אמנת מי נהר האינדוס
 | |
| נהר האינדוס ויובליו | |
| חותמים |
הודו, פקיסטן  |
|---|---|
  | |
אמנת מי נהר האינדוס (באנגלית: The Indus Water Treaty) היא אמנה בין הודו לפקיסטן, בחסות הבנק העולמי, בה הוסכם על אופן השימוש במים הזמינים של נהר האינדוס ויובליו. היא נחתמה בקראצ'י ב-19 בספטמבר 1960 על ידי ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו, ונשיא פקיסטן איוב ח'אן.[1]
בין הודו לפקיסטן התלקחו מספר סכסוכים צבאיים מאז אשרור האמנה ב-1960, אך הם לא נסובו סביב חוסר הסכמה הנוגע לחלוקת מים, ורוב המחלוקות בעניין זה הוסדרו באמצעות הליכים משפטיים שנקבעו במסגרת האמנה.[1]
אמנת מי נהר האינדוס נחשבת, איפוא, לאחד מהסכמי שיתוף המים המוצלחים ביותר בעולם כיום.[1][2] למרות זאת, ישנם מומחים הסוברים כי צריך לעדכן פרטים טכניים מסוימים בהסכם, וכן להרחיב את היקפו, על מנת לקחת בחשבון את שינויי האקלים שהתרחשו מאז נחתם.[2][3]
פרטי האמנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבסיסה, האמנה מקנה שליטה על מימי שלושת ה"נהרות המזרחיים" - נהר הביאס, נהר הראווי ונהר הסאטלג', הממוקמים בהודו, ובהם זורמים בממוצע בשנה כ-41 מיליארד מ"ק מים - להודו; ושליטה על מימי שלושת "הנהרות המערביים" – נהר האינדוס, נהר הצ'נאב ונהר הג'לאם, גם הם ממוקמים בהודו, ובהם זורמים בממוצע כ-168 מיליארד מ"ק מים - לפקיסטן. הווה אומר, לפי האמנה קיבלה הודו כ-20% מסך המים במערכת נהרות האינדוס בהודו, ואילו פקיסטן קיבלה את 80% הנותרים.[4] האמנה כן מרשה להודו להשתמש במי הנהרות המערביים לשימוש מוגבל בהשקיה, ושימוש בלתי מוגבל באופן שלא צורך את המים - למשל לייצור חשמל, לשיט, לגידול דגים וכדומה. בנוסף, יש בה תקנות מפורטות הנוגעות לפרויקטי בנייה מעל הנהרות המערביים. ההקדמה של האמנה מכירה בזכויות ובחובות של כל אחת משתי המדינות לשימוש מיטבי במים ממערכת נהרות האינדוס ברוח של רצון טוב, ידידות ושיתוף פעולה. אף על פי שלאמנה אין פן ביטחוני, פקיסטן, בהיותה מדינה במורד הזרם של הנהרות המזרחיים והמערביים, חוששת שהודו עלולה לגרום לשיטפונות או לבצורות בפקיסטן, במיוחד בתקופות מלחמה.[1]
נוסף לכך, כחלק מהאמנה ניתן מימון על מנת להכין את הקרקע להפרדה זו בין השקיה ממי הנהרות המזרחיים והמערביים, שכן היה צורך לכרות מאות ק"מ של תעלות ולהקים סכרים חדשים גם פקיסטן וגם בהודו; בין היתר ניבנו סכר מנגלה על נהר הג'לאם, וסכר טרבלה על נהר האינדוס. לשם תהליך זה הוקצבה תקופת מעבר של 10 שנים.[1]
האמנה אף ייסדה את ועדת אינדוס הקבועה (Permanent Indus Commission), שמטרתה ליצור שיח ושיתוף פעולה בין המדינות. בוועדה יושב נציג אחד מכל מדינה, והיא הערכאה הראשונה כאשר מתגלעת אי-הסכמה בנוגע לאחד מהנושאים בהם האמנה עוסקת. אם הוועדה אינה מצליחה להגיע לפתרון, מתואר באמנה מנגנון ליישוב מחלוקות, תחילה על-ידי פנייה למומחה צד שלישי מוסכם, ולאחריו פנייה לבית משפט לבוררות שיוקם אד-הוק לפסיקה בנושא.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורם של רוב מימי מערכת נהרות האינדוס באזור טיבט והרי ההימלאיה, במדינות הימאצ'ל פרדש וג'אמו וקשמיר. הם זורמים דרך מדינות פנג'אב וסינד, ולבסוף נשפכים לים הערבי מדרום לקראצ'י בגוג'ראט. נהרות אלה סיפקו מים להשקיה חקלאית מאז התקיימה ציוויליזציה בעמק נהר האינדוס, מזה אלפי שנים. בסביבות אמצע המאה ה-19, תחת השלטון הבריטי, מערכת ההשקיה פותחה, הורחבה ועברה מודרניזציה.[1]
