דאסו אוראגן
 | |||||||||||||||||
| דאסו אוראגן | |||||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס קרב | ||||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 צרפת | ||||||||||||||||
| יצרן | דאסו | ||||||||||||||||
| תקופת שירות |
1952 – העשור של 1980  | ||||||||||||||||
| צוות | טייס אחד | ||||||||||||||||
| יחידות שיוצרו |
450 | ||||||||||||||||
| משתמש ראשי | חיל האוויר הצרפתי | ||||||||||||||||
| משתמשים משניים | חילות האוויר של הודו, ישראל, אל סלוודור | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
דאסו אוראגן (בצרפתית: Ouragan, כלומר הוריקן) היה מטוס קרב סילוני צרפתי שיוצר בשנות החמישים. האוראגן היה בשימוש חיל האוויר הישראלי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, והוא מטוס הקרב הצרפתי הראשון שהצטייד בו חיל האוויר.
פיתוח האוראגן
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיתוח האוראגן החל מיד לאחר מלחמת העולם השנייה בידי מרסל דאסו, מנהל חברת דאסו תעופה. בשנת 1947 הוא הציג את תכנונו לממשל הצרפתי, אך זה לא הזמין את המטוס והוא המשיך לפתחו בכוחות עצמו.
בדצמבר 1947 החל התכנון הפרטני של אב הטיפוס, שכונה "MD (Marcel Dassault) 450" ובאפריל 1948 החלו בבנייתו. הממשלה הצרפתית השתכנעה והזמינה 3 אבות טיפוס ביוני, והאוראגן הראשון טס בסוף פברואר 1949 ללא חימוש ודיחוס.
האוראגן מזכיר במראהו מטוסי קרב אמריקאיים של אותה תקופה (כ־F-84 תאנדרג'ט, למשל, או ה־F-86 סייבר): כונס האוויר שלו מוקם בחרטומו הקטום, הכנף ישרה ותחתונה, החופה חופת בועה וכן נסע תלת גלגלי עם גלגלים בודדים בכל כן, כאשר הכן הקדמי מתקפל לפנים.
עם זאת, האוראגן קטן יותר ושוקל כטונה פחות ממקבילו האמריקאי, וכנפיו דקות יותר. הוא מונע במנוע רולס-רויס "נין 102" שנבנה ברישיון במפעלי היספנו-סויזה, בעל דחף של כ-2,270 ק"ג.
לאחר סיום בניית אב הטיפוס השלישי, הזמינה ממשלת צרפת 15 מטוסי טרום-יצור, שיועדו לבחינת מנועים ותצורת נשק שונות. 12 מטוסים מסדרה זו נבנו בסופו של דבר, שכן לפני שסופקו מטוסי טרום הייצור, הזמינה הממשלה באוגוסט 1950 150 מטוסי אוראגן מבצעיים. דאסו התאכזב, שכן ציפה להזמנה של כ־850 מטוסים, אך גם הזמנה זו הייתה גדולה למדי, וכשנתבקש לבנות 200 מטוסים נוספים הסתבר כי כושר הייצור של מפעליו הספיק אך בקושי לשם כך.
בחילות אוויר בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1952 החליף האוראגן את מטוסי הוומפייר בחיל האוויר הצרפתי. 50 המטוסים הראשונים צוידו במנוע "נין 102", והיתר במנוע "נין 104" המשופר שנבנה ברישיון. מכלי דלק בקצות הכנף היו תקניים בשני הדגמים.
מטוס חומש ב-4 תותחי HS-404 (צר') בקוטר 20 מ"מ שמוקמו מתחת לכונס האוויר, וכן עד טונה של חימוש חיצוני. חימוש אופייני היה צמד פצצות 450 ק"ג, 16 רקטות 105 מ"מ מאטרה T-10 או 8 רקטות ושתי פצצות נפלם.
