אכיתו
אַכִּיתוּ או אַכִּיתוּם (שומרית: 𒀉𒆠𒋾, תעתיק: a-ki-ti) (אכדית: 𒀉𒆠𒌈, בלטינית: akītu(m)) הוא חג אביב וחגיגת השנה החדשה, המתקיים ביום הראשון של חודש ניסן האשורי והבבלי במסופוטמיה העתיקה ובקהילות אשוריות ברחבי העולם, כדי לחגוג את זריעת השעורה[1]. מקורו של החג, ככל הנראה בחג הזגמוק[2], לציון ראש השנה השומרי.
חגיגות האכיתו בבבל
[עריכת קוד מקור | עריכה]החג הבבלי החל באופן מסורתי ב-4 בניסן, החודש הראשון בשנה, כחגיגה של זריעת שעורה. כל תושבי העיר היו חוגגים, האַוִילוּ (המעמד הגבוה), המוּסְקֵנָה (המעמד הבינוני), הוַארְדוּ (המעמד הנמוך), הכהן הגדול והמלך[3].
חגיגות השנה החדשה נחלקו לשני חלקים. החלק הראשון של החג, הוקדש לתפילות וקינות על מות הטבע. החלק השני של החג, הילל את תחייתו של הטבע וניצחונו של מרדוך על התוהו-ובוהו והכאוס.
היום הראשון עד השלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום הראשון, הכוהן הראשי של מקדש אסגילה (מקדשו של האל מרדוך) היה מדקלם מזמורי קינה, יחד עם הכהנים האחרים וגם העם היה משתתף עמו בתפילות להצלחתו של מרדוך. הכהן הגדול היה יוצא מדי יום אל האסגילה ומבקש את סליחתו של מרדוק, מתחנן בפניו שיגן על בבל, עירו הקדושה, ומבקש ממנו לעשות חסד עם העיר.
ביום השני היה הכהן הגדול רוחץ בנהר הפרת לפני שערך תפילות מיוחדות במקדש עם יתר הכוהנים[4].
ביום השלישי היו בעלי מלאכה מיוחדים יוצרים שתי דמויות (בבבל הן סימלו את מרדוך ובת-זוגו). הדמויות היו עשויות עץ זהב ואבנים יקרות ולבושות בבגדים בצבע אדום. דמויות אלה הונחו בצד עבור היום השישי של החג. בינתיים היו הכוהנים והעם מתפללים לפני שקיעת החמה. המלך היה לוקח למקדש את פסלו של נבו, בנו של מרדוך כדי לסגוד לו[4].
היום הרביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום הרביעי הכוהן הגדול היה מספר את סיפור הבריאה הבבלי, האנומה אליש, מתחילתו עד סופו, ואילו העם היה שר ורוקד[4][5].
היום החמישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום זה הציבור היה מתאסף ליד הנהר כדי לאכול יחד ולחגוג. המלך היה מובל למקדש, על מנת להיות מושפל מול פני האלים. הכהן הגדול היה סוטר למלך, דמעותיו של המלך נתפסו כסימן טוב לשנה הקרובה. לאחר מכן היו הכוהנים מציגים את המלך מחדש לציבור[4].
היום השישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]יום זה היה מלא המולה לקראת בוא האלים. את הבובות שנעשו ביום השלישי היום שורפים במדורה ומקיימים קרב מדומה. מהומה זו סימנה כי ללא מרדוך, העיר תהיה בתוהו ובוהו מתמיד. הכוהנים היו אוספים גם את כל פסלי האלים ביום זה ומכניסים אותם לתוך המקדש[4].
היום השביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרדוך היה אמור להיעלם ביום זה כדי ללכת להילחם באלה תיאמת. נאמר כי נבו ואלים אחרים יצאו כדי להציל את מרדוך הכלוא בהררי היקום[4].
היום השמיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום זה האלים האחרים היו נותנים את כוחם למרדוך, מה שהפך אותו לאל העליון בפנתאון הבבלי[4].
היום התשיעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום זה היו עורכים תהלוכה גדולה עם המלך והאלים, מעוטרת בזהב ובאבנים יקרות, ממקדש מרדוך אל מקדש אכיתו מחוץ לעיר[4].התהלוכה סימלה את צאתו של מרדוך לקרב מול תיאמת[5].
