המודל הסטרוקטורלי

המודל הסטרוקטורלי הוא אחד המודלים המרכזיים במודל הנפש הפרוידיאני, התאוריה של הנפש על-פי אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. על פי המודל הסטרוקטורלי, הנפש מכילה בישות אחת את יצריו הראשונים ואת דחפיו הקמאיים של האדם, יחד עם הצורך להישמע לחוקי החברה ולנורמות המוסריות המקובלות - תוך בקרה, שליטה ואיזון הכוחות המנוגדים.

המודל מבטא חלוקה תאורטית של מרכיבי הנפש באופן היררכי והתפתחותי לשלוש רשויות: האיד המאגד בתוכו את היצרים הטבעיים, האגו הוא מרכז הבקרה של כוחות הנפש ועיקר מודעותו של האדם והסופר-אגו המאגד את המוסר וצרכי החברה.

למרות שהתיאוריה הפסיכואנליטית מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.

הקדמה

במאה ה-19 רווחו שתי תפיסות מנוגדות על נפש האדם: התפיסה המכניסטית שסברה כי הנפש היא חלק פיזי (מכני) מגוף האדם, ולכן ניתן לחקור ולהבין אותה, ואף לחזות את צעדיה הבאים באופן מדעי וניסויי; לעומתה, סברה התפיסה הוויטליסטית כי החומר ופעולותיו אינם שולטים על הנפש, ולכן לא ניתן להבין את הנפש ופעולותיה בעזרת כלים מדעיים.

פרויד, שהיה רופא בהשכלתו, הושפע מן התאוריות הרפואיות ומפילוסופים יוונים, שגרסו כי פעולות הנפש הן התבטאויות של האיזון הפיסי בגוף. לאחר סיום לימודיו, הוא למד טיפול בהיפנוזה אצל שרקו בפריס, והושפע רבות מיכולתו של שרקו לפעול על הגוף והנפש כאחד. כשהתחיל פרויד לפתח את גישתו החלוצית, הוא ניסח את שיטתו כגישה מכניסטית, על פיה קיימת בנפש חוקיות הדומה לחוקיות הביולוגית (מוניזם). הוא ניתח את הנפש כמבנה המורכב משלושה גורמים מרכזיים:

1. סתמי - איד (id): מרכז ה"יצרים הטבעיים" של הנפש, הכולל את דחפיו הראשוניים והקמאיים ביותר של האדם, ופועל על פי עקרון העונג.
2. אני - אגו (ego): מרכז הבקרה של כוחות הנפש, השואף לאיזון על פי עקרון המציאות. האגו הוא זירת הפעילות המודעת של נפש האדם, והוא מסוגל לשלוט בכוחות האיד מחד ולווסת את דרישות הסופר-אגו מאידך.
3. אני עליון - סופר אגו (super-ego): המרכז המופנם של דרישות המוסר וצורכי החברה בנפש האדם, השואף לכך שהאדם יעמוד בקריטריונים מחמירים של התנהגות נורמטיבית גם על חשבון סיפוק צרכיו האישיים - ומסוגל לגרום לאדם סבל נפשי במקרה שחרג מכך.

שלושת החלקים הללו נמצאים בסתירה זה לזה; בתיווכו של האגו הם שואפים להגיע לאיזון, כשמגמתם המשותפת היא להגיע למקסימום סיפוק (הנאה) במחירו של סבל מינימלי ככל הניתן.

ניתן לדמות את הנפש לבית, בו גרים הורים, ילד, וסבא וסבתא. הילד מפונק ואינו יודע שובע. ההורים מנסים לרצות את ילדם ולמנוע ממנו להיפגע. הסבא והסבתא, אחראים על המסורת והחוקים. הם גוערים בילד ולא מרשים לו לקבל את כל מה שהוא מבקש. ההורים תפקידם לקשר בין הילד, הסבים והעולם החיצון.

נדמה שעל חדרו של הילד שומר אחד ההורים, ולא נותן לכל דבר להיכנס ולהגיע לעיני הילד, שמא יפגע בו הדבר. ישנם דברים, שהם כל כך מסוכנים לילד, שההורים שומרים אותם במחסנים נעולים, שמא ייוודע לו הדבר. ההורים משולים לאני, הסבים - לאני העליון, הילד - לאיד, ההורה השומר - למנגנוני ההגנה של האני, והמחסנים - לנבכי הלא מודע.

"האיד" (הסתמי)

אחת ממסקנותיו של פרויד נובעת מכך שבעולם התקיימו, במשך כ-400 מיליון שנים, בעלי חוליות שלהם (וגם ליצורים שקדמו להם) היה מכנה משותף, מעבר למאפיינים הפיזיים, הבא לידי ביטוי בכך שכולם מונעים על ידי יצרים.

