלוט בנשיותה היפה והמופלאה של היבשת החדשה." (139)

ניכרות השפעות פרוידיאניות ופסיכואנליטיות בטקסט במיוחד ב"דינמיקה הפסיכוסקסואלית של גן העדן הבתולי" (קולודני, "הארץ שלפניה", 3). ואפשר גם למצוא בו גוונים של אקופמיניזם.

הארץ שלפניה: פנטזיה וחוויה של הגבולות האמריקאים, 1630-1860

בהקדמה לספר זה (The Land Before Her: Fantasy and Experience of the American Frontiers, 1630-1860), קולודני מסבירה כי מטרת המחקר היא לשרטט את התגובות הפרטיות של נשים לצורות ולזמנים השונים של רצועות הספר האמריקאי, ולהתחקות אחר המסורת של הצהרות פומביות של נשים בנושא המערב." (קולודני, "הארץ שלפניה", xi) לכן גישתה לנושא דומה לזאת שב"מצב העניינים" ("נוף כסמל ... תחום" [xii]), אך מכיוון אחר. בכתבים שבחנה היא הבחינה בתמה שונה מזאת של הכותבים הגברים:

כמו בעליהם ואביהם, גם נשים משתפות במניעים הכלכליים שמאחורי ההגירה; וכמו הגברים, גם נשים חלמו להפריח את השממה. אך הדגשים שונים ... בניגוד להתבטאויות הגבריות על גן העדן החדש, נשים כתבו כי הספר היה בשבילן מקום מפלט שיאפשר חיי משפחה אידיאלים. נראה כי ניצול ושינויים עצומים שהתחוללו ביבשת לא היו חלק מהפנטזיות של הנשים. הן חלמו, בצניעות רבה יותר, על מציאת בית וקהילה משפחתית בתוך הגן המטופח. (xii – xiii)

בטקסטים של הנשים אין כמעט בטוי של הנשים לנוכחות הכובשת של רצועות הספר שקולודני מצאה אצל הסופרים הגברים עליהם דנה ב"מצב העניינים". אין גיבורים מנצחים מהסוג של ס דניאל בון או דייבי קרוקט ; במקום זאת, הנרטיבים של הן התמקדו בניצחון חיי המשפחה והסדר הטוב בארץ פראית.

הספר מאורגן באופן כרונולוגי, בדומה ל"מצב העניינים". החלק הראשון שכותרתו "ספר ראשון: משבי להסתגלות, 1630-1833", ומתחקה אחר כתיבתן של נשים על תולדותיהן כשעברו מהשבי באופן מילולי (בסיפורה של מרי רולנדסון על כיבושם של אינדיאנים) ופיגורטיבי (התחושה של להיות כלואה בארץ חדשה ומוזרה) להסתגלות הודות לכישורי הישרדות שלהן. דוגמה אחת היא רבקה בון, אשתו של דניאל בון.

ספר שני, "מקידום לספרות, 1833-1850", עוקב אחרי הניסיונות לעודד נשים לעבור מערבה, מכתבים של סופרים גברים ועד לנרטיבים של הנשים עצמן.

החלק השלישי והאחרון, "ספר שלישי: השתלטות מחדש על גן עדן, 1850–1860", מתעד את ניסיונותיהן של נשים ליצור סדר מוכר בארץ שעדיין אינה מוכרת.

אקופמיניזם

שני הספרים הללו מתייחסים לז׳אנר של הפמיניזם הנקרא אקופמיניזם, דוקטרינה חברתית ופוליטית המייצגת קשר בין שעבוד נשים לבין הרס הטבע. אקופמיניסטיות מאמינות כי תרבות המבוססת על שליטה בנשים קשורה ישירות לרעיונות חברתיים המקדמים את ההתעללות הסביבתית בכדור הארץ.

לשני ספרים אלו יש קשר לאקופמיניזם, ובמיוחד ל"מצב העניינים". הפמיניזציה של הארץ והדימויים של הארץ כדמות נשית פסיבית ומעניקה, מבטאים רעיונות חברתיים שעליהם מוחה האקופמיניזם. באופן דומה, הארץ שלפניה מדגים את אותם רעיונות מנקודת מבט שונה באידיאל של הגן הביתי, או שינוי הטבע.

"לרקוד בשדה המוקשים"

ייתכן שהמאמר הידועה ביותר של קולודני הוא "לרקוד בשדה המוקשים" משנת 1980 זהו ניסיון חלוצי לסקור את עשר השנים הראשונות לחקר הספרות הפמיניסטית, וגם לנתח את עיקר הטענות התאורטיות. המאמר היה נתון לביקורת בשנים שחלפו מאז פרסומו הראשוני, אך עדיין ניתן לראות בו מדריך לנושאים החשובים והמתודולוגיות הפמיניסטיות ".

