לדלג לתוכן

אימפריית קאנם בורנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אימפריית קאנם בורנו
דגל
מפה של אימפריית קאנם בורנו בשנת 1750
ממשל
משטר מונרכיה
שפה נפוצה קנורי
טדה
עיר בירה נג'ימי
גאוגרפיה
יבשת אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
הקמה  
תאריך הקמה 700
פירוק  
תאריך פירוק 1380
ישות קודמת Kanem Empire עריכת הנתון בוויקינתונים
ישות יורשת צרפתצרפת צ'אד הצרפתית
שליטים בולטים סף (700)
עומאר הראשון (1382–1387)
שטח בעבר 776,996 קמ"ר (נכון ל־1200)
דמוגרפיה
דת אנימיזם
אסלאם (מאוחר יותר)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דגלה של בורנו
מפה של אימפריית קאנם

אימפריית קאנם-בורנו נוסדה ככל הנראה סביב אמצע המאה ה-13 ושלטונה נמשך עד לסוף המאה ה-19. בירתה הייתה גזארגמו (Ngazargamu), מצפון-מזרח לאגם צ'אד. במהלך ההיסטוריה שטחה של קאנם-בורנו כלל את דרום צ'אד, צפון קמרון, צפון-מזרח ניגריה, מזרח ניז'ר ודרום לוב של ימינו. בשל מיקומה המרכזי ביבשת אפריקה שימשה האימפריה נקודת מפגש מסחרי בין צפון אפריקה, עמק הנילוס ואזור הסהרה.

אימפריית קאנם-בורנו התפתחה מתוך אימפריה קטנה יותר שנקראה קאנם. אימפריית קאנם הוקמה במאה ה-8 ומוקמה באזור צ'אד, ניגריה ולוב של ימינו. מורשתה של אימפריית קאנם ידועה בעיקר הודות ל"גירגם" - ספר שכלל את רשימת השלטונות שהתחלפו באימפריה, המלכים ששלטו בתקופות השונות ואירועים חשובים במהלך כהונותיהם. הספר עזר לשפוך אור על ההיסטוריה של אימפריית קאנם והמשיך גם בתקופת קאנם-בורנו[1]. במהלך המאה ה-13 והמאה ה-14 החלה נדידה של תושבי אימפריית קאנם לכיוון דרום מערב כתוצאה מתנאי האקלים הקשים וכיבוש שטחה של קאנם על ידי לוחמי הבוללה (אנשי ה'בוללה' היו ברובם מוסלמים וחיו במרכזה של צ'אד של ימינו). נדידה זו הייתה לעבר אדמות פוריות יותר - אדמות בורנו. בשנת 1846 הוכרז מלך שהיה אחרון השושלת של משפחת המלוכה בקאנם-בורנו. האימפריה שרדה גם לאחר סיום השושלת אך כוחה נחלש בעקבות פלישות שונות.

בשנת 1893 נכבשה אימפריית קאנם-בורנו על ידי צבא שפלש ממזרח סודאן והביא לסופה של אחת האימפריות הגדולות שראתה אפריקה. מדינת בורנו השוכנת בימינו בחלקה הצפון מזרחי של ניגריה שמרה על מאפיינים מהשפה והתרבות של האימפריה ואף מוזיאון המנציח אותה.

