אימיאסלאוויה
| שורשים, סיווג והנהגה | |
|---|---|
| דת | נצרות |
| תאריך ייסוד | 1907 |
| מייסד | אילריון |
| ארגונים ופעילות | |
| אזורי פעילות | רוסיה |
  | |
אִימְיָאסְלָאװִיֶה (רוסית Имяславие, בתרגום מילולי: "הערצת השם"), או אִימְיָאבּוֹזִ'יֶה (Имябожие, "האלהת השם" - כינוי גנאי בפי המתנגדים), הוא זרם נוצרי אורתודוקסי שהחל להתפתח ברוסיה ב-1907 אך נאסר מכוח צו כנסייתי ב-1912. האימיאסלאוויה טענה כי שמו של האל הוא ישות אלוהית, וכן כי הזכרת השם מנכיחה את האל. תומכי האימיאסלאוויה טענו כי שורשיה נעוצים בתקופת אבות הנצרות, ולזרם עדיין יש תומכים גם בהווה בקרב הכנסייה הרוסית האורתודוקסית האוטונומית שפרשה מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית ובקרב אחרים. מתנגדיה טוענים כי הוא מנוגד לעקרונות הנצרות הקתולית והאורתודוקסית.
האימיאסלאוויה נזכרה לראשונה במאה ה-20 בספרו של הנזיר אילריון "על הרי הקווקז" (На горах Кавказа) בו טען, על סמך ניסיונו מתפילה, כי שם האל הוא האל עצמו ויכול לחולל ניסים. הספר הפך לפופולרי מאוד בקרב נזירים רבים במדינה הנזירית בהר אתוס בצפון יוון, אשר הביאו כתמיכה לרעיון את גישתו של אפלטון כי שמו של כל עצם קדם לו, ומכך הסיקו כי שמו של האל קדם לבריאה ועל כן הוא האל עצמו. נזירים אחרים בהר אתוס השוו את האימיאסלוויה לפאנתאיזם וטענו כי עובר לבריאה, האל לא נזקק לשם כלל ועיקר. ב-1912 אסר הסינוד הקדוש על הפצת ספרו של אילריון ברוסיה, וגם פטריארך קונסטנטינופול שתמך בו בעבר התבטא נגדו.
בחודש יוני 1913 החמירה המחלוקת בין שתי קבוצות נזירים במנזר איו פדלאימונוס הרוסי בהר אתוס על רקע שאלת התמיכה באימיאסלוויה. סכסוך על רקע בחירתו של נזיר שתמך באימיאסלאוויה כראש המנזר הוביל לתלונה בשגרירות רוסיה ביוון, וממשלת רוסיה הזדרזה ושלחה צי קטן של אוניות אל המנזר שהביא עמו את הארכיבישוף של העיר וולוגדה מלווה בכוח צבאי. הארכיבישוף ניסה לשכנע את תומכי האימיאסלאוויה לחזור בהם מאמונתם אך לשווא, וב-31 ביולי 1913 התקיפו החיילים הרוסים את המנזר, ונהגו באלימות בתושביו למרות שאלה לא גילו התנגדות של ממש. 4 נזירים נהרגו באירוע, 48 נפצעו, ו-840 נזירים נעצרו ונלקחו לאודסה. יתר הנזירים במנזר חתמו על הצהרה לפיה הם מתנערים מהאימיאסלאוויה. רק שמונה נזירים הורשו לשוב למנזר והיתר הוגלו או נאסרו.
עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, בפברואר 1914 התקבלו מספר תומכי אימיאסלוויה בחמימות על ידי ניקולאי השני, קיסר רוסיה, ובמאי 1914 החליט הארכיבישוף המטרופוליטני של מוסקבה לאפשר לתומכי הזרם להשתתף בטקסים ובתפילות הכנסייה ללא צורך בבקשת מחילה. החלטה דומה התקבלה גם על ידי הארכיבישוף המטרופוליטני של קייב. ב-10 במאי 1914 החליט הסינוד הקדוש כי תומכי האימיאסלבייה יוכלו להמשיך ולשמש בתפקידיהם בכנסייה, אם כי הטפה לעקרונות הזרם נותרה אסורה. התפתחות נוספת לטובתה של האימיאסלוויה חלה כאשר הותר לאלכסנדר בולטוביץ' (Александр Булатович), מנהיג התנועה, לשמש ככומר צבאי במלחמת העולם הראשונה.
אולם באוקטובר 1918 ביטל הסינוד הקדוש של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית את ההחלטה המתירה לאימיאסלאבים להיות חלק מהכנסייה, אלא אם כן יבקשו מחילה, ובינואר 1919 ניתק בולטוביץ' את קשריו עם הממסד הדתי האורתודוקסי ברוסיה. הכומר אילריון מת ב-1916, בולטוביץ' מת ב-1919, וזרם האימיאסלוויה דעך.