קונסטרוקטיביזם חברתי

אף על פי שהיא לא משתמשת במונח, קולודני מדגישה במאמר קונסטרוקטיביזם חברתי. באמצעות תאוריה זאת, ישויות חברתיות נתפסות תמיד במצב של שינוי כאשר החברה עצמה משתנה, והיחסים בין הישויות משתנים.

ב"לרקוד בשדה מוקשים" מיישמת קולודני תאוריה זאת על הקאנון הספרותי, אותן יצירות ספרות שנחשבות מתאימות למחקר. אבל קאנון כזה נוצר על ידי מבקרים שערכיהם בסוגיות האסתטיקה אינם נייטרליים. הפרשנות הביקורתית נוצרת על ידי האינטראקציה בין שני אובייקטים: הטקסט והקורא. לפי קולודני, יכולתו של הקורא לקרוא כל טקסט נתון מעוצבת על ידי המוסכמות וההנחות החברתיות של זמנן ומקומן; הקריאה הופכת למוצר חברתי. אך גם הטקסט עצמו אינו טהור; גם הוא מעוצב על ידי קשרים חברתיים ומנהגים. לכן כל פרשנות ביקורתית היא בהכרח תוצר של שתי צורות של הבניה חברתית. "הקורא והטקסט נוצרים — ומשיכים להיווצר מחדש." יש לקחת בחשבון את האופי הדינמי של הטקסט ושל הקורא כאחד כאשר בוחנים יצירה כלשהי או את הביקורת הקיימת עליה.

תאוריה

למאמר של קולודני מתווה תאורטי ברור. לאור התפיסה הקונסטרוקטיביסטית החברתית כי ערכים אסתטיים, הנבחרים כחלק מהקאנון הספרותי, הם למעשה תוצרים של מוסכמות וערכים חברתיים, קולודני טוענת כי ביקורת פמיניסטית צריכה לגלות כיצד ערך אסתטי נבחר מלכתחילה (קולודני 2147) ואז להעריך את דפוסי הקריאה שנבנו מבחינה חברתית המובילים לאותו שיפוט ערכי. "לאחר שמתחבטים עם חילוקי דעות ערכיים, על הפמיניזם לשקול את התהליכים העומדים בבסיס השיפוט הערכי." "לרקוד בשדה המוקשים" מתוה גרעין בן שלושה חלקים המוסכמים על ידי מרבית החוקרות הפמיניסטיות בנות זמננו כחיוניים. ראשית, כל הבניה של קאנון ספרותי היא קונסטרוקציה חברתית; שנית, באופן תת-מודע קוראים מתייחסים לטקסטים מנקודת מבט מסוימת; ושלישית, יש לבחון מחדש בצורה מודעת ובביקורתיות את ההטיה הלא-מודעת הזו הקיימת אצל כל הקוראים.

ראשית, קולודני כותבת, "היסטוריה ספרותית ... היא בדיונית." (קולודני 2153) הכוונה לגיבוש המסורתי של הקאנון הספרותי וההיסטוריה הספרותית כמבנה חברתי. לדוגמה, הקאנון הספרותי המערבי נוצר ברובו על ידי גברים לבנים ומשכילים, ולכן המיקוד של הקאנון הוא על יצירות של גברים לבנים משכילים. הקאנון מגלם ומנציח את האידאולוגיה הדומיננטית של התקופה ויש לזה השלכות מעבר לערכים אסתטיים. לתת עדיפות לטקסטים של קבוצה מסוימת משמעותה להתעלם מטקסטים שנוצרו על ידי קבוצות חברתיות אחרות. בשנים האחרונות יש קריאת תגר על האופי המונוליטי של הקאנון, ויצירות של חלקים מעולם הספרות שהתעלמו בעבר (נשים, להט״בים, ומיעוטים אתניים) זוכות לדריסת רגל מסוימת בקאנון.