טייסי חיל האוויר הצרפתי שיבחו את האוראגן כמטוס נעים להטסה ויציב בעת ירי, למרות שהייתה לו נטייה לסחרור בפניות הדוקות בשל גופו הקצר. האוראגן שימש בצוות האווירובטי של צרפת במשך שנתיים.
חלק מהאוראגנים הוסבו לתצורת הפעלה ממנחתי שדה עם גלגלים כפולים ומצנחי עצירה, אך כבר בשנת 1955 יצאו מהקו הראשון של מטוסי הקרב לטובת המיסטר 4A המתקדם בהרבה. הם המשיכו להיות בשימוש עד שנות השישים המוקדמות בצרפת כמטוסי אימון.
בחילות אוויר אחרים השימוש בהם היה ממושך בהרבה: הודו הזמינה 71 אוראגנים עם מנוע "נין 105" משופר מעט ב־1953, והזמינה עוד 33 מעודפי צרפת. בשירות הודו המטוס כונה "טופאני" ("הוריקן" בהינדי). בשנת 1958 הוא החל להיות מוחלף במיסטר, אך המשיך לשרת כמטוס אימון מתקדם.
בחיל האוויר הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית צוידה מצרים בשנת 1955 במטוס המיג-15 המתקדם. מטוס הסילון היחיד של חיל האוויר הישראלי היה אז הגלוסטר מטאור, שלא היה בר השוואה למיג, ונדרשה הצטיידות דחופה לסגירת הפער.
ישראל הזמינה 24 מטוסי מיסטר 2C מצרפת ו־24 מטוסי F-86 סייבר מרק 6 שיוצרו על ידי חברת קנדאייר, אך במיסטר נתגלו בעיות מבניות, ואילו קנדה הודיעה ב-9 ביולי 1955 על סירוב לספק את המטוסים מסיבות פוליטיות של ערעור היציבות במזרח התיכון. ישראל ביקשה על כן לקנות מטוסי מיסטר 4A החדישים, אך אלו לא היו זמינים עדיין ולכן נרכשו האוראגנים כפתרון ביניים על אף היותם ותיקים ולקראת יציאה משירות בחיל האוויר הצרפתי.
ישראל קנתה כ־75 מטוסים עד אמצע שנות השישים, כולם מעודפי חיל האוויר הצרפתי. ששת המטוסים הראשונים הוטסו ב-6 באוקטובר 1955 במסגרת מבצע אוריש שילוב של המילה אוראגן וישראל. ב-10 באוקטובר הועברו שישה מטוסים נוספים. שנים עשר המטוסים הללו נקלטו בטייסת "הצרעה" שהוקמה בחצור לקליטת האוראגנים בפיקוד בני פלד, שפיקד גם על מבצע העברתם מצרפת. חודש לאחר מכן הגיעו עוד 12 מטוסים, ובאוגוסט 1956 ערב מבצע קדש וכחלק ממבצע שחרית נשלחו לארץ 6 מטוסי אוראגן נוספים, מבצע זה זכור בעקבות העברת 36 מטוסי מיסטר.
ההפלה הראשונה של האוראגן בחיל האוויר התרחשה ב־12 באפריל 1956. סגן דוד קישון היה כונן יירוט בחצור, עת המריא ליירט מטוסי ומפייר מצריים שחדרו לישראל באזור מכתש רמון. הוא פגע בצרור ארוך באחד המטוסים, וטייסו נחת נחיתת אונס באזור עבדת.
22 אוראגנים נטלו חלק במבצע קדש. במבצע זה האוראגנים ביצעו משימות סיוע קרוב, שכן לא יכלו להתמודד בקרב אוויר מול מטוסי מיג-15. האוראגן הוכיח עצמו כמטוס מצוין למשימות אלו בשל אמינותו וקשיחותו. בין היתר חיפו האוראגנים על ההצנחה במיתלה, תקפו את המשחתת המצרית איברהים אל אוואל, ותקפו מטרות בצירי התנועה בסיני. ב-31 