איברהים נובאני
 | |
| לידה |
1961 (בן 63 בערך) עַכּוֹ, ישראל  |
|---|---|
| מקום לימודים |
בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים |
| תחום יצירה |
ציור |
  | |
איברהים נובאני (נולד ב-1961) הוא אמן פלסטיני ישראלי. גוף היצירה של נובאני כולל עשרות רבות של ציורי שמן ואקריליק על בדים גדולי מידות, ציורים על עץ, על נייר, רישומים וסקיצות. יצירתו מתאפיינת בשני מרכיבים בולטים: האחד נוגע לתפיסת הצבע שלו, והשני נוגע למרכיב התמטי - גאומטרי.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]איברהים נובאני נולד בעכו בשנת 1961 וגדל בכפר מכר הסמוך לעכו, השני מששת ילדי המשפחה. אביו, עומר נובאני, בן כפר מנפת שכם, חי בחיפה ממנה ברח בשנת 1948 עם מלחמת העצמאות לעכו. אמו, וקיעה, בת הכפר קיואקאת שבגליל המערבי - מקום בו נמצא היום קיבוץ בית העמק - ברחה ממנו עם משפחתה במלחמת העצמאות לירכא ואחר כך עברה לכפר מכר.[2]
נובאני למד ביסודי בכפרו ובתיכון בכפר יאסיף. בין השנים 1977–1978 למד ציור בבית הגפן בחיפה. בכיתה י' החל ללמוד ציור בעכו אצל הצייר עבד עבאדי.[2]
בתחילת שנות ה-80 עזב נובאני את כפרו והחל ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל, שם היה הצייר הפלסטיני היחידי במחזורו. את לימודיו סיים ב-1984, ובשנת 1986 השתתף נובאני בתערוכה קבוצתית בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה. באותה שנה עבר לגור בתל אביב.[3]
בשנת 1989 עבר משבר נפשי עליו התראיין בהרחבה בריאיון עם דליה קרפל למוסף הארץ. נובאני חזר לביתו בכפר מכר בשנת 1990.[2]
עבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנות ה-80
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-80 של המאה ה-20 החל נובאני לאמץ את השפה המופשטת גאומטרית, אחת מצורות הביטוי הקיצוניות של האוונגרד בתולדות האמנות המערבית.[1] ההיכרות המקיפה עם הקאנון של האוונגרד האירופי התרחשה בעת לימודיו בבצלאל, שם התחיל לנסח את צורת הביטוי האותנטית שלו. השימוש במערכת הצורות והקומפוזיציות שהמציאו אמני האוונגרד אפשרו לו לבחון מחדש את היחס שבין צבע לצורה.[1] נובאני אמר בריאיון לדליה קרפל מ-2004: "לקחתי אז את אמנות האוונגרד של המאה העשרים, בה טמון לדעתי מאגר גדול של חומר גלם שניתן לשאוב ממנו, וגם היום אני עדיין מנהל דו-שיח עם האמנות המודרנית ועם תקופות בהיסטוריה של האמנות שמדברות אליי."[2]
