אחוזת דג'אני

אחוזת דג'אני

עטיפת הספר
מידע כללי
מאת	אלון חילו
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	אנגלית
הוצאה
הוצאה	ידיעות ספרים
תאריך הוצאה	2008
מספר עמודים	367
קישורים חיצוניים
מסת"ב	מסת"ב 9789654825917
הספרייה הלאומית	990026104870205171

אחוזת דג'אני הוא רומן היסטורי בדיוני מאת אלון חילו, שיצא לאור בתחילת 2008 בהוצאת ידיעות ספרים. הרקע לרומן הוא ארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה בימי העלייה הראשונה. אף שגיבור הספר, האגרונום היהודי חיים מרגליות קלווריסקי הוא דמות היסטורית אמיתית, הרי שעלילת הספר בדיונית, ואינה מבוססת על כל מקור היסטורי או מחקרי הקשור בו. גיבור נוסף בספר הוא הילד הערבי צאלח דג'אני. פרקי הספר מסופרים לסירוגין מפיהם, בצורה של קטעי יומנים.

לדברי המחבר, זהו "ספר פוליטי במובן זה שהוא נוגע בנושאים פוליטיים בוערים, כמו הסכסוך היהודי-פלסטיני, זכות השיבה הפלסטינית ועברה המוסלמי של תל אביב. הספר נוגע גם בשאלת ההכחשה וההדחקה של האחוזות והכפרים הפלסטיניים בלב לבה של הישות הציונית היהודית-חילונית, בטריטוריה הקטנה בין נחל איילון (ואדי מוסררא בפי הפלסטינים) לבין הים התיכון, בין יפו (יאפא בפי הערבים) לנחל הירקון (נהר אלעוג'א אצל הערבים)."

כדברי מחברו, הספר "נוגע בנושאים פוליטיים בוערים, כמו הסכסוך היהודי-פלסטיני". לפיכך אין פלא שהספר זכה לא רק לביקורת ספרותית, אלא גם לביקורת פוליטית, ויש שראו בו רומן אנטי-ציוני.

עלילת הספר

קלווריסקי עולה לארץ ישראל בשנת 1895 עם אשתו, המגלה כלפיו קרירות מינית. במפגש מקרי ברחוב ביפו, הוא מבחין בצאלח, ומיד נוצר ביניהם קשר רגשי. אמו של צאלח, עפיפה דג'אני, מזמינה את קלווריסקי לאחוזת המשפחה, בתקווה שיעזור לרפא את הילד הסובל מדיכאון. הוא מגיע לשם, וחושק גם באישה (שבעלה נמצא בנסיעה ממושכת) וגם באדמה הפורייה של אחוזת דג'אני. בינו לבין עפיפה מתפתח רומן, וכן מתפתחים יחסי אהבה-שנאה בינו לבין צאלח, שיש לו חזיונות על כך שהיהודים יביאו על הפלסטינים את חורבנם, ושעל אדמת האחוזה הם יקימו שלושה מגדלים - עגול, משולש ומרובע.

לאחר שאביו של צאלח חוזר ממסעו ומת בפתאומיות, צאלח חושד שקלווריסקי רצח אותו כדי להיות לבן-זוגה של עפיפה (מה שמזכיר את עלילת המחזה "המלט", יחד עם אלמנטים נוספים כגון צמד הסרסורים סלים וסאלם שאחריתם מזכירה את דמויותיהם של רוזנקרנץ וגילדרשטרן, וביקורו של צאלח בבית הקברות). קלווריסקי משכנע את עפיפה להעביר לרשותו את האחוזה, מסלק את האריסים הערבים ומביא במקומם מתיישבים יהודים.

צאלח זומם לנקום את דם אביו ולהרוג את קלווריסקי, אך הדבר אינו עולה בידו, ובסופו של דבר הוא מתאבד בטביעה (מה שמזכיר את אופליה במחזה "המלט"). קלווריסקי מושך את ידו מן האחוזה, ועובר עם משפחתו לצפון הארץ, שם הוא משמש כפקיד בכיר ביק"א.

