אלברטו קאבוס
 | |
| לידה |
12 בדצמבר 1800 סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
22 במאי 1863 (בגיל 62) פטרגוף, רוסיה |
| מקום קבורה |
בית העלמין וולקובו |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פדובה |
| יצירות ידועות |
תיאטרון מרינסקי |
| בן או בת זוג |
Aloysia Carobio |
| צאצאים |
Camilla Cavos, Caesar Cavos, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
  | |
אלברטו קאבוס (באיטלקית: Alberto Cavos; ברוסית: Альберт Кавос; 22 בדצמבר 1800 – 22 במאי 1863) היה אדריכל רוסי-איטלקי הידוע בעיקר בזכות עיצובי התיאטרון שלו - תיאטרון מריאינסקי בסנקט פטרבורג (1859–1860) ותיאטרון בולשוי במוסקבה (1853–1856).
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלברטו קאבוס נולד בסנקט פטרבורג למלחין האופרה הוונציאני קטרינו קאבוס, ולאשתו, קמילה בליוני, שהתיישבו ברוסיה ב-1798, לאחר נפילת הרפובליקה של ונציה. קאבוס התחנך באוניברסיטת פדובה ולאחר מכן חזר לרוסיה כדי להשלים הכשרה מעשית בסדנה של קארלו רוסי. אחיו ג'ובאני הוכשר במוזיקה וסייע לאביו באופרה של סנט פטרסבורג.
תיאטרון בולשוי (סנט פטרסבורג)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1826 קיבל קאבוס את העבודה הראשונה שלו - בנייה מחדש של תיאטרון הבולשוי. הבניין המקורי נבנה על ידי אנטוניו רינלדי ב-1770 התיאטרון נשרף ב-1811; השיקום נקטע על ידי מותו של הממונה עליו, ז'אן פרנסואה תומאס דה תומון, ב-1813. קאבוס הקדיש עשר שנים לפרויקט זה; התיאטרון נפתח מחדש כבימת האופרה המרכזית של סנט פטרסבורג בשנת 1836.[1] עם זאת, אמנות האופרה מצאה מעט תשומת לב בחצר המלכות. אופרות של מלחינים רוסים נאסרו. ב-1843 וב-1846 היגרה להקת האופרה הרוסית לתיאטרון הבולשוי של מוסקבה,[2] שנבנה באותה תקופה. אף על פי כן, התיאטרון שמר על החברה האיטלקית שלו והפך לבמה ביתית לבלט מריוס פטיפה ופעל עד 1886, אז בנו אותו מחדש כקונסרבטוריון של סנט פטרבורג.
תיאטרון מריאינסקי (סנט פטרסבורג)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1847–1848 קאבוס תכנן ובנה תיאטרון וקרקס מעץ בסנט פטרסבורג, בכיכר הידועה ככיכר התיאטרון. הקרקס נפתח ב-20 בינואר 1849, ועד מהרה הפך לבמה ביתית של להקת האופרה הרוסית שחזרה ממוסקבה ב-1850. תשע שנים מאוחר יותר, ב-26 בינואר 1859, נשרף הקרקס. אלכסנדר השני הורה לקאבוס לבנות מחדש את התיאטרון "עם כל השיפורים שהיו צריכים להיעשות כאשר בניין קרקס הופך לתיאטרון. הצאר הורה עוד שהאדריכל ישמור את עיטורי הפנים כפי שהיה בעבר".[3] קאבוס שמר על החזית הרומנסקית של הקרקס, אך עיצב מחדש את חללי הפנים, והחליף את הזירה העגולה הישנה באולם אופרה "איטלקי" בצורת פרסה. התיאטרון החדש נפתח באוקטובר 1860 כתיאטרון מריאינסקי הקיסרי, על שם הקיסרית מריה אלכסנדרובנה, והפך מיד לבמת האופרה הראשית של סנט פטרסבורג.