היום העשירי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסופר כי ביום זה החל מרדוך לחגוג את ניצחונו לצד האלים האחרים. הוא חזר לבירה כדי לערוך טקס נישואין פולחני ולהבטיח את פוריות הארץ[4].
היום האחד עשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]האלים חוזרים מלווים על ידי אדונם מרדוך כדי להיפגש שוב באולם הגורלות "אופשו אוקינה", שם נפגשו לראשונה ביום השמיני, הפעם הם יכריעו את גורלם של אנשי מרדוך. בפילוסופיה האשורית העתיקה, הבריאה נחשבה לברית בין שמים וארץ כל עוד האדם משרת את האלים עד מותו, ולכן אושרם של האלים אינו שלם אלא אם גם בני האדם מאושרים, ולכן גורלו של האדם יהיה לקבל אושר בתנאי שהוא משרת את האלים. מרדוך והאלים מחדשים אפוא את בריתם עם בבל, בכך שהם מבטיחים לעיר מחזור נוסף של עונות. לאחר שגורל האנושות מוכרע, מרדוך חוזר לשמים[6].
היום השנים עשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי האמונה הבבלית, ביום האחרון של החג, האלים היו חוזרים למשכנם הקבוע במקדש מורדוך[4].
חג האכיתו לאחר חורבן בבל
[עריכת קוד מקור | עריכה]את החג ציינו באימפריה הנאו-אשורית גם לאחר חורבן בבל. בשנת 683 לפנה"ס בנה המלך סנחריב את "בית אכיתו" מחוץ לחומות אשור. חג האכיתו נחגג לאורך כל תקופת האימפריה הסלאוקית ובתקופת האימפריה הרומית[7]. הוא עדיין נחגג בתחילת המאה ה-3 באמסה (חומס) שבסוריה, לכבוד אל השמש הרומי-ערבי, אלגבל(אנ')[8].
"חא בניסן" כלומר אחד בניסן, הוא שמו של חג האביב בקרב האשורים. החג נחגג ב -1 באפריל, המקביל לתחילת לוח השנה האשורי[9].
בתקופה הפרסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה הפרסית (המאות הששית עד השלישית לפנה"ס) נחוג החג בכל המקדשים באימפריה, הגדולים והקטנים. החג נחוג פעמים בשנה, באחד בניסן ובאחד בתשרי.
מהלך החג: לאחר טקסי טוהרה, הוצאו פסלי האלים מהמקדשים והובלו בתהלוכה ל"בית האכיתו" שנבנה מחוץ לעיר. בסוף החג פסלי האלים הושבו בתהלוכה למקדש. התהלוכות לוו בשירי הלל לכבוד האלים ובחגיגות עממיות של אוכל ושתיה.
החג נחגג במרחב הציבורי ולא בתוך המקדשים והשתתפו בו כל שכבות הציבור. החג אישש את נאמנותם של עמי האיפריה לאלוהיהם ולמלך הפרסי המולך מטעם כל האלים[10].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אכיתו, באתר אנציקלופדית בריטניקה (באנגלית)
- אכיתו, באתר הספרייה הלאומית
- Festivals in Ancient Mesopotamia, באתר World History Encyclopedia (באנגלית)
- Kemetic How-to Guide: The Akitu Festival, באתר יוטיוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Akitu Festival, Livius.org, March 2022
- ^ Joshua J. Mark, Festivals in Ancient Mesopotamia, World History Encyclopedia, 2023
- ^ Svend Aage Pallis, The Babylonian Akitu Festival, The Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britain and Ireland 4, October 1927, עמ' 895-897
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Emmanuel, Ninos, What did our ancestors do during the Akitu Festival?, SBS Language, 30 March, 2021
- ^ 1 2 ד"ר אורי גבאי, ראש השנה הבבלי, מאבק, בריאה, טכס המלכה ומשפט, באתר TheTorah.co.il
- ^ Middle Eastern religion, Encyclopædia Britannica, 2014
- ^ S. M. Sherwin-White, Ritual for a Seleucid King at Babylon?, The Journal of Hellenic Studies 103, 1983, עמ' 156-159
- ^ M. Geller, The Last Wedge, Zeitschrift für Assyriologie 87, 1997, עמ' 43–95
- ^ William Ricketts Cooper, An Archaic Dictionary: biographical, historical and mythological: from the Egyptian, Assyrian, and Etruscan monuments, S. Bagster and Sons, 1876
- ^ הרצאת פרופ' טובה גנזל בבית אבי חי, באתר www.bac.org.il