שפתו של הספר

אלון חילו זכה לשבחים על השימוש שהוא עושה (בקטעי היומן לכאורה של קלווריסקי) בעברית האופיינית לתקופת העלייה הראשונה. לדוגמה:

החילותי מחשב מחשבות ביני לבין עצמי, אולי נתנה האדונית בתוליה לאיש אחר במשובת נעורים והיא בושה במנהגיה, שמא נפלה טרף לפיתויי סטודענט מן הסטודענטים בבית המדרש ללימודי רפאות השיניים. חזקה על מרפאי השיניים כי יצרם חזק עליהם, ואחרת מדוע הם בוטשים בבשר חבריהם.

שלושה ימים אחרי יום חופתנו, והיא עדיין קרקע לא נודעת בעבורי, אמרתי להאדונית דרך רמיזא כי אם בתולה היא ואם לאו, אין הדבר מעלה או מוריד בעיני, ולוואי ותתיר לי כבר לבוא בשעריה. צחקה האדונית צחוק קצר ונרווטי, ואמרה כי נערה מן המודרנא כמותה, מן הוודאי כי היא בקיאה בהלכות העולם ובדרכי האיש בהאישה.

אמרתי לה, אם כך הראיני דרך זו.

אמרה, לא כעת.

אמרתי על דרך רוגז, מדוע לא.

— מתוך הפרק הראשון

הפולמוס סביב הספר

פרס ספיר

הספר זיכה את מחברו בפרס ספיר לשנת 2009. בנימוקי השופטים נאמר:

זהו רומן תקופתי המתרחש בשנת 1895 בפלשתינה ומפליא לשלב מציאות והזיה, סיטואציות קומיות ודרמטיות, רומנטיקה וסרקזם. אמת ובדיה נארגות כמלאכת מחשבת בכל רובדי הספר – מהשפה והדמויות ועד לסיפור העלילה.

"המביא לבית הדפוס", המוזכר בפתיחת הספר, מתעתע בקורא לחשוב כי מובאים בפניו מסמכים מקוריים שנכתבו כביכול על ידי החלוץ חיים קלווריסקי (מרגליות). חלקו האחר של הספר הוא תרגום כביכול מיומנו של הנער הערבי, צאלח דג'אני – תרגום המבקש להישאר נאמן לשפת המקור, ערבית ספרותית עשירה ופיוטית. גדולתו של הרומן היא במלאכת הרמייה הספרותית העדינה והמסעירה לכל אורכו.

בגלל חשד לניגוד עניינים של יו"ר ועדת הפרס לשנת 2009, יוסי שריד, החליט מפעל הפיס לבטל את כל הליך בחירת הזוכים, ובכלל זה את זכייתו של אלון חילו.

ביקורת פוליטית

כדברי מחברו, הספר "נוגע בנושאים פוליטיים בוערים, כמו הסכסוך היהודי-פלסטיני". לפיכך אין פלא שהספר זכה לא רק לביקורת ספרותית, אלא גם לביקורת פוליטית.

אריק גלסנר טען כי יש בספר "מעשה חנופה ועיוות מוסרי" בהצגה של היהודים כבר בתקופת העלייה הראשונה כחזקים ורשעים ושל הפלסטינים כחלשים וצדיקים, תוך התרפסות כלפי אגף באינטליגנציה הישראלית המדגיש את הפן הקולוניאליסטי בציונות. בנוסף, החזרה אל ראשית הציונות היא לטענתו אסקפיסטית, "כיוון שהמחשבה שהכל רקוב היא האליבי המושלם לאי עשייה".

הסופר אהרן מגד ביקר גם הוא את התמות המקופלות בספר ועל אף ששיבח את איכותו הספרותית, כינה אותו "רומן אנטי ציוני מובהק" שהיהודים מוצגים כרשעים ומכוערים והערבים כמעט כולם יפים ותמימים.

