אמירה לנוכרי
אמירה לנכרי - שבות[1] הוא מונח הלכתי שפירושו איסור מדרבנן[א] לבקש מגוי שיעשה בשביל היהודי מלאכות האסורות לעשות בשבת[2] או ביום טוב[ב] או בחול המועד[3].
האיסור אינו רק באמירה מפורשת או ברמיזה, אלא אף אם לא אמר לגוי דבר, והגוי עשה מעצמו מלאכה עבור ישראל, אסרו חכמים על יהודי ליהנות ממנה אם נעשתה למענו בשבת או יום טוב[4][5].
במקרים מסוימים התירו חכמים אמירה לגוי, כמו באמירה לגוי לעשות איסור מדרבנן במקום צער, חולי או הפסד ממון[6]. בהלכה נחשב מעשה כזה כ"שבות דשבות", כלומר עבירה על שבות על ידי פעולה של שבות: האמירה לגוי היא עבירה על שבות, והפעולה שהגוי עושה גם היא אסורה רק משום שבות.
במקרים חמורים יותר הותרה אמירה לגוי לעשות אף איסור דאורייתא, כגון עבור חולה שאין בו סכנה[7], לצורך מצווה של רבים (במקום צורך גדול)[8], בבין השמשות (במקרים מסוימים)[9] ובמקום מחלוקת הפוסקים[10].
גם פסיק רישא אם יתבצע כתוצאה מאמירה לגוי - הותר, בין באיסורי דאורייתא ובין באיסורי דרבנן[11].
מקור ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא ניסוח לא אנציקלופדי.המקור להלכה הוא קושייתו של רב אשי, על דברי רב פפא במסכת שבת.
המשנה במסכת שבת אומרת: ”לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים”[12]. והכוונה לפועלים שיבואו ויעשו מלאכה, לאחר השבת[13].
על התוספת "ולא יאמר לחבירו..." מקשה הגמרא ”פשיטא כלומר: לשם מה התוספת, הלא הדברים פשוטים - מובנים מאליהם. שכן מאי שנא במה שונה הוא, ומאי שנא ובמה שונה, חבירו - ששניהם אינם יכולים לשכור פועלים בשבת?”[14].
מתרץ רב פפא: ”בחבר גוי. כלומר: אכן גם לחבר יהודי אסור בשבת לשכור פועלים כדי שיבואו לעשות מלאכה לאחר השבת, אך כאן מדובר בחבר גוי, שניתן היה לחשוב שמותר לו, ולכן באה המשנה והוסיפה את התוספת”[14]. על כך מקשה רב אשי ”אמירה לגוי שבות?. כלומר הרי גם האמירה לגוי, עצמה, היא אסורה משום שבות, ומה בכך שהחבר הוא גוי”[14]. וזהו המקור להלכה.
טעמי האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטעם איסור אמירה לגוי נאמרו כמה דעות:
- זלזול באיסור שבת, וישנו חשש שישראל יעשה איסורי שבת (רמב"ם)[15].
- איסור ודבר דבר (רש"י)[16].
- איסור שליחות (רש"י)[17], על אף הכלל הבסיסי ש"אין שליחות לגוי"[ג].
בספרות האחרונים נאמרו הבדלים בין הטעמים[ד].
היתרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שבות דשבות במקום מצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד מובא דעתו של רבה שהתיר לומר לגוי להביא מים חמים לצורך רפואת תינוק ביום מילתו, על אף שמעשה הגוי היה כרוך באיסור הוצאה מדרבנן[18].הראשונים נחלקו אם יש ללמוד מדברי רבה אלו לכל דיני שבת:
- דעת בעלי התוספות ועוד[19], שהיתר זה נאמר רק לצורך מילה שכן במילה יש היתר מיוחד משום שמצוות מילה דוחה את השבת. ואין ללמוד מכך לכל איסורי שבת[20]
- דעת הרי"ף, הרמב"ם[21] ועוד[22], שיש ללמוד מדין התלמוד לכל איסורי דרבנן. ולכן מותר ליהודי לומר לגוי לעשות בשבת איסורים מדרבנן, לצורך חולה ("מקצת חולי, אף על פי שאין בו סכנת אבר ואינו כולל את כל הגוף") או לצורך מצווה, כגון הבאת שופר שנמצא על עץ לצורך תקיעת שופר בראש השנה, או במקום צער. הרב יוסף קארו פסק כשיטה זו[23].
