אילן נובקוביץ'
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתיבה לא אנציקלופדית.
| ||
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתיבה לא אנציקלופדית. | |
לידה |
29 באוגוסט 1940 בלגרד, ממלכת יוגוסלביה |
---|---|
פטירה | 24 באוקטובר 2015 (בגיל 75) |
מוקד פעילות | ישראל |
מילן (אילן) נובקוביץ (29 באוגוסט 1940 – 24 באוקטובר 2015) היה מלחין ומעבד ישראלי.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מילן נולד בעיר בלגרד שביוגוסלביה לאב ממוצא סרבי ולאם ממשפחת החזן גלנץ. בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה בילה אצל סבתו מצד אביו שלימדה אותו לנגן ולצייר. עוד לפני תום המלחמה נפרדו ההורים. לימים נישאה אמו לעורך הדין דוד אלקלעי שהיה ראש הקהילה היהודית בבלגרד. בשנת 1947 נולדה אחות למילן והמשפחה המורחבת התכוננה לעלות לישראל. בשנת 1950 הסתייע הדבר. דוד אלקלעי השתלב לעבודה ביד ושם לתיעוד ושימור עלילות יהדות יוגוסלביה.
בגיל 10 עלה לארץ ישראל וצורף לחברת הילדים בקיבוץ עין המפרץ, שם קיבל את השם אילן ואומץ על ידי משפחת ארנון שהיו מחניכיו של יאנוש קורצ'אק בפולין ומשעלו לישראל, הקדישו את חייהם לחינוך הנוער העולה. לזוג היו שלושה בנים ואילן נהנה מיחס חמים ומעודד בצעדיו הראשונים בארץ. ביניהם אף כינו את אילן לאונרדו דה וינצ'י בגלל כישרונותיו הרבים בעבודות הכפיים השונות ונטייתו הבולטת למוזיקה. בקיבוץ בילה כמעט עד סוף התיכון.
משנות ה-60 המוקדמות ועד שנת 2005 התגורר בביתו שבשכונת בקעה בירושלים.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אילן למד לנגן בקלרינט אצל יונה אטלינגר במשך כמה שנים וזכה במלגות קרן שרת מגיל 15. בשנת 1958 התגייס לצבא והצטרף לתזמורת צה"ל כנגן קלרינט, תחת ניצוחו של יצחק גרציאני. גרציאני היה מנצח נערץ ופתח בפני אילן את הסקרנות לעולם העיבוד המוזיקלי. בהיותו תושב הצפון בצעירותו, ניגן באירועים מוזיקליים רבים בחיפה, כך גם הכיר את המפיק דב זעירא ובשנת 1964 שיתפו פעולה, ויחד הוציאו את התקליט "הנשיקה הראשונה" שאת שיר הנושא "הנשיקה הראשונה" הלחין אילן למילים של המשורר אברהם בן זאב. השיר הפך מיד ללהיט והזמרת גילה אדרי הפכה כוכבת. בתקליט ניגנו קובי אשרת (בס), ריצ'רד פרץ (גיטרות וליווי), יוסף ליטובסקי (אח של דני ליטני – גיטרות קצב), מנשה גלזר (אורגן ואקורדיון), מישל אדרי (תופים).
בשנת 65 ואחרי שקבע מושבו בירושלים, החל לעבוד בעיריית ירושלים כאחראי על פרויקטים מוזיקליים. יסד את תזמורת הבוגרים של העירייה וכתב להם עיבודים שונים. באותם ימים נולד גם פרויקט "פזמון תיכון" שאילן היה מיוזמיו. ערך ועיבד את השירים שכתבו הנערים הזוכים בתחרות וליווה את הזמרות הצעירות לפני ההופעות, בהן אסתר הירשברג (לימים שמיר) ורוחמה רז. אילן הלחין מוזיקה ל"קבארט הסאטירי" ש"רץ" בימים ההם במרתפי סוראמלו למילים של אפרים סידון.[1]
בשנת 1969 יזם סשן הקלטות ב"קול ישראל" יחד עם "שלישית השמרנים"[2] (איתם עבד מספר שנים כמלחין ומעבד מוזיקלי, הם הקליטו את השירים: "ספינת הזהב", "תמיד", קרנבל בריו", "הרכבת הכחולה", "חבל על אתמול", "גשם סתווי" ואת השיר "ילדתי" שאילן הלחין למילים של יעקב רוטבליט. בשנת 1971 הלחין את המוזיקה למחזה "אהבתה של יובל אור" שכתב נתן אלתרמן. הלחין את השיר "קסמי העיר" למילים של ידידו הטוב רפי דברה מי שהיה מנהל מחלקת החינוך החברתי בעיריית ירושלים, ועוד עיבודים רבים, ביניהם:
- "המנון הפלמ"ח" – ללחן של דוד זהבי, הוקלט בביצוע מקהלת קול ישראל לנוער.
- "הרקפת" – הוקלט ב-6 בינואר 1964 על ידי מקהלת קול ישראל לנוער.
- "ישמחו השמיים" – הוקלט ב-1964 על ידי מקהלת קול ישראל לנוער.
- "ל"ג בעומר" – ללחן של חנינא קרצ'בסקי, הוקלט על ידי יהונתן גלס – חליל, אביב מלצר – אקורדיון, שרה – הדסה סיגלוב.
- "שיבולת בשדה" – ללחן של מתתיהו שלם ב-1963, הולקט לניצוח של צבי בן פורת.
- "שיר החבלנים" – ללחן של משה וילנסקי, הוקלט ב-21 ביוני 1963 על ידי חבורת הזמר רן בניצוח צבי בן פורת.
בשנות ה-70 וה-80 אילן עבד במוזיאון ישראל במחלקת הרפאות (איחוד מחדש של שברי חרס לכלים) ובמקביל גם כמעצב תפאורות בטלוויזיה הצעירה וגם צייר וצייר וצייר ופיסל. בסיום תערוכות אחדות נקנו ציורים רבים על ידי תיירים וכך ירדו מן הארץ. רבות מעבודותיו חילק אילן כמתנות או החלפות למשל: ראש סוס עצום מברונזה תמורת שטיח ענק. בתקופת החנוכיות שלו עיצב כמה דגמים יפהפיים מברונזה אותו נתן כמתנת חג לרבים וטובים מידידיו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אילן נובקוביץ', באתר זמרשת
- אילן נובקוביץ', באתר MusicBrainz (באנגלית)
- אילן נובקוביץ', דף שער בספרייה הלאומית
- אילן נובקוביץ' ז"ל, באתר "אבלים"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יעקב העליון, קברט אצל סוראמללו, מעריב, 14 במרץ 1972
הקברט הסאטירי בירושלים מצליף - וקוצר תשואות, מעריב, 20 במרץ 1972 - ^ נחום ברנע, "השמרנים" באים, דבר, 11 באוגוסט 1969