לאחר חלוקת הודו ב-1947, כחלק ממלחמת הודו-פקיסטן של 1947–1948, התגלע הסכסוך על מי נהרות האינדוס בין שתי המדינות העצמאיות החדשות, הודו (ששלטה במזרח פנג'אב) ופקיסטן (ששלטה במערב פנג'אב); זאת מאחר שהגבול בין שתי המדינות חילק גם את מערכת ההשקיה המסועפת. בחלוקה שנוצרה הודו קיבלה את השליטה על כמעט כל מקורות המים של מערכת הנהרות, ואילו לפקיסטן נותרה שליטה בעיקר על מורד הזרם. כתוצאה מכך, להודו הייתה היכולת להפחית בצורה ניכרת את ספיקת הנהרות ששימשו להשקיית אזורים חקלאיים נרחבים במערב פקיסטן. בשנת 1947 נחתם הסכם בין המדינות על מנת לשמור על הסטטוס קוו לתקופה מוגבלת. באביב 1948, לאחר שתוקף ההסכם הקודם פג, החלה הודו למנוע זרימת מים לאחד מתעלות המים העיקריות בפקיסטן; כחודש לאחר מכן, הגיעו שתי המדינות להסכמה חדשה לאחר משא ומתן קדחתני של כשבוע, בו אף אחת מהן לא ויתרה על דרישותיה על מי הנהרות, אך הוחלט פקיסטן תשלם עבור המים שיזרמו מהודו ובתמורה הודו לא תקטין את ספיקת הנהרות לפקיסטן; גם הסכם זה נועד להיות זמני, עד להגעה לפתרון יציב לזמן ארוך. בשנים הבאות המשא ומתן על השליטה על מי הנהרות המשיך, אולם שני הצדדים לא היו מוכנים להתפשר, ולא הגיעו להסדרת הנושא.[1]
בשנת 1951, דייוויד לילינתל, לשעבר יו"ר רשות עמק טנסי והוועדה האמריקנית לאנרגיה אטומית, ביקר באזור כדי לכתוב סדרת מאמרים למגזין קולייר'ס (Collier's). מששב לארצות הברית, כתב מאמר ובו הציע ששתי המדינות ישתפו פעולה בפיתוח מערכת ההשקיה על נהרות האינדוס, כך שלשתיהן יסופקו די מים לצורכי החקלאות שלהן, מבלי להתייחס לסכסוכי עבר או לשיקולים פוליטיים; זאת בחסותו ובמימונו של צד שלישי - הבנק העולמי.[1]
יוג'ין בלאק, נשיא הבנק העולמי, קיבל את הצעתו של לילינתל, והחל לקדם משא ומתן בין שתי המדינות. לאחר שנים של שיחות, נחתם ההסכם בין ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו ונשיא פקיסטן איוב ח'אן ב-19 בספטמבר 1960.[1]
מאז נחתם ההסכם, מספר מחלוקות נתיישבו בשלום בין שתי המדינות. דוגמה בולטת הוא סכר קישנגנגה (Kishanganga) אותו החלה הודו להקים ב-2007 על נהר קישנגנגה, יובל של נהר הג'לאם. המחלוקת הגיעה עד לבית משפט לבוררות, שפסק בדצמבר 2013 כי הודו לא הפרה את האמנה, כל עוד היא מבטיחה שהזרם בנהר לא יפחת מ-9 מ"ק לשנייה.[5]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 סלמאן מ.א. סלמאן וקישור אפרטי, Conflict and Cooperation on South Asia's International Rivers: A Legal Perspective, הוצאת הבנק העולמי, 2002, עמ' 37-64
- ^ 1 2 בקשי גיטנג'אלי וטריוודי סאהיבה, The Indus Equation, Strategic Foresight Group, 2014
- ^ ארשאד עבאסי, Revisiting or Renegotiating the Indus Water Treaty – A Death Sentence for Peace in South Asia, באתר Center for Research & Security Studies
- ^ Indus Waters Treaty 1960 : Present Status of Development in India
- ^ הודעה לעיתונות של בית המשפט לבוררות בנוגע לפסק הדין