מקאנם לקאנם בורנו - התרחבות האימפריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימפריית קאנם החלה את דרכה במאה ה-8 והשתרעה על שטח רב באפריקה שכלל את מדינות צ'אד, ניגריה ולוב של ימינו. בשיאה של האימפריה שטחה כלל חלקים של דרום לוב (פזאן), מזרח ניז'ר, צפון מזרח ניגריה וצפון קמרון. התושבים הראשונים של קאנם היו אנשי ה"קנמבו" (Kanembu). הקנמבו היו קבוצת סוחרים מצ'אד שהיו אחראים על 70%-85% מהמסחר שלה. הם דיברו בשפת הקנמבו, אחת משפות הנילו-סהרה (משפחת שפות שדוברו באפריקה באזור נהר הנילוס ובחלק צפוני של נהר הצ'ארי-chari), וכשפה שנייה רבים מהם דיברו ערבית. בירתה הראשונה של קאנם הייתה נג'ימי (Njimi) שמוקמה צפון מזרחית לאגם צ'אד. בשל מיקומה המרכזי של קאנם, היא שימשה מרכז מסחרי בו נפגשו סוחרים מצפון אפריקה, עמק הנילוס ואזור הסהרה. ככל הנראה האימפריה שמה לה למטרה לשלוט בכלל שבילי המסחר אל מצרים וטריפולי ולבסס את כוחה על גבי נתיבי המסחר בסהרה. בשנת 700 לספירה הוכתר המלך הראשון של אנשי הקנמבו – "סף" (Sef) או כפי שכונה על ידם - "Mai"(מלך). בסוף המאה ה-7, תחת שלטונו של דוגו (Dugu), מלכה השלישי של קאנם, התעצמה עיר הבירה נאג'ימי והשפעתה גדלה, דבר אשר סימל את תחילתה של שושלת "דוגואה" (Duguwa), על שמו של המלך באותה התקופה. דוגו היה הראשון לחבר בין קאנם לבורנו אך טרם ייסד אותן לכדי אימפריה אחת.

בשנת 1086 הוחלף השלטון בקאנם משושלת דוגואה ועבר אל שושלת סיפאווה (Sayfawa). נראה כי החלפת השושלות היוותה טריגר לכניסתו של האסלאם. המנהיג הראשון משושלת הסיפאווה היה "הומאי" (Hummai) שהיה מוסלמי בעצמו. הוא הכניס את חוקי האסלאם אל בתי המשפט והתנהלותה המדינית של האימפריה. בשנים הללו נבנו ברחבי האימפריה מסגדים רבים ואנשים נדרשו להמיר את דתם לאסלאם[2]. בין השנים 1221–1259 יזם המלך הרביעי במספר בשושלת הסיפאווה, דונמה דבאלמי (Dunama Dabbalemi), קשר עם סולטנים מצפון אפריקה. על ידי שיתוף פעולה ביניהם הוקמה אכסניה בקהיר על מנת להקל על העלייה לרגל למכה - עיר קדושה למוסלמים אליה הם עולים ברגל לפחות פעם אחת במהלך חייהם[3]. בנוסף, הכריז דונמה דבאלמי על מאבק אלים כנגד השבטים הסובבים אותו מכיוון שלא האמינו באסלאם ופתח בתקופה ארוכה של כיבוש. במהלך מלחמותיו הוא כלא עבדים רבים וסחר בהם עם מדינות צפון אפריקה. דונמה אף הרס את ה-"mune", אשר שימש כאובייקט המהווה סמל לסמכותיות עבור אדם אשר מחזיק אותו (אדם שהיה בידיו ה-mune היה בעל סמכות של בחירה). הריסת ה-mune סימלה את מפלתן של האמונות שקדמו לאסלאם. באחד ממסעות הכיבוש שלו נבלם דונמה דבאלמי על ידי שבט ה"בוללה" (Bulala) ואף נסוג מקאנם עד בורנו בעוד אזור קאנם נכבש בידי לוחמי הבוללה. לוחמי הבוללה גירשו מאדמות קאנם את אנשי הקנמבו (ראשוני אנשי קאנם) והכריחו אותם לעלות לבורנו. בנוסף לנסיגה לבורנו, אנשי הקנמבו העבירו את בירתם מ"נאג'ימי" (בירת קאנם שנכבשה) אל "גזארגמו" שבבורנו. במהלך הזמן, הנישואים הפנימיים של אנשי בורנו ושל אנשי הקנמבו שגורשו לבורנו הביאה ליצירת דור חדש של אנשים – אנשי ה"קנורי" (Kanuri) ויצירתה של שפת הקנורי (שהיא חלק ממשפחת שפות בשם "נילו-סהרה"). במאה ה-16 קאנם נכבשה חזרה על ידי הסיפאווה אך המרכז הפוליטי שלה נותר בגזארגמו שבבורנו ומכאן שמה של האימפריה קאנם-בורנו[3].