- דעת העיטור שיש ללמוד מדברי התלמוד היתר אמירה לגוי אף באיסורי דאורייתא, את דעתו הביא הרמ"א אך כתב שיש לחוש לדעת האוסרים ולכן רק במקום צער גדול יהיה מותר[24].
נחלקו הראשונים אם גם הפסד ממון נקרא צורך גדול, לדעת הרמב"ם הותרה אמירה לגוי באיסור דרבנן לצורך הפסד[25], ויש חולקים[26], להלכה נפסק בשולחן ערוך הרב שיש לסמוך על הדעה המקילה לצורך הפסד ממוני משמעותי[27].
כלל זה תקף גם בעשיית מלאכה על ידי יהודי עצמו, אם המלאכה אינה אלא שבות ונעשית גם בשינוי - מותר לעשותה במקום צער ובמקום הפסד גדול.
סיכום היתרי שבות דשבות בעניינים השונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההלכה מתירה שבות דשבות, כלומר אמירה לגוי לבצע איסור דרבנן, בעניינים אלו (על פי ילקוט יוסף):
- במקום מצווה.
- בבין השמשות, היינו ספק יום ספק לילה, כאשר מדובר בעניין חשוב ביותר או בצורך מצווה.
- במקום מחלוקת הפוסקים בדבר האיסור. הטעם הוא שבמחלוקת הפוסקים באיסור דאורייתא מחמירים משום "ספק דאורייתא לחומרא", אך חומר זו מורידה את עצם האיסור למדרגת איסור דרבנן בלבד.
- במקום חולי: עבור חולה שאין בו סכנה. חולה שאין בו סכנה הוא חולה שנפל למשכב, אך לא נשקפת סכנה לחייו. למעשה עבור חולה שאין בו סכנה, מותך לומר לגוי אף לבצע מלאכות דאורייתא[28].
- במקום צער גדול.
- במקום הפסד מרובה.
רמז
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדעה הרווחת בהלכה שאין הבדל בין אמירה מפורשת לגוי לבין רמיזה[29], אולם דעת הרב יואל סירקיש ועוד[30], להתיר רמיזה לגוי.
היתר נוסף שנהג הרב יוסף מטראני הוא רמיזה לגוי (שאינה בלשון ציווי), באופן שההנאה ממלאכתו איננה מוחלטת, אלא היא רק תוספת להנאה קיימת[31] לדוגמה: אם יש אור בחדר אולם האור איננו מספיק חזק, מותר לומר לגוי בלשון רמז "אין כאן מספיק אור" והגוי יבין שצריך להדליק עוד אור. הרב יעקב עמדין חלק על היתר זה[32].
המהר"ם מינץ[33] התיר לומר לנכרי המביא ליהודי מכתב בשבת "אינני יכול לקרוא את המכתב" כך שהנכרי יבין מכך שאם הוא רוצה שהיהודי יקרא את המכתב עליו לפתוח בשבילו את המכתב[34]. יש אחרונים שכתבו שאין ללמוד מדין זה לשאר דינים, משום שפתיחת מכתב בשבת איננה אסורה[35].
הרב יצחק יוסף והרב עובדיה פסקו להלכה שלספרדים אין הבדל בין רמיזה לאמירה מפורשת: מה שמותר לומר לגוי - אין צורך ברמיזה. ומה שאסור - אסור גם ברמז[36][37]. זאת למעט כאמור לעיל רמיזה בעבור תוספת להנאה קיימת[38][39].
עם זאת מותר לומר לגוי ציווי שיבין ממנו לעשות מלאכה אחר השבת (אך לא בפירוש), שכן איסור אמירה לנכרי אינו אלא לעשות מלאכה בשבת עצמה.
צער בעלי חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מותר לומר לגוי לחלוב בעל חיים בשבת, כיוון שיש לבעל החיים צער מריבוי החלב, ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום איסור מהתורה של צער בעלי חיים, אך בתנאי שיטול הנכרי את החלב לעצמו או שיקנה את החלב מגוי לאחר השבת בסכום פעוט, כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל. אם הנכרי חלב מעצמו את החלב, אין כל בעיה ואין צורך לשלם לו משום מראית העין[40]. אך אסור לשתות את החלב בשבת.
