אל-כרמל (עיתון)

אל-כרמל
الكرمل
תדירות	שבועון
מייסד	נג'יב נצאר
תאריכי הופעה	1908–1942 (כ־34 שנים)
שפה	ערבית
מערכת	חיפה

אל-כרמל (בערבית: الكرمل) היה עיתון דו-שבועי בשפה הערבית שנוסד בשנת 1908 בחיפה בתקופה העות'מאנית ויצא לאור לאורך תקופת המנדט הבריטי עד לשנת 1942.^[1] העיתון נקרא על שם הר הכרמל, והגיליון הראשון שלו יצא לאור בדצמבר 1908.

"אל-כרמל" היה העיתון הפלסטיני הראשון, ומטרתו העיקרית הייתה מאבק בהעברת אדמות מבעלות ערבית לבעלות יהודית.^[2] הבעלים, העורך והכותב המרכזי של העיתון היה נג'יב נצאר (אנ') (1865–1947), ערבי פלסטיני נוצרי אורתודוקסי ואנטי-ציוני. מאמרי המערכת שלו הזהירו מפני הסכנות הנשקפות מהציונות לפלסטינים והודפסו לעיתים קרובות בעיתונים סוריים אחרים.

החל משנות ה-20, אשתו של נג'יב, סאד'ג' נצאר (ער') (חיה בשנים 1900–1970 לערך) הייתה גם עורכת, מנהלת ועיתונאית בעיתון. מלבד כתיבה, היא גם תרגמה מאמרים מהעיתונות הזרה.

שלהי התקופה העות'מאנית

בשנותיו הראשונות של העיתון, קו המערכת שלו שיקף גישה חיובית כלפי השלטון שבידי ועד האחדות והקדמה הטורקי, אך בשנת 1911, כמו רוב ההוגים הפאן-ערביים האחרים, הוא עבר להתנגד לוועד האיחוד והקדמה בגלל שנתפס כמוטה לטובת הציונות. העיתון נטה לתמיכה בתנועה הרפורמית ובדצנטרליזציה של השלטון באימפריה (כלומר, נגד המדיניות הצנטרליסטית של "הטורקים הצעירים").^[3]

ההיסטוריון הפלסטיני אמריקני רשיד ח'אלידי מאפיין את העיתונים "אל-כרמל" ו"פלסטין" כ"מסייעים בעיצוב התודעה הלאומית הפלסטינית המוקדמת ובהנעת התנגדות לציונות". ח'אלידי טוען שכמעט מיד לאחר פרסום הגיליון הראשון בדצמבר 1908, העיתון "הפך לכלי העיקרי של מערכה נרחבת נגד ההתיישבות הציונית בפלסטין". נג'יב נצאר הדפיס ידיעות ומאמרי מערכת הנוגעים לציונות ומטרותיה, וגם פרסם מאמרים על ציונות מעיתונים ערביים אחרים שבסיסם בקהיר, ביירות ודמשק, כמו "אל-מוקאטם", אל-אהראם, אל-מופיד, אל-איתיחאד אל-עות'מאני, ואל-מוקטאבאס, כמו גם מאל-חדרה מאיסטנבול ומ"פלסטין" שבסיסו ביפו. בנוסף, נצאר הקדיש סיקור מפורט לפעילות ולמטרות של ארגונים ציוניים בארץ ישראל ומחוצה לה. בין מרץ ליוני 1911 פרסם העיתון סדרה בת 16 חלקים בנושא "הציונות: תולדותיה, מטרותיה וחשיבותה", שיצאה מאוחר יותר כחוברת בת 65 עמודים. החומר כלל תרגום מרוכז של המאמר על הציונות מאנציקלופדיה יודאיקה, והערות של נצאר.^[4]^[5] החוברת הסתיימה בתיאור מאמציו של תאודור הרצל למען הציונות, בקריאה לאישים כמו הרצל, "שישכחו את האינטרסים הפרטיים שלהם לטובת הציבור", לקום מקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולהתנגד לציונות. מטרתו של נצאר הייתה להסית את דעת הקהל נגד הציונות, שאת מטרותיה ופעילותה ראה כאיום על אופייה הערבי של ארץ ישראל, אך הוא גם התמקד בלהתריע בפני הציבור על מקרים שבהם השלטונות העות'מאניים ואחר כך הבריטיים שיתפו פעולה עם ציונים כדי להקל על רכישות קרקע יהודיות. העיתונים "אל-כרמל" ו"פלסטין" ניהלו מסע תעמולה נגד הציונות, ובכך יצרו גורם של אינטגרציה בין הסנג'קים (מחוזות מנהליים עות'מאניים) השונים של ארץ ישראל.^[6] שני העיתונים מיהרו לפתוח במאבק ציבורי בכל פרשה של רכישת קרקעות יהודית בזמן השלטון העות'מאני, ומספר פעמים אף הצליחה פעולתם זו לחבל בהשלמת העסקות.^[7]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 התבטא נג'יב נצאר נגד כניסה טורקית לסכסוך והוכנס לרשימת מבוקשים. הוא הואשם בריגול למען הבריטים נגד טורקיה העות'מאנית ובעלות בריתה, ולכן ברח מביתו בחיפה לנצרת, ומשם נדד ברחבי הגליל ועבר הירדן המזרחי. הוא היה במנוסה במשך שלוש שנים, במהלכן חי עם רועי עיזים בדואים.

בזמן מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) הופסק העיתון על ידי השלטון העות'מאני.^[1] בין הכותבים התורמים לעיתון היו רבים שהשתתפו במרד הערבי של 1916, כמו האינטלקטואל הדרוזי עלי נאסר א-דין והמחנך והעיתונאי חמדי אל-חוסייני.