שנית, קוראי הטקסטים "עוסקים ... לא בטקסטים אלא בפרדיגמות ." (2155) כשם שטקסטים וקאנונים הם הבניות חברתיות, כך גם נקודות התצפית של הקוראים בכל טקסט נתון. מבקר הספרות סטנלי פיש, כינה את נקודות התצפית הללו קהילות פרשניות. קולודני טוענת כי אנו מנכסים משמעות מתוך טקסט ... על פי ההנחות והאמונות שלנו (מודעות או לא) שאנו מביאים אליו." (2155)

קולודני שואפת לבטל את חוסר המודעות של הקורא" בחלק השני של התאוריה שלה:

מכיוון שהקריטריון על פיו אנחנו נותנים ערך אסתטי לטקסטים אינו מהימן, בלתי ניתן לשינוי, או אוניברסלי, עלינו לבחון מחדש לא רק את האסתטיקה שלנו, אלא את ההטיות הטבועות בנו, והאמונות שמרכיבות את הביקורת שלנו ומעצבות את התגובות האסתטיות שלנו. (קולודני 2158)

שלושת עקרונות תאורטיים אלו נתמכים אז על ידי מושג הפלורליזם. פלורליזם בהקשר זה מתייחס למאמץ מודע לא להגביל את עצמו לגישה ביקורתית אחת בעת קריאת טקסט. מטרת הפלורליזם כאן היא להשתמש בגישות ביקורתיות מרובות ולקבל הערכה מלאה יותר של מגוון המשמעויות שקיימות בטקסט בודד. קולודני מתייחסת באופן ספציפי לפלורליזם פמיניסטי, אשר נותן תוקף ל"פרשנויות מרובות לטקסטים שונים" בהתאם לתועלת שיש בגישה הפלורליסטית לטקסט. שיטת קריאה זאת מאפשרת שוויון לגישות שונות וגם בחינה ביקורתית שלהן, מה מה שעוזר ליצור את "המודעות הביקורתית הרחבה" תומך העיקרון השלישי של קולודני, כפי שתוארה לעיל.

המאמר מדגיש את המצב האמיתי של נשים בנות זמננו. קולודני סבורה כי אין להגביל פמיניזם ומחקרי נשים לספרים או קורסים מסוימים. "רעיונות הם חשובים כיוון שהם קובעים את הדרכים בהן אנו חיות, או רוצות לחיות, בעולם" (Kolodny 2164); לכן רעיונות אינם אמורים להתקיים בוואקום, אלא יש לקחת אותם לעולם באמצעות אקטיביזם.

ביקורת

חוקרות מסוימות מתחו ביקורת על "לרקוד בשדה מוקשים". הידועה מהן הופיעה במאמר שקולודני כתבה ביחד עם ג'ודית גרדינר, אלי בולקין, ורנה פטרסון שנקרא "מחלף לביקורת פמיניסטית: על 'לרקוד בשדה מוקשים'", שפורסם בכתב העת Feminist Studies בשנת 1983.

גם בולקין וגם פטרסון מאמינות שקולודני אמנם מתייחסת לנשים במאמרה, אך זאת רק קבוצה מסוימת של נשים — לבנות, מעמד בינוני והטרוסקסואלי. זאת ביקורת נפוצה על הגל השני של הפמיניזם שנטה להתעלם מבעיותיהן של נשים לא לבנות ולא-הטרוסקסואליות לטובת תרבות פמיניסטית הטרוסקסואלית לבנה והומוגנית

לאכזב את העתיד: דיקנית מתבוננת על ההשכלה הגבוהה במאה העשרים ואחת

ספרה של קולודני משנת 1998, "לאכזב את העתיד: דיקנית מתבוננת על ההשכלה הגבוהה במאה העשרים ואחת אינו יצירת ביקורת ספרותית, אלא ספר ביקורת מוסדי. לאחר שכיהנה כדיקנית למדעי הרוח במשך חמש שנים באוניברסיטת אריזונה, כתבה קולודני את הספר הזה כדי לתאר כמה מהבעיות העומדות בפני מוסדות אקדמיים. אלה כוללים את היכולת של המחוקקים והמנהלנים לקבל החלטות לא מושכלות לגבי קיצוצים בתקציב מבלי להבין את ההשפעה של קיצוצים כאלה על חינוך איכותי; שלל בעיות הקשורות לתהליכי קביעות וקידום, שלדעת קולודני, עדיין משקפים גישה אנטגוניסטית לנשים או למיעוטים אתניים; בעיה עם הטרדה אנטי-פמיניסטית ואנטי- אינטלקטואלית; חוסר תמיכה זמינה לסטודנטים הורים לילדים; העובדה שנשים ואלו שאינם לבנים עדיין נחשבים לזרים ברחבי הקמפוס ובמוסדות האוניברסיטאיים; והשפעתה של תוכנית לימודים מיושנת מול מגוון דמוגרפי גדל וצרכי למידה משתנים של הסטודנטים. קולודני מפרטת מספר שינויים שניתן לבצע לשיפור התנאים.

ראו גם

• השכלה גבוהה
• ביקורת ספרותית
• פמיניזם גל שני
• קונסטרוקטיביזם חברתי

קישורים חיצוניים

• אנט קולודני, ברשת החברתית Goodreads
• אנט קולודני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)