שגשוגה של האימפריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר גירושם לאדמות בורנו, אנשי שושלת סיפאווה סבלו מחיכוכים פנימיים ואיומים חיצוניים, דבר שהתבטא בהחלפת 15 שליטים שונים במהלך המאה ה-15 לבדה. בשנת 1460 המלך (Mai) השולט, אלי דונמאמי (Ali Dunamami) הביס יריבים רבים של שושלת הסיפוואה והחל בגיבושה של אימפריית קאנם בורנו. הוא בנה עיר מבוצרת בגזארגמו (עיר הבירה) בחלק המערבי של אגם צ'אד, אשר הייתה הבית הקבוע הראשון של שושלת המלכים השולטים של שושלת סיפאווה לאחר 100 שנים ללא בית קבע. המלך שהגיע אחריו, אידריס קאטאקרמבא (Idris Katakarmabe) המשיך את התעצמותה של האימפריה ובמאה ה-16 הצליח להביס את אנשי הבוללה (אשר גירשו את שושלת הסיפאווה לבורנו כ-300 שנה קודם לכן). בנוסף, הוא הצליח לכבוש בחזרה את העיר נג'ימי שהייתה עיר הבירה הקודמת של שושלת סיפאווה בקאנם. למרות זאת, המרכז הפוליטי שלה נשאר בגזארגמו שבבורנו, עקב העובדה שאדמות בורנו היו פוריות לחקלאות ומתאימות יותר לגידול בקר[3].

אימפריית קאנם בורנו הגיעה לשיאה במהלך כהונתו של המנהיג אידריס אלומה (Idris Aluma) בין השנים 1564–1596. המלך אלומה היה ידוע בשל יכולותיו הצבאיות, הרפורמות הניהוליות שהנחיל בהנהגה במשטר והאדיקות שלו בדת האסלאם. כחלק מהרפורמות בהנהגה שם המלך דגש על היחסים הדיפלומטיים של האימפריה ומיסד את היחסים עם מדינות כגון טריפולי, מצרים והאימפריה העות'מאנית. בנוסף, שלח המלך משלחת של 200 שגרירים מטעם האימפריה לסיבוב דיפלומטי ברחבי המדבר שמסביב לעיר הבירה. במהלך כהונתו אימפריית קאנם בורנו הייתה חזקה וניהלה מסחר טרנס-סהרי עם מדינות נוספות באזור (מיקום האימפריה היווה נקודת מפתח במסחר המקומי). מוצרים רבים כגון כותנה, עורות ובשמים יוצאו ואילו מוצרים כגון מלח, משי, סוסים ואף בני אדם ששימשו כעבדים יובאו לרחבי האימפריה[3].

המסחר באימפריית קאנם בורנו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשרים הטרנס-סהרים של אימפריית קאנם בורנו היו בעלי משמעות רבה לצמיחה הכלכלית שלה ולשגשוגה. כחלק מיחסי המסחר שלה, קיבלה אימפריית קאנם בורנו תשלומים מאזורי הפריפריה שסביבה איתם ניהלה מסחר, ותשלומים אלה היוו נדבך חשוב בכלכלת האימפריה. בנוסף לסוסים הרבים שהיו ברשותה של אימפריית קאנם בורנו, היא ניהלה מסחר רב במלח הודות לעובדה שעיר הבירה של האימפריה - גזארגמו מוקמה בלב תעשיית ייצור המלח בכל מחוז בורנו. המלח נמכר בעיקר במרכז סודאן והשתמשו בו בתעשיית הטקסטיל, למטרות רפואיות וכן למטרות קולינריות. האימפריה סחרה גם בעבדים והרווח שלה מסחר זה היה אף גדול יותר מהמסחר במלח. בהיותה ממוקמת על תוואי הסחר דרך פזאן לכיוון צפון אפריקה, קאנם - בורנו הייתה אחד השחקנים המרכזיים בסחר הפנימי של עבדים אפריקנים. אף על פי שקשה להעריך את המספר המדויק של עבדים שנמכרו על ידי סוחרים מקאנם-בורנו בין המאות ה-6 ל-19, ניתן לומר כי האימפריה השיגה את הונה העיקרי ממסחר בעבדים. המסחר בעבדים השפיע גם על החלטות פוליטיות באימפריה, שכן משלחות צבאיות יצאו במטרה לפלוש למקומות בהם יש פוטנציאל למציאת עבדים למסחר. הרווחים שהם סיפקו עבור המאי (המלך השולט) אפשרו לו להחזיק צבא חזק, דבר שתרם לחוסנה וביטחונה של האימפריה. מקור ההכנסה ממסחר בעבדים נפגע על ידי כניסת הקולוניאליזם האירופאי והמסחר בעבדים חדל להתקיים בשנת 1920[3].