על פי הלך מחשבה זה, אין זה הגיוני כלל לסבור שהיצרים החייתיים, נעלמו כלא היו בנפשו של האדם. פרויד הניח כי היצרים החייתיים עודם קיימים, גם אם בצורות עקיפות. כך ניתן לנסח את ה"רשות" הנפשית הראשונה מבין שלוש: האיד, או - הסתמי. טבעו של הסתמי הוא טבעו הביולוגי, התורשתי, המולד של האדם. האדם הוא יצור אגואיסטי ביסודו, אשר נדחף על ידי יצריו וצרכיו.

האיד הוא, לדברי פרויד: "כל אשר ילוד אישה מביא איתו מלידה, כל אשר טבוע בו מראש מכוח מבנהו, הווה אומר, כל הדחפים שמקורם בארגון הגופני", כלומר - סך היצרים הנפשיים הקמאיים שלנו, בצורתם הפשוטה ביותר. האיד נוהג לפי עקרון ההנאה והכאב: חיפש הנאות והימנעות מכאב, ללא התחשבות בגבולות ובצווי המוסר של החברה. מטרת האיד היא סיפוק מיידי של הדחף ברגע שהוא מתעורר. זהו חלק האישיות היחיד שהאדם נולד איתו ולכן התינוק מתנהג רק לפי דחפים וחלק זה אינו משתנה במהלך החיים.

בתחילה ציין אותו פרויד בליבידו - יצר המין, האנרגיה המינית, אך החל מ-1920, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, קבע שני יצרים שונים בבסיס האיד: הארוס - אינסטינקט המין, החיים - כל הצרכים השומרים על קיומנו (מזון, שתייה, אוויר ומין), פרויד התכוון למין במובן רחב של יצירה ובנייה ולא רק במובן הגופני, והתנטוס - אינסטינקט ההרס והמוות, דחפים המביאים את האדם לפגוע בעצמו או בזולת. בשל הסתירה בין היצרים, מתגבר דחף החיים, ומונע ביטוי של דחף המוות המתבטא בתוקפנות. יש לציין, כי כל בני האדם מונעים על ידי שני הדחפים.

המקור לדחפים באיד הוא בתהליכים ביולוגיים מולדים. האיד מתרגם תהליכים ביולוגיים לדחפים נפשיים. זהו עקרון ההומיאוסטזיס - כשמתעורר דחף האדם נמצא בחוסר שיווי משקל והמטרה היא לספק אותו ולחזור למצב של שיווי משקל. דוגמה: ירידת רמת הסוכר בדם (תהליך ביולוגי המוציא משיווי משקל) יוצר תחושות נפשיות של עוררות, רעב ומתח (מניע לפעולה), ומוביל ללקיחת אוכל (פעולה) ועל ידי כך חזרה לשיווי משקל.

לרשות הסתמי עומדים שני אמצעים:

1. פעולות רפלקסיביות כמו יניקה
2. תהליכי חשיבה ראשוניים שהכוונה בהן שקיימת חשיבה של משאלה, כמו תינוק שחושב על אוכל ומשליך חמימות על השד (עקרון ההנאה). מצבים אלו קיימים גם במצבי חלימה ואצל חולי נפש: מותיר את האדם עם העולם הפנימי בלבד.

"האגו" (האני)

בניגוד לאיד, הטבוע באדם מלידה ומהווה תוצר של אבולוציה בת מיליוני שנים, עם הרשות השנייה, שהיא האגו, או האני, בני האדם אינם נולדים, והיא מתפתחת אגב מגע עם המציאות בסביבות גיל שנתיים עם תחילת שלב החינוך לניקיון בו החברה מציבה לראשונה מגבלות על התינוק.

האגו פועל על פי עקרון המציאות - סיפוק הצרכים תוך התחשבות במגבלות שמציבה החברה. הדחפים מסופקים בזמן ובמקום המאפשר את סיפוקם. דוגמה: כאשר הילד הרך, שלצורך הדוגמה גדל בבית עם נימוסים ויקטוריאניים, אין הוא פשוט לוקח עוגייה מהצנצנת. ההיגיון שלו מזהיר אותו שלא יקבל עוגייה אם לא יבקש בנימוס, או יחכה לסוף הארוחה. זוהי בעצם ההכרה הנפשית שכדי לספק את יצריי ולהימנע ממכאוב, עלי לנהוג לפי חוקים אובייקטיביים שקיימים במציאות, השונים מהדרך שבה אני רוצה ומרגיש.

האני מסוגל לסבול דיחוי ועמידה במתח ובמהלך חיינו אנו רוכשים דרכים לספק את דחפי האיד תוך התחשבות בערכים ובנורמות החברתיות. האגו ממשיך להתפתח כל החיים והוא החלק היחיד שנמצא במגע ישיר עם המציאות והוא למעשה "הזרוע הביצועית" המקבל את ההחלטה כיצד להתנהג כדי לספק את דרישות האיד תוך התחשבות במגבלות המציאות.

