אורה נגבי

אורה נגבי
	אין תמונה חופשית
לידה	18 ביוני 1929; תל-אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה	28 במאי 2024 (בגיל 94)
ענף מדעי	ארכאולוגיה
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
מנחה לדוקטורט	נחמן אביגד
מוסדות	אוניברסיטת תל אביב

אורה נגבי (18 ביוני 1929 – 28 במאי 2024^[1]) הייתה ארכאולוגית ישראלית, פרופסור בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב.

קורות חיים

נגבי נולדה בתל אביב לבן ציון ברודצקי ודבורה ברודצקי (לבית פרנקל) שעלו ארצה כחלוצים בראשית העלייה הרביעית. היא למדה בבית הספר היסודי תל נורדאו ובגימנסיה שלווה בעיר. אמהּ נהרגה בביתם ברחוב דב הוז בהפצצה של חיל האוויר המצרי על תל אביב בראשית מלחמת העצמאות.^[2]

לאחר המלחמה החלה נגבי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בתחילה תכננה להתמחות בחקר המוזיקה הערבית, אבל בהשפעת קורס שלמדה אצל ליאו אריה מאיר פנתה ללימודי ארכאולוגיה. נושא עבודת הגמר שלה לתואר מוסמך, משנת 1956, היה "כלי הפולחן בארץ-ישראל בתקופה הכנענית והישראלית". נושא הדוקטורט שלה, משנת 1963, היה "צלמיות המתכת הכנעניות בארץ-ישראל ובסוריה". שתיהן נכתבו בהנחיית נחמן אביגד. הדוקטורט שימש בסיס לספרה Cannanite Gods in Metal^[3] שסקר וקטלג באופן מקיף יותר מ־1,700 צלמיות כנעניות, מחמישים אתרים ארכאולוגיים בישראל ומחוצה לה, כאלף מתוכן מגבל שבלבנון (אנ').

נגבי לימדה בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב, החל מייסודו, על ידי יוחנן אהרוני, ועד צאתה לגמלאות.

היא השתתפה בחפירות ארכאולוגיות רבות; עמדה בראש חפירות הצלה אחדות, ובהן במצד גבעת שפירא;^[4]^[5] ניהלה בשיתוף עם אברהם בירן את החפירה בתל ציפור, ובשיתוף עם זאב הרצוג את חפירות תל מיכל והייתה שותפה לפרסום ספר על החפירות. כמו כן חפרה עם הרצוג בתל גריסה ("תל נפוליאון" ברמת גן).^[6]

היא לקחה חלק בחפירה בטומבה טו סקורו (גר') שבקפריסין, בראשות אמילי ורמיול (אנ') מאוניברסיטת הרווארד.^[7]

פועלה של נגבי התמקד בעיקר בחקר הארכאולוגיה של תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל. היא חקרה את כלי החרס שנתגלו בחפירות, וכללו כלים שיוצרו בארץ, ולצדם כלים שיובאו לארץ מקפריסין, יוון ומצרים. נוסף על כך התמחתה בחקר חפצי המתכת בני התקופה ובעיקר פסלוני המתכת שהציגו את דמויות האלים הכנעניים. היא התעניינה בקשרים בין הלבנט, קפריסין ואיי הים האגאי בתקופות הברונזה והברזל ועסקה בהתפשטותם של הפיניקים באגן הים התיכון.

היא הייתה נשואה לבוטנאי משה נגבי (2008–1927) והתעניינותה בתרבות המינואית סחפה גם אותו. השניים כתבו יחד מאמרים אחדים בתחום הארכאובוטניקה שעיקרם צמחי תרבות – הכרכום התרבותי והשושן הצחור – המיוצגים בציורי קיר מינואיים מאקרוטירי (תירה) ומכרתים ובציור רצפה דומה שהתגלה בתל כברי.^[8]