מבנה פוליטי ומדיני של אימפריית קאנם-בורנו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה המדויק של המלוכה והפוליטיקה הפנימית באימפריית קאנם בורנו אינו ידוע במלואו, אך ישנם כמה אלמנטים שנראה כי נשמרו לאורך ההיסטוריה הארוכה של האימפריה. משפחת המלוכה היוותה גם את הליבה של המערכת הפוליטית והדבר בא לידי בידי בכך שראש משפחת הסיפוואה היה גם המלך (מאי). כדי למנוע מלחמות על ירושה, ה'צ'ירומה' (Chiroma) - היורש, שהיה בדרך כלל אח של המלך או בנו הבכור, היה מיועד להחליפו לכשימות כבר במהלך כהונתו של המלך. לחברי משפחת המלוכה היו גם תפקידים ממשלתיים באימפריה ולא רק ממלכתיים. דוגמאות לכך היא ה"מגירה" (Magira) - אמו של המלך, אשר החזיקה למשך זמן רב את המספר הגבוה ביותר של שטחים בממלכה וה"גומסו" (Gumso), אשתו הראשונה של המלך, אשר הייתה אחראית על העבודה והמשימות השוטפות בארמון ביחד עם שלוש נשותיו האחרות של המלך.

כתוצאה מהתפקידים השונים שהיו לחברי משפחת המלוכה, היציבות של האימפריה הייתה קשורה בקשר חזק עם היציבות של משפחת המלוכה. עם זאת, הכוח הפוליטי לא היה שייך באופן בלעדי למשפחת המלוכה והייתה מועצה שהייתה אחראית על ההחלטות הפוליטיות. במועצה זו היו כ-12 חברים, כאשר מי שהרכיבו אותה, מלבד צאצאים של היועצים הקרובים של הסיפוואה, היו אנשים שנבחרו על פי יכולותיהם ולא על פי ייחוסם המשפחתי וקרבתם למשפחת המלוכה.

את המבנה של המערכת הפוליטית ניתן להבין גם דרך הניהול הטריטוריאלי של הממלכה. אימפריית קאנם-בורנו אורגנה באופן טריטוריאלי וחולקה על פי מחוזות אדמיניסטרטיביים, כאשר לארגון זה תפקיד מהותי בשרידותה של האימפריה במהלך השנים. ישנם גבולות טריטוריאליים שלא ברורים עד הסוף ולא הצליחו לדייק במוצא שלהם כגון הגבולות לאורך הדרך של המסחר הסהרי, בעוד שגבולות אחרים הם כן ברורים, כגון הגבולות של אגם צ'אד עם ה'בגירמי' (Bagirmi) או מערבה עם השטחים של ה'האוסה' (Hausa).

מעבר לכך, הליבה של בורנו וחלק מהמחוזות החדשים שנכבשו לאורך השנים היו שונים במבנה הטריטוריאלי שלהם. במטרופולין של בורנו, הייתה מערכת של 'שליטה כפולה' על שטחים, מה שאפשר לממלכה להטיל מיסים ולהציב חיילים כרצונם. השליטה הראשונה על השטח התבטאה ב-'צ'ימה ג'ילבה' (Chima jilibe) שהייתה לו שליטה על האנשים בשטח, והשליט השני ה-'צ'ימה צ'ידיבה' (Chima chidibe) היה אחראי על הטריטוריה הספציפית ולא על האנשים באופן ישיר.