ביקורת בגין הטעיית הקורא

הערת המחבר במהדורה השישית של אחוזת דג'אני

אהרן מגד קבל על הצגת דמותו של חיים מרגליות קלווריסקי, בצורה "הפוכה לחלוטין מכל מה שסיפרו לי עליו אלה שהכירוהו", מציין שקלווריסקי "היה מראשוני המטיפים להבנה יהודית-ערבית, ממייסדי "ברית שלום" ומהוגי הרעיון של מדינה דו-לאומית" וטען לפגיעה באתיקה הספרותית ולהטעיית הקורא.

בהרצאה שנשא אליקים רובינשטיין באוניברסיטת חיפה על פועלו של קלווריסקי, הוא מחה על ההתייחסות כלפיו בספר "אחוזת דג'אני", וציין שבספר מוצג קלווריסקי "כאדם שפל ובעל אמות מידה מוסריות ירודות", בעוד קלווריסקי ההיסטורי היה "מי שדווקא חיפש פשרות וחיים משותפים עם הערבים וכמי שתואר על ידי מנהיגי היישוב באותה תקופה כמי שתומך יתר על המידה בחיים משותפים אלו." לדעת רובינשטיין מדובר ב"הטלת דופי שאינה מוצדקת, וגם חורגת מהחירות הספרותית".

חלק נכבד מן הביקורת כלפי חילו נוגע בעובדה כי בחמש המהדורות הראשונות של הספר נכתב בהקדמה "מאת המביא לדפוס" כי ביסס את ספרו על יומנו האישי של קלווריסקי, ועל יומנו של הנער צאלח. רק בעקבות תרעומת מצד קוראים ומבקרים, ובעיקר מצד משפחתו של קלווריסקי, ציין המחבר במהדורה השישית כי לא היו כל יומנים, וכי הספר כולו הוא פרי דמיונו בלבד.

בהסכם גישור שנחתם בין בני משפחתו של חיים מרגליות קלווריסקי ובין הסופר אלון חילו התחייבו הסופר והמו"ל, בתרגומים עתידיים של הספר, לשנות את שם הגיבור לאייזק לומינסקי, לא להשתמש בספר בכתב ידו של קלווריסקי ולציין כבר בעמוד הראשון של הספר שמדובר בסיפור בדיוני. חילו שב והבהיר כי "אין באמור בספרו כדי לבטא התרחשויות אמיתיות, מעשים או פעולות של קלווריסקי, ומדובר בעלילה פרי דמיונו",

קישורים חיצוניים

• על "אחוזת דג'אני" באתר של אלון חילו
• אלון חילו, אסתר האדונית, באתר ynet, 2 במרץ 2008
• וידאו: כתבה על הספר בחדשות ערוץ 10
• אהרן מגד, אלון חילו, בין אמת לבדיה, באתר ynet - חילופי מכתבים בין חילו לאהרן מגד, שמתח ביקורת על אופן השימוש בדמויות היסטוריות ב"אחוזת דג'אני"
• מירון רפפורט, בתים של אנשים אחרים, באתר הארץ, 27 במרץ 2008
• כרמית ספיר-ויץ, גילוי נאות: הסיפור מאחורי "אחוזת דג'אני", באתר nrg‏, 7 באוגוסט 2009
• ביקורות:
  • אסתי אדיבי-שושן, באתי, חדרתי, הזדקרתי, באתר הארץ, 25 במרץ 2008
  • אריאנה מלמד, דרושים צרכנים רגשנים, באתר ynet, 2 במרץ 2008
  • אורן קקון, קיטש שדרכו מתמרק המצפון, באתר הארץ, 29 במאי 2008
  • אריק גלסנר, ביקורת על "אחוזת דג'אני", מרץ 2008
  • אבי גרפינקל, ומה אם אין פתרון? (על אלון חילו), בלוג באתר "רשימות", 8.5.2008
  • פרופ' הלל ויס, מתחתית הבאר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 3 ביולי 2009
  • דן לחמן, אימגו

• ביקורת על הביקורת (אלי אשד על אורן קקון):
  • הסופר והפנאט
• כרמית ספיר-ויץ, המהומות באחוזת דג'אני ממשיכות, באתר nrg‏, 29 באוקטובר 2009
• דנה שוופי, עכבר העיר אונליין, "אחוזת דג'אני" יהפוך לסרט, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2009