משום מראית עין
[עריכת קוד מקור | עריכה]גזרו חז"ל שלא יעשה הנכרי פעולה לצורכו שלו עצמו, אם נראה הדבר כאילו עושה לצורך היהודי. מסיבה זו, השוכר גוי להוליך עבורו סחורה לביתו ממקום פלוני ובא הלה ולקח את הסחורה בשבת מבית היהודי ברשות, ראוי לבית הדין שבעיר לקנוס את היהודי בממון לפי עשרו או במלקות, אף על פי שהגוי עשה כאן פעולה לצורך עצמו, שהרי הגוי מקבל את הכסף לפי כמות העבודה ולא לפי השעות, כך ששעת העבודה היא לצורכו עצמו - להשלים את ההתחייבות שעליה הוא מקבל כסף קצוב[ה]. אך אם טעה והוא טוען שחשב שמותר, יש לבית הדין להאמינו.
בשאר איסורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגמרא[41] הסתפקו, האם איסור אמירה לנכרי נאמר רק באיסורי מלאכות שבת שעונשם סקילה אבל באיסורי תורה שהם בלאו בלבד - כגון איסור לא תחסום שור בדישו ואיסור סירוס בהמה[ו] אמירה לנכרי מותרת,[ז] או שגם בהם אסורה אמירה לנכרי.
הראשונים נחלקו בהכרעת הדין: הרא"ש[42] כתב בשם הראב"ד[ח] שהספק לא נפשט וממילא תקף הכלל שספק דרבנן להקל, שהרי אפילו בשבת אמירה לנכרי אסורה רק מדרבנן, אך לדעת רוב הפוסקים[43] הספק נפשט לחומרא.
הפוסקים דנו באיסורים נוספים כמו: שמיטת קרקעות, כלאי זרעים, הטלת מום בבכור בזמן הזה, איסורים מדרבנן ועוד.[44]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב אברהם יהושע השל דרברמדיקר, אמירה לנכרי, דיני אמירה לנכרי בשבת ויו"ט, ירושלים תשנ"ט.
- הרב שלמה דב סגל, אמירה לנכרי, הלכות שבת, בני ברק [תשס"ח].
- הרב בנימין יהושע זילבר, ברית עולם, דיני אמירה לנכרי, בני ברק תשל"ד.
- הרב דוד יוסף, הלכה ברורה, הלכות אמירה לנכרי בשבת (ב כרכים), מכון יחוה דעת, ירושלים תשע"ד.
- הרב שלום דובער לוין, הלכות אמירה לנכרי משולחן ערוך אדמו"ר הזקן, קה"ת, ברוקלין תשס"ז.
- הרב אברהם חיים עדס, ויאמר אברהם, הלכות אמירה לנכרי, ירושלים תשס"ג.
- הרב יוסף דוב ספטימוס, קיצור דיני אמירה לנכרי בשבת, תפרח תשע"ב (הוצאה שלישית).
- הרב חיים יאודה ישראל, רועה בשושנים, ביאור דעת השו"ע בהלכות אמירה לנכרי, קריית ספר תש"ע.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הערך "אמירה לנכרי שבות", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- אסופת מאמרים בנושא אמירה לנכרי והנאה ממלאכתו, באתר אסיף - שנתון איגוד ישיבות ההסדר
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ו', הלכה א'. אולם דעת הרב משה מקוצי כפי שהבין הט"ז שהאיסור הוא מהתורה (ט"ז סימן רמג ס"ק ג), וראו משנה ברורה, סימן רמ"ג, סעיף קטן ה' בשער הציון.
- ^ למעשה, לגויים אסור לשבות ממלאכה בשבת או ביום אחר מימי השבוע וגוי ששבת חל עליו חיוב מיתה תאורטי, כפי שנפסק "גוי ששבת... חייב מיתה... אבל אינו נהרג" (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י', הלכה ט').
- ^ משום שלהחמיר אומרים יש שליחות לגוי - הגהות מימוניות הלכות שבת פרק ו ס"ק ב
- ^ להבדלים שבין טעמי רש"י ראה בשו"ת אבני נזר סימן מג. קובץ שיעורים מסכת ביצה אות מט. שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן כה.