אמצעי זה של שליטה כפולה על השטחים בממלכה אפשר לאימפריה לשלוט ולנהל את האוכלוסייה בממלכה בשילוב עם שליטה רציפה על האוכלוסייה הנוודית או סמי-נוודית כמו הערבים השואיים (shuwa arabs). שליטה זו אפיינה את בורנו בעוד אזורים נרחבים אחרים בממלכה עדיין נוהלו על ידי שליט מקומי יחיד כגון ב'זינדר' (Zinder) שם השליט היה עצמאי אך עדיין חלק מאימפריית קאנם - בורנו עד לאמצע המאה ה-19[3].

דעיכת האימפריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנהגתו היציבה של המלך אלומה והכוח הצבאי והפוליטי שהשיג, נשמרו עד אמצע המאה ה-17, אז החלה אימפריית קאנם בורנו לדעוך. במהלך המאה ה-18 התרחבה אמנם האימפריה, אך התרחבות זו הייתה רק לכיוון מערב לכיוון אדמות "האוסה" (Hausa). אדמות האוסה, אשר שוכנת בצפון ניגריה של ימינו, היו מקום מושבם של אנשי ההאוסה שהיא אחת מהקבוצות האתניות הגדולות באפריקה. במקביל להתרחבותה של האימפריה מערבה, החלה אוכלוסיית אנשי ה"פולאני" (Fulani) אשר הייתה גם היא אחת מהקבוצות האתניות הגדולות בחלקה המערבי של אפריקה, לבנות כבישים ודרכי גישה לעבר בורנו. בשנת 1808 לוחמי הפולאני כבשו והשתלטו על עיר הבירה של אימפריית קאנם בורנו – גזארגמו. מנהיגם של אנשי הפולאני באותה תקופה היה "אוסמאן דאן פודיו" (Usman Dan Fodio). אל מול אנשי הפולאני ומנהיגם, נאבק "מוחמד אל קאנם" (Muhammad al kanem), שהיה יועץ של משפחת המלוכה ודתי מלומד. כחלק מהמאבק שניהל, הוא בנה עיר חדשה בשם "קוקאווה" (Kukawa) אשר נמצאה צפון מזרחית לאימפריה.

שושלת סיפאווה נשארה ממלכה עד לשנת 1846. בשנה זו התנהלה מלחמת אזרחים, ובנו של אל קאנם - "עומר" (Umar) הוכתר לסולטאן הראשון של בורנו ה'חדשה'. בניגוד לאביו, איפשר עומר ליועציו לנהל את המדינה. האיפרייה החלה לדעוך כתוצאה מחוסר ארגון בניהולה, תחרות אזורית ומתקפות מצד הצבא של אימפריית "קוודאי" (Quaddai) ממזרח. ההתדרדרות נמשכה גם תחת בנו של עומר ובשנת 1893 נכבשה בורנו על ידי הבריטים. ההשתלטות האירופאית בסוף המאה ה-19 חילקה למעשה את בורנו בין הקולוניה הגרמנית בקמרון לבין הקולוניה הבריטית בניגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הטריטוריה של בורנו אוחדה מחדש תחת שלטון בריטי ובשנת 1961 שויכה באופן רשמי לניגריה[3].