תקופת המנדט הבריטי

זמן מה לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט הבריטי, חודשה העיתונות בארץ ישראל. בתחילת שנות ה-20 היה העיתון מקורב לחוגי הוועד הפועל הערבי, ובהתאם לעמדתו גינה את ההתפרצויות האלימות של ערבים נגד יהודים במאי 1921 (מאורעות תרפ"א), וראה בהן מעשה של פרחחים.^[8]

משלהי 1923 בערך, החל העיתון לתמוך באופוזיציה לחוגי הוועד הפועל הערבי בפוליטיקה הפלסטינית, וחזר בו מגישתו האנטי-עות'מאנית: הוא החל לשבח את תקופת הח'ליפות, והודה כי טעה כשתמך ב"שוחרי המשרות והאינטרסים בשם הגזעיות (ענצריה)" (כלומר הלאומיים הערביים).^[9] העיתון תמך במפלגת האופוזיציה שקמה באותה שנה, "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית", ובמרוצת שנת 1924 תקף את הוועד הפועל הערבי בשל מתינותו כביכול כלפי הציונות, והציג את "המפלגה הלאומית" כגורם העקבי ביותר בעמדתו האנטי-ציונית.^[10]

ב-22 באוגוסט 1925 התייחס העיתון לתופעה הנפוצה של מכירת קרקעות על ידי ערבים לידי יהודים, ולחלקם של המנהיגים הפוליטיים במצב הזה: "אין להאשים את הממשלה הבריטית על סירובה להיענות לתביעותינו. עלינו להאשים את עצמנו, שכן הפקדנו את ניהול עניינינו בידי אנשים שאינם ראויים לאמון, מוכרי קרקעות, מתווכים ומחפשי משרות, אשר הבריטים בזים להם והעם שמינה אותם ממעט בערכם".^[11]

ב-1926 החל "אל-כרמל" לפרסם את "דף האישה" (Safhat al-nisa) שערכה סאד'ג' נצאר. בין השנים 1926–1933 היא הגיבה בעיתון על מגוון רחב של נושאים, כולל פעילות נשים מקומית, אזורית ובינלאומית. היא עודדה נשים לגדל את בניהן ובנותיהן באופן שוויוני ולהתחיל לעבוד כדי להקל על עצמאותן הכלכלית. היא גם דחקה בנשים להיות מעורבות בפוליטיקה, תוך הימנעות מסיעתיות לטובת אחדות. בשנת 1930 היא הייתה חברה מייסדת ומזכירת "איגוד הנשים הערביות" בחיפה, שהיה אחד הענפים הלוחמניים יותר של תנועת הנשים בתקופת המנדט הבריטי.

בסוף שנות ה-30 תוארה סאד'ג' נצאר על ידי השלטונות הבריטיים כ"איום לביטחון הציבור" ו"תועמלנית בולטת". במרץ 1939 היא נעצרה על ידי המשטרה הבריטית והוחזקה במעצר מנהלי לפי תקנות ההגנה לשעת חירום בכלא לנשים בבית לחם עד פברואר 1940, אז נעצרה כי "היא עסקה באופן פעיל בתעמולה חתרנית". לאחר שחרורה חזרה בשנת 1941 לערוך את העיתון, בזמן שפעל ללא רישיון, עקב סירוב הרשויות הבריטיות לחדש אותו. היא המשיכה בפעילותה בתנועת הנשים עד 1948, אז הפכה לפליטה וכתבה עבור הוצאות לאור שונות בלונדון ובדמשק. נראה כי היא מתה בדמשק במהלך שנות ה-70.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אל-כרמל בוויקישיתוף

אלכרמל, באוסף ג'ראייד - ארכיון עיתונות ערבית בארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית⁩, באתר הספרייה הלאומית של ישראל

הערות שוליים

^ ¹ ² יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 404.
^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 273.
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 17.
^ Emanuel Beška, "ANTI-ZIONIST JOURNALISTIC WORKS OF NAJĪB AL-KHŪRĪ NASSĀR IN THE NEWSPAPER AL-KARMAL IN 1914", Asian and African Studies, 20, 2, 2011
^ Emanuel Beška, "ARABIC TRANSLATIONS OF WRITINGS ON ZIONISM PUBLISHED IN PALESTINE BEFORE THE FIRST WORLD WAR", Asian and African Studies, 23, 1,2014
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עם עובד, תל אביב 1976, עמ' 7.
^ עאדל מנאע, "מהזדהות כלל־אסלאמית לראשית התנועה הלאומית: אתגר ההתמערבות והציונות", בתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 8, יהושע בן אריה, ישראל ברטל (עורכי הכרך), חלק ב, פרק 4, עמ' 193.
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 106.
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 172.
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 183.
^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 113.

[שמעוני_404-1] ¹ ² יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 404.

[2] ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 273.

[3] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 17.

[4] Emanuel Beška, "ANTI-ZIONIST JOURNALISTIC WORKS OF NAJĪB AL-KHŪRĪ NASSĀR IN THE NEWSPAPER AL-KARMAL IN 1914", Asian and African Studies, 20, 2, 2011

[5] Emanuel Beška, "ARABIC TRANSLATIONS OF WRITINGS ON ZIONISM PUBLISHED IN PALESTINE BEFORE THE FIRST WORLD WAR", Asian and African Studies, 23, 1,2014

[6] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עם עובד, תל אביב 1976, עמ' 7.

[7] עאדל מנאע, "מהזדהות כלל־אסלאמית לראשית התנועה הלאומית: אתגר ההתמערבות והציונות", בתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 8, יהושע בן אריה, ישראל ברטל (עורכי הכרך), חלק ב, פרק 4, עמ' 193.

[8] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 106.

[9] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 172.

[10] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 183.

[11] יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 113.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]