האיד אינו מבחין בין מציאות אובייקטיבית לסובייקטיבית. דוגמה לכך היא התינוק היושב בעריסה. ההתפתחות של האגו מגיעה כאשר התינוק רוצה חלב, או את מגע האם, ואינו מקבלו. בתחילת שלב זה, האני עדיין אינו קיים. עם הזמן מתפתחת אצל התינוק הפרדה בינו לבין האם, ואיתה הכרה ראשונית בעולם חיצוני, השונה ממנו-גופו, שלא תמיד נענה לרצונותיו. ניתן לומר שעם הכרה זו נוצר האני.

לאיד יש כוח אנרגטי - הליבידו שדוחף למימוש יצרים. הליבידו עובר תהליך חסימה (עצירת יצרי התינוק) ונוצר מבנה שבא לספק את צורכי האיד מבלי להענש. במבנה זה נבנים תהליכי חשיבה שניוניים, והמבנה פועל בהתאם לעקרון המציאות האגו מתווך ונמנע מעונש ואשמה. מנגנוני הגנה מתפתחים ומונעים מהאיד להתנהג על פי עקרון העונג.

קשר על פי פרויד נוצר מתוך השקעת אנרגיה נפשית באובייקט. ההתקשרות הראשונית של תינוק היא לאמו ובעיניו היא אובייקט מרגיע אליו הוא משתוקק. יש הבחנה בינה לבין השאר, כשישנה השקעה ליבידנאלית (אנרגיה יצרית) של הסתמי.

"סופר אגו" (האני העליון)

לפי תורתו של פרויד, הסתמי פועל לפי עקרון ההנאה, בעוד האני, לפי עקרון המציאות. מלבד שני אלה, קיימת רשות שלישית בלתי מודעת והיא האני העליון המתפתח בסביבות גיל שלוש. חלק אישיות זה הכולל את ערכי החברה, הנורמות וכללי המוסר מורכב משני חלקים:

• המצפון - מלמד מה אסור לעשות. אם בכל זאת נבצע משהו בניגוד לכללי המצפון, נחוש תחושת אשמה.
• האני האידיאלי - מלמד מה רצוי לעשות. אם לא נעמוד בסטנדרטים שהוא מציב, נחוש רגשי נחיתות.

לרשות זו ניתן תפקיד מכריע בדרך בה שומרת וממיינת הנפש את המידע שהיא מקבלת.

חלק זה פועל על פי עקרון המוסר: שאיפה לשלמות ולמימוש האידיאלים החברתיים. במרבית המקרים האגו מוצא פשרה בין הציוויים המוסריים של הסופר האגו לבין הדחפים שמקורם באיד. הוא השומר המוסרי, ובזכותו, על-פי פרויד, יכולים בני האדם לקיים חברה. רוב תהליכיו הם בלתי מודעים לנו, כפי שמשאלות איד רבות אינן ידועות לנו, ואנו יכולים להרגיש את פועלו, במוסר הכליות וברגשות האשם שאנו מרגישים, לעיתים אף ללא סיבה רציונלית-מוסרית מוצדקת.

במקום מצב שבו החברה תפעל בדיכוי ובאלימות כלפי היצרים שלנו (כפי שקורה בחברת קופים למשל, או אריות, כאשר הזכר השליט כופה את שלטונו בכוח), מבנים הפרטים חלק של החברה, החלק ששומר על הסדר החברתי, בתוכנו.

ניתן לראות את תפקידו של האני העליון "כזרוע חברתית", המצויה עמוק בנפש האדם. אותה זרוע, מקורה בשנים הראשונות של הילדות, אך עם ההתבגרות היא נפרדת מהעולם החיצון ובעלת ישות משל עצמה.

חרדות

לדעת פרויד, הנפש האנושית עשויה לפתח בתוכה הסתבכויות, המונעות מן האדם תפקוד מתאים כלפי המציאות. תהליכים אלו מכונים חרדה, ופרויד הבחין בין שלושה סוגים שלהן:

1. חרדה מציאותית: סכנה פוטנציאלית מהסביבה החיצונית. כלומר, האגו מתמודד עם בעיה ריאלית מהסביבה החיצונית.
2. חרדה נוירוטית: דחפים של האיד עלולים להיות חזקים מההתנהגות הרציונלית של האגו. כלומר, חרדה שנובעת מהחשש שהדחפים יפרצו את השליטה של האגו.
3. חרדה מוסרית: כשלא עומדים בסטנדרטים המוסריים של עצמנו או שלוקחים חלק בהתנהגות לא אתית. כלומר, חרדה שנובעת מההתמודדות שלנו עם המצפון והסטנדרטים המוסריים שלנו.

ראו גם

• המודל הטופוגרפי
• המודל הדינאמי
• המודל הפסיכוסקסואלי