שליטיה של אימפריית קאנם ואימפריית קאנם בורנו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם השליט תקופת הכהונה
Dugu ‏ ‏ 785–835
Fune ‏ ‏ 835–893
Aritso ‏ ‏ 893–942
Katuri ‏ ‏ 942–961
Ayoma‏ ‏ 961–1019
Bulu‏ ‏ 1019–1035
Arki‏ ‏ 1035–1077
Shu‏ ‏ 1077–1081
Abd al-Djelfl‏ ‏ 1081–1085
Hume‏ ‏1085–1097
Dunama I‏ ‏1098–1150
Biri I ‏ ‏1150–1176
Bikoru‏ ‏ 1176–1193
Abd al-Djel Selma‏ ‏ 1193–1210
Dunama II Dabbalemi‏ ‏ 1210–1224
Kade‏ ‏ 1224–1242
Kachim Biri‏ ‏1242–1262
Djil‏ ‏1262
Dari‏ ‏1262–1281
Ibrahim I Nikale‏ ‏1281–1301
Abdullah I‏ ‏1301–1320
Selma‏ ‏ 1320–1323
Kure Gana‏ ‏ 1323–1325
Kure Kura‏ ‏ 1326–1327
Mohammed I‏ ‏ 1327–1329
Idris I‏ ‏1329–1353
Daoud ‏ ‏1353–1356
Othman I‏ ‏1356–1369
Othman II‏ ‏ 1369–1371
Abu Bakr Lagatu‏ ‏1371–1372
Idris Dunama III / Umar Idrismi‏ ‏1372–1380
Omar I‏ ‏1380–1388
Sa'id‏ ‏1388
Kade Alunu‏ ‏1388–1389
Biri II‏ ‏ 1389–1421
Othman Kalinuama ‏ ‏1421–1422
Dunama IV ‏ ‏1422–1424
Abdullah II‏ ‏ 1424–1432
Ibrahim II ‏ ‏1432–1440
Kadai ‏ ‏1440–1446
Dunama V‏ ‏ 1446–1450
Mohammed II‏ ‏ 1450–1451
Amarma ‏ ‏1451–1453
Mohammed III ‏ ‏1453–1458
Ghazi‏ ‏ 1458–1463
Othman III ‏ ‏1463–1473
Omar II ‏ ‏1473–1474
Mohammed IV‏ ‏ 1474–1479
Ali Gazi ‏ ‏1479–1507
Idris II Katakarmabe ‏ ‏1507–1529
Mohammed V‏ ‏ 1529–1544
Ali I ‏ ‏1544–1548
Dunama VI ‏ ‏1548–1566
Abdullah III‏ ‏ 1566–1573
Aissa Kili N'guirmamaramama ‏ ‏1573–1580
Idris III Alaoma / Idris Aluma ‏ ‏1580–1617
Mohammed VI Bukalmarami‏ ‏ 1617–1632
Ibrahim III ‏ ‏1632–1639
Hadj Omar‏ ‏ 1639–1657
Ali II ‏ ‏ 1657–1694
Idris IV ‏ ‏ 1694–1711
Dunama VII ‏ ‏ 1711–1726
Hadj Hamdan ‏ ‏ 1726–1738
Mohammed VII ‏ ‏1738–1751
Dunama VIII Gana ‏ ‏1751–1753
Ali III ‏ ‏1753–1793
Ahmad ‏ ‏1793–1808
Dunama IX Lefiami‏ ‏ 1808–1811
Mohammed VIII ‏ ‏1811–1814
Mohammed el Amin I‏ ‏ 1814–1835
Omar / Umar ‏ ‏1835–1853
Abdul Rahman ‏ ‏1853–1854
Omar‏ ‏ 1854–1880
Bukara Kura ‏ ‏1880–1884
Ibrahim ‏ ‏1884–1885
Hashimi‏ ‏ 1885–1893

ה"גירגם" (פירוש המילה גירגם הוא "רשימה של אבות קדומים"), או בשמו הנוסף ה"דיוואן", הוא ספר שמכיל את רשימת המלכים והשלטונות של אימפריית קאנם וקאנם-בורנו. בנוסף, מכיל הגירגם את כל האירועים החשובים שקרו במהלך כהונתם של המלכים השונים (מלחמות, הישגי מסחר, קשרים פוליטיים חדשים ועוד). הגירגם התגלה בשנת 1851 בעיר "קוקאווה" (Kukawa), שנמצאת בצפון מזרח ניגריה, על ידי החוקר הגרמני היינריך בארת' (Heinrich Barth). יש חוקרים הטוענים שקוקאווה הפכה לעיר הבירה של אימפריית קאנם לאחר כיבוש קאנם על ידי לוחמי הבוללה, בין היתר בשל מציאת ספר הגירגם שם.

הגירגם מכיל את שמותיהם של 69 השליטים שעמדו בראש אימפריית קאנם ואימפריית בקאנם-בורנו. בימינו ניתן לאמת את המידע כאשר מסנכרנים אותו עם מידע שתיעדו מחברים ערבים של אותה התקופה, ביניהם איבן-סעיד, אל-מקריצי ואל-קאלקאשנדי. על בסיס המקורות הללו ניתן לקבוע כמעט במדויק את הכרונולוגיה של שליטי קאנם וקאנם-בורנו מהמאה ה-10 ועד למאה ה-19. ישנם עותקים שמספקים לנו מידע שונה ועל כן איננו יודעים במדויק את אירועי התקופה[1].

לאחר נפילת שושלת הסיפאווה היה ניסיון של תומכי שושלת הדוגואה להחריב את הגירגם וכל זכר לסיפאווה. לאחר ניסיונות אלה נותרו מספר ספרי גירגם בודדים. אחד מהם הוא הספר שמצא היינריך בארת'. בשל מחסור בכתבים באותה תקופה העותק שנשלח לאירופה על ידי היינריך נחשב למסמך נדיר וגרם לעוררות ועניין רב של חוקרים ועיתונאים אירופאיים בנושא. מחברים שונים ניסו לשחזר את הכרונולוגיה המדויקת של הגירגם, שכן היא מכסה כמעט 1000 שנה, מה שהופך את ההיסטוריה של אימפריית קאנם-בורנו לאחת ההיסטוריות אשר מתועדות בצורה הטובה ביותר מבין מדינות יבשת אפריקה[3].

בורנו בהווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת בורנו שוכנת בימינו בחלקה הצפון מזרחי של ניגריה ביבשת אפריקה, ומהווה מדינה עצמאית מאז שנת 1976, בה הופרדו המדינות שהרכיבו את "המחוז הצפון מזרחי" של ניגריה. ככזו, בורנו היא אחת מ-36 המדינות של ניגריה, שהיא רפובליקה פדרלית נשיאותית. עיר הבירה של בורנו היא "מידוגורי" (Maiduguri) ונכון לשנת 2006 עמד מניין התושבים בבורנו על כ-4.2 מיליון. רוב תושביה של בורנו הם אנשי ה"קנורי" (Kanuri), קבוצה אתנית אפריקאית שחיה בעיקר בשטחי האימפריות של קאנם ובורנו בעבר, דבר אשר יכול להסביר את שליטתה של השפה הקנורית במדינה עד ימינו אנו. את השפעתה של אימפריית קאנם בורנו בכלל ושל תושבי הקנורי בפרט, ניתן לראות לא רק בשפה השלטת בבורנו בימינו, אלא גם בעובדה שהדת המרכזית באזור היא האסלאם (עוד מימיו של המנהיג המוסלמי הראשון של אימפריית קאנם "הומאי" במאה ה-11 ). בנוסף, אנשי הקנורי שמרו על אורח חיים מסורתי הכולל חקלאות, דייג, הכנת מלח ותהליכי מסחר שונים. עדות נוספת למסורת האימפריה והנצחתה ניתן לראות ב"מוזיאון בורנו", הממוקם בימינו בעיר הבירה מידוגורי ומציג את ההיסטוריה והתרבות הענפה של בורנו עצמה ושל אימפריית קאנם בורנו. במוזיאון מוצגים מיצגים עתיקים ובני זמננו, ונעשים מאמצי שימור ומחקר על מנת להציג בצורה האותנטית ביותר את עברה של בורנו.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Lange, D., & Barkindo, B. W. (1988). The Chad region as a crossroads. El Fasi, M., and Hribek. IL (eds.), General History of Africa III, Heineman, Ibadan, 436–460

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 H. R. Palmer, The Bornu Girgam, Journal of the Royal African Society
  2. ^ Barkindo, Bawuro, "The Early States of the Central Sudan: Kanem, Borno and some of their Neighbours to c. 1500 AD.", (1985) History of West Africa 1
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Hiribarren, Vincent, Kanem‐Bornu Empire, (2016) The Encyclopedia of Empire