- ^ שונה הדבר אם הוא שכיר שעות.
- ^ לדעות שבן נח בעצמו מותר בסירוס בהמה
- ^ והטעם שבמלאכות יום טוב וחול המועד יש איסור אמירה לנכרי, משום ששבת ויום טוב הם כדבר אחד (תוספות, מסכת בבא מציעא, דף צ', עמוד א', ד"ה אבל)
- ^ אולם בהשגות הראב"ד על הרמב"ם (הלכות כלאים פרק א הלכה ג) מבואר שאסר.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"נ, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ח, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ', עמוד א'
- ^ ”נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה” (משנה, מסכת שבת, פרק ט"ז, משנה ו').
- ^ ”תנו רבנן: מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובמועד - אסור. כללו של דבר: כל שהוא עושה - אומר לנכרי ועושה, וכל שאינו עושה - אינו אומר לנכרי ועושה.” (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ב, עמוד א').
- ^ רמב"ם שם. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף א'.
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שכה' שז' איסור הנאה ממלאכת גוי, ס"ק פח' [1]
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ו', הלכה ט'שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ז, סעיף ה'.
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שז' אמירה לעכו"ם לצורך חולה, ס"ק עט' [2]
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שז' אמירה לעכו"ם במקום מצווה, ס"ק סה' [3]
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שז' אמירה לעכו"ם במקום מצווה, ס"ק סו' [4]
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שז' דין אמירה לגוי בשבת, ס"ק ו' [5]
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שז' אמירה לגוי בדבר שאינו מתכוין למלאכה, ס"ק כז' [6]
- ^ משנה, מסכת שבת, פרק כ"ג, משנה ג'
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף ק"נ, עמוד א', ד"ה מה לי הוא ומה לי חבירו
- ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"נ, עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ו', הלכה א'.
- ^ רש"י, מסכת עבודה זרה, דף ט"ו, עמוד א'
- ^ רש"י, מסכת שבת, דף קנ"ג, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ז, עמוד ב'
- ^ רשב"א ורמב"ן שבת דף קל עמוד ב
- ^ תוספות, מסכת גיטין, דף ח', עמוד ב', ועוד
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ו', הלכה ט'
- ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ג' סימן תקעו
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ז, סעיף ה'
- ^ בהגהתו על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ו', הלכה ט'.
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף קכ"א, עמוד א', ד"ה אין אומרים.
- ^ ראו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ז, סעיף ה', ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שז סעיף יב.
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שז' אמירה לעכו"ם לצורך חולה, ס"ק עט' [7]
- ^ רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ז, סעיף כ"ב בשם אור זרוע. הרב אברהם אבלי הלוי גומבינר, ספר מגן אברהם סימן שז ס"ק לא.
- ^ ב"ח סימן שז סעיף ב. חיי אדם סימן סב סעיף ב. ערוך השלחן סימן שז סעיף יד.
- ^ הובאו דבריו בספר כנסת הגדולה סימן שז, ובספרמשנה ברורה, סימן ש"ז, סעיף קטן ע"ו. שמירת שבת כהלכתה פרק ל סעיף ז.
- ^ ספר מור וקציעה סימן שז. גם הרב שלמה זלמן אוירבך בספר שולחן שלמה (סימן רעו עמוד רלט) פקפק על היתר זה.
- ^ שו"ת סימן קטז, בשם ראבי"ה
- ^ דבריו הובאו באחרונים ביניהם בספר שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שז סעיף ז.
- ^ הובאו דבריהם בספר חזון עובדיה שבת כרך ג עמוד תלו
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, קש"ע, סימן שז' - דין אמירה לגוי בשבת, ס"ק ב', ג', ד'
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רלח'
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, קש"ע, סימן שז' - דין אמירה לגוי בשבת, ס"ק ב'
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רלו'
- ^ שולחן ערוך הרב סימן שה סעיפים כט-ל.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ', עמוד א'
- ^ בבא מציעא פרק ז סימן ו
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז, הלכה י"ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק י"ג, הלכה ג'; רא"ש שם; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ה', סעיף י"ד; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן של"ח, סעיף ו'
- ^ אנציקלופדיה יהודית דעת - אמירה לנכרי שבות, באתר www.daat.ac.il