תיאטרון בולשוי (מוסקבה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-11 במרץ 1853, תיאטרון בולשוי במוסקבה נהרס בשריפה שהשאירה רק קיר חיצוני עומד. קאבוס השיג את החוזה לבנייה מחדש של התיאטרון והרחיב ושינה באופן משמעותי את התוכנית המקורית, ויצר את בולשוי כפי שהיה ידוע לפני שנסגר לצורך שחזור ב-2005. למרות השפל הכלכלי שנתלווה למלחמת קרים, העבודה זורזה במיוחד לאחר מותו של הצאר ניקולאי הראשון מרוסיה. לפי אלכסנדר בנואה, הוא שאף לפתוח מחדש את התיאטרון בזמן הכתרת יורשו של הצאר[4] בולשוי אכן נפתח מחדש בנוכחות אלכסנדר השני מרוסיה ב-20 באוגוסט 1856, ובו אולם מפואר חדש ל-2,150 צופים. בהתאם לאקלקטיות של התקופה, תיאר קאבוס את עבודתו כ"הופכת את האודיטוריום למרהיב ככל האפשר והפיק אפקט של אור, במידת האפשר, בסגנון הרנסאנס בשילוב עם הסגנון הביזנטי: צבע לבן, וילונות הארגמן הבוהקים, משובץ בעיטורי פנים מוזהב, השונים בכל קומה, ערבסקות הגבס והאפקט העיקרי של האודיטוריום - הנברשת הגדולה שלו...".[4]
הנרי סאתרלנד אדוארדס, עיתונאי בריטי בעת ההיא, שיבח את קאבוס כ"לא רק אדריכל, אלא גם אקוסטיקאי, אם יורשה לנו להשתמש במונח... הוא מבין את מה שלא נראה כמו בלונדון...".[5] לדברי אדוארדס, קאבוס לעג לרעיון שלא ניתן להבטיח תכונות אקוסטיות של בניין בתכנון; הוא עיצב, בנה והרכיב את האולמות שלו בכוונה לצליל. "הוא (הבולשוי) בנוי ככלי נגינה", העיר קאבוס.[5]
אדריכלים מודרניים הוסיפו הערת ביקורת: למרות אקוסטיקה מצוינת, הבולשוי סבל מאיכות בנייה ירודה ומתכנון לקוי של השטחים הציבוריים שלו. הבנייה הירודה עשויה להיות באשמת קבלנים מקומיים, ובלוח הזמנים של הצפוף של 16 חודשים ובתקציב צנוע של 900,000 רובל.[6]
חיים פרטיים ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1859 השלים קאבוס את הבנייה מחדש של תיאטרון מיכאילובסקי בסנט פטרסבורג. עבודתו האחרונה של האדריכל הייתה מועמדות לתחרות לעיצוב האופרה של פריז; לפי אלכסנדר בנואה, הטיוטות שלו אושרו על ידי נפוליאון השלישי מצרפת אך כאשר קאבוס מת, בפטרהוף, התפקיד הוענק לשארל גרנייה. מלבד תיאטראות, קאבוס זכה לעיצוב של עשרות מבנים בסנט פטרסבורג ובפרבריה. רוב המבנים הללו הורחבו ונבנו מחדש, ואיבדו את העיצוב האדריכלי המקורי שלהם.
החיים הפרטיים של אלברטו קאבוס ומשפחתו פורסמו על ידי נכדו, אלכסנדר בנואה. לדברי בנואה, קאבוס היה מוצף בחוזים רווחיים ועשה במהירות הון שאפשר לו, בנוסף לאורח החיים של סנט פטרסבורג, להחזיק בית מפואר על התעלה הגדולה בוונציה ולצבור שם אוסף אמנות עצום. לאחר מותו אוצרות אלו הובאו לסנט פטרסבורג ופוצלו בין יורשיו הרבים.
אשתו הראשונה של אלברטו, אלויזיה קרולינה, מתה משחפת ב-1835.[7] לה ואלברטו היו ארבעה ילדים. אלברטו קאבוס התחתן עם קסניה, אשתו השנייה, כשהייתה רק בת 17; נולדו להם שלושה ילדים. עם זאת, הרפתקאותיו מחוץ לנישואין הרסו את הנישואים. בסופו של דבר, אלברטו קאבוס הוריש את האינטרסים העסקיים שלו לפילגש החדשה שלו, לאחר שכמעט הרס את אשתו וילדיו הלגיטימיים.[8]
בין הילדים הללו, היו:
- קיסר קאבוס (1824–1883) שהפך לאדריכל ואיש עסקים בולט בסנט פטרסבורג
- קונסטנטין קאבוס (1826–1890) היה דיפלומט בשירות הרוסי הקיסרי
- קמילה קאבוס (1828–1891) נישאה לניקולאי בנואה וילדה תשעה אחים במשפחת בנואה, ביניהם אלברט בנואה (1852–1936), לאון בנואה (1856–1928), אלכסנדר בנואה (1870–1960) יקטרינה בנואה שנישאה ליוג'ין לנסריי (האב) והפכה לאם של יוג'ין לנסריי וזינאידה סרבריאקובה. סר פיטר אוסטינוב היה נכדו של לאון בנואה.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
תוכנית החזית של הבולשוי, אלברטו קאבוס -
תיאטרון הבולשוי בזמנו של אלברטו קאבוס -
אולם הבולשוי -
תיאטרון מריאינסקי
.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלברטו קאבוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Fitzlyon, Kiryl; et al. (2003). The Companion Guide to St Petersburg. Companion Guides, p.253
- ^ Fitzlyon, Kiryl; et al. (2003). The Companion Guide to St Petersburg. Companion Guides p.255
- ^ "Mariinsky theatre at Decca Classics". Archived from the original
- ^ 1 2 Bereson, Ruth (2002). The Operatic State: Cultural Policy and the Opera House. Routledge, p.123
- ^ 1 2 Edwards, Henry Sutherland (1861). The Russians at Home. London: W.H. Allen and Co. p.179
- ^ Taruskin, Richard (1996). Stravinsky and the Russian traditions: a biography of the works through Mavra. Oxford University Press.p.426
- ^ Benois, Alexandre. (1960). ""Memoirs", Vol. 1, London: Chatto & Windus
- ^ Benois, Alexander (1989). Zhizn khudozhnika (Жизнь художника), in Russian). Moscow: Nauka vol.1 ch. 6