ציוריו בתקופה זו היו בעלי אופי מודרניסטי ביסודם: צורות גאומטריות נקיות, צבעי יסוד מרוככים בעלי אופי כמעט אדריכלי. בבסיסם שואפים ציורים אלו לסדר מושלם וברור. פני הציור שטוחים לחלוטין, תוך יצירת הקבלה בין פני השטח של הקנבס והציור המונח על פניו.[1] לדבריו של נובאני בריאיון ל-"דבר השבוע": "הציורים מושפעים מאוד ממונדריאן, מקונסטרוקטיביזם רוסי, מואן-רוסברג. היה לי דיאלוג ארוך עם אמנות אמריקאית, במיוחד עם אסכולת ניו-יורק. כיום אני מתעסק בצד הדידקטי של העבודות, בחיבור בין מאטיס ומונדריאן. בין החוקים האוניברסליים שמונדריאן חיפש לבין הליריקה שחיפש מאטיס. אני מתעסק בחיבור בין מזרח למערב."[4]
בתקופה זו נובאני הגדיר את זהותו העצמית סביב היותו צייר, הגדרה אוניברסלית אוטופית, שאינה קשורה למקום ותרבות ספציפיים, ובה בעת הוא הפנים את ערכי עולם האמנות המערבי והפך לצייר של מופשט.[1]
ב-1986 בחר האוצר יונה פישר לכלול עבודות של נובאני בתערוכה הקבוצתית "טריטוריות של הצבע" בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה. פישר אמר לגביו: "העולם שלו נראה מעניין ונפיץ. הוא ערבב צבעים מערביים מאוד ביסודם עם הצבעוניות האוריינטלית שאנו רואים באזורנו, והוא היה משכיל וקרא המון. הערכתי אותו כאמן".[2] נובאני הציג בתערוכה שלושה ציורים על בד. ציורים בהם מונחים אלמנטים גאומטריים העשויים שכבות צבע שמן עבה, בצבעים עזים. בקטלוג התערוכה כתב פישר שבציורים של נובאני יש שני יסודות נפרדים: "ארגון הצורות, השייך למסורת הציור המערבי, זו הנלמדת באקדמיה, והצבע - הקשור במזרח."[2]
שנות ה-90
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב- 1989, בעודו מתגורר בתל אביב, חווה נובאני משבר אישי עמוק. שילוב האירועים הפרטיים בחייו עם האירועים הציבוריים הביא אותו לכדי סכסוך פנימי.[5]
המשבר של נובאני גרם לו לחזור ב-1990 לכפר ילדותו, שם המשיך לצייר. בריאיון עם עודד ברושי נכתב: "ואולם, במקביל להצלחתו החל לחוש נובאני שקיומו כאמן ערבי בלב ההתרחשות החילונית השמאלנית מושאל מהדימוי העצמי של תושבי חבל שינקין. אל הניכור מצד משפחתו, והמאבק להישרדות כלכלית, מאבק בבעלי גלריות שניצלו אותו והפרו הבטחות, התלוותה חרדת זהות שגברה בעקבות האינתיפאדה. כל אלה דחפו את נובאני אל הבקבוק עד להתמוטטות עצבים, שהסתיימה באשפוז קצר בבית חולים פסיכיאטרי."[6]
הצורות הגאומטריות הנקיות, המבנים היציבים, הרציונליות, צבעי היסוד שאפיינו את שנות ה-80 הפכו עתה לדחוסים, בעלי צבעוניות עזה שצוירה ביד חופשית במכחול עבה. המשבר העמוק בהגדרת זהותו העצמית, שלא ניתן היה לבסס אותה עוד במושגים אוניברסליים, חלחלו פנימה אל עולמו הפנימי והציורי וביקשו לקבל ביטוי.[7]
בנוסף לצורות של המופשט הגאומטרי בהם השתמש בשנות ה-80, הוסיף ליצירתו מערך סימבולי אישי וקבוע בעלי רפרנט לעולם החיצוני: בית, כיסא, פרחים, עלים, גבעולים מסולסלים, שמש, עין, כד, מברשת, מכחול, כוס, מקל נדודים ועוד. לפי אפרת לבני: "לאורך שנות ה-90 התפתחה העבודה של נובאני כך שהיחסים על הבד בין הצורות והצבעים השאובים מעולם המופשט הגאומטרי, לבין הופעת הצורות והצבעים של עולם סימבוליסטי, השואב מן המקומי, הופכים לשפה ייחודית לו."[1]
ב-1991 הציג נובאני תערוכת יחיד בגלריית שלוש עליה כתבה רותי דירקטור: "ניתן לחוש בכתב היד הייחודי של נובאני, המתיך את המרכיבים למשהו חדש. המשהו החדש הזה ניתן לזיהוי על ידי אנרגיה פנימית עצומה, שאינה נטולת אלימות, אנרגיה שכל הקנדינסקי ומירו נתפשים כסובלימציה שלה. בעבר היו הציורים של נובאני מובנים וממושטרים יותר, ובעייני פחות מעניינים, בדיוק בגלל אותה סיבה שהיום הם כובשים. התערוכה החדשה פרועה ומשוחררת, הצבעוניות משתלחת על פני קשת צבעים רחבה, ומעמידה יחד בלי שום בעיות את כל שילובי הצבעים האפשריים."[8]
המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]אירועי האינתיפאדה בשנת 2000 השפיעו על חייו ויצירותיו של האמן. אפרת לבני הצביעה על נקודת מפנה זו בעבודתו של נובאני: "אירועי אוקטובר 2000 ואינתיפאדת אל אקצא תפסו את נובאני בסטודיו בכפר כשהוא שקוע בעולם הציור שלו והם התפרצו באחת אל חייו ועבודותיו (...) האירועים העוקבים של האינתיפאדה המתעוררת בשטחים ותוצאות הלחימה בג'נין העבירו את נובאני מתחושת אכזבה וייאוש לתחושת זעם, והזעם הבשיל לזעקה המחפשת מוצא אקספרסיבי."[1]
סגנון הציורים של נובאני הושפע מהמאורעות והפך לאקספרסיבי. התחושות הללו תורגמו בעבודתו למופשט אקספרסיוניסטי המגלם מצבים של סערה, התנפצות וכאוס, כשלתוכו מעובדת סקלת הצבעים ומילון הצורות הסימבוליסטי. למילון זה הצטרפו עתה שורה של דימויים הנושאים משמעות קונקרטית ביחס למציאות המלחמה והמוות הכאוטית הזו: גולגולות, דמויות פעורות עיניים, כתובות בערבית, דגל פלסטין, בית עולה בלהבות. סערת הנפש מצאה ביטוי גם בכותרות הציורים: "מוות בפלסטין", "מחוץ למחנה", "ג'נין", "השור של ג'נין" ועוד.[1]
התסכול וכאב המלחמה ניכרים היטב בדיוקן עצמי "ללא כותרת" (2004), שעליו כתבה טל בן צבי: "בציור נראים פנים, פנים שהם גם נוף, ההופכים לחלק משיח ירוק המטפס וחודר לתוך לוע פעור לרווחה שחושף תהום צהובה. העיניים, המצוירות בצהוב ובירוק, נראות כספירלה. הגוף עצמו חתוך וקטוע, ובמקום הכתף והיד, ישנו גדם, אף הוא מעין ספירלה החודרת אל תוך הגוף. הפצוע הגידם של נובאני הוא חסר קול, עיניו מלאות כאב, אך קול הצעקה אינו נשמע, אלא רק מהדהד בלוע הנפער מולנו."[9]
בשנת 2002 הוענק לנובאני פרס עידוד היצירה של משרד החינוך והתרבות.
בשנת 2004 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב בשם: "איברהים נובאני מרחב ביניים", המבקשת להציג 20 שנות יצירה, מ-1984, השנה בה סיים האמן את לימודיו באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, ועד לאותה עת.
בשנת 2005 הציג נובאני תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה. חלק מהיצירות נעשו מגזרות נייר שנוצרו מהדפסים של התערוכה הקודמת, "מרחב ביניים". את ההדפסים גזר נובאני לחתיכות קטנות ומהם הרכיב פאזל עם הקשרים חדשים.[10]
ב-2009 השתתף נובאני בתערוכה קבוצתית "גברים בשמש" שאצרו טל בן צבי וחנא פרח-כפר בירעים. התערוכה התקיימה במוזיאון הרצליה ובה הציג נובאני סדרה של עבודות מן העשור האחרון, שבהן הוא חזר לדימוי המבוך שהדמות האנושית נעלמת בו ורק מסמנים אנושיים מבצבצים מתוך מרחב גאומטרי חסר מוצא.[9]
תערוכות יחיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1987 - אמן אורח במשכנת שאננים, ירושלים
- 1991 - גלריה שלוש, תל אביב-יפו
- 1995 - גלריה שלוש, תל אביב-יפו
- 1999 - גלריה אל-ואסיטי, ירושלים
- 2000 - המרכז הקהילתי, נצרת
- 2004 - מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו
- 2005 - משכן האמנים בהרצליה, הרצליה
- 2006 - גלריה בינט, תל אביב-יפו
- 2012 - גלריה בינט, תל אביב-יפו.
תערוכות קבוצתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1985 - סדנאות האמנים, ירושלים
- 1986 - טריטוריות של צבע, הביתן הישראלי, הביאנלה של ונציה
- 1987 - גלריה דביר, תל אביב
- 1988 - צבע טרי, מוזיאון תל אביב לאמנות
- 1989 - אמנים ישראלים משנות ה-80, תערוכה נודדת בארצות הברית, גלריה ראפ, תל אביב, גלריה דביר, תל אביב, הבטחה, תערוכה לרגל פתיחת בצלאל החדש, ירושלים.
- 1990 - רכישות חדשות, מוזיאון ישראל
- 1991 - מבט והיבט – אמנות צעירה מישראל, תערוכה נודדת, לייפציג-בון-ברלין
- 1994 - מרקם מקומי – אמנים ישראלים ופלסטינים, מוזיאון אשדוד
- 1997 - מלך השלום – אמנים מזרח תיכוניים, גלריה אלאנבאט, עמאן, ירדן
- 1998 - אמנות בישראל אחרי רבין, המוזיאון היהודי, ניו יורק; השער, הגלריה הלאומית, עמאן, ירדן
- 2002 - בסימן ציור, מוזיאון חיפה, רשום ברשת, הגלריה האוניברסיטאית, חיפה,
- 2002 - תערוכת הזוכים בפרס משרד החינוך והתרבות, ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
- 2009 - "גברים בשמש", מוזיאון הרצליה לאמנויות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דליה קרפל, האמן שחזר מן הכפר, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2004
- איברהים נובני: הסוואה, היטמעות וסכיזופרניה- 8 פרגמנטים, אילת זהר
- איברהים נובאני
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 איברהים נובאני / מרחב ביניים (קטלוג תערוכה), אוצרת: אפרת ליבני, תל אביב: בית הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, 19 באוגוסט 2004 - 31 באוקטובר 2004.
- ^ 1 2 3 4 5 6 ראו: דליה קרפל:האמן שחזר מהכפר, מוסף הארץ, 20 באוגוסט 2004.
- ^ ראו: קרני עם עד, ועכשיו הוא מכור לציור, כל הצפון, 7 ביולי 1994.
- ^ ראו: בחיבור שבין מאטיס ומונדריאן, דבר השבוע, 2 בפברואר 1990.
- ^ ראו: נורית לויליכט: "לא חתכתי לעצמי את האוזן", עיתון העיר, 11 בנובמבר 1991
- ^ ראו: עודד ברושי: "ציור ראיון פורטרט" עיתון חדשות, 4 באפריל 1990
- ^ אילת זהר, איברהים נובני: הסוואה, היטמעות וסכיזופרניה - 8 פרגמנטים, באתר בצלאל, אביב 2007 (ארכיון)
- ^ ראו: רותי דירקטור: "נובאני, צבעוניות מזרחית פרועה", עיתון מעריב, נובמבר 1991
- ^ 1 2 טל בן צבי, אמנים, באתר גברים בשמש
- ^ ראו: לילי עבודי: אני טקסט פוליטי, עיתון הארץ, 2005.
| בקרת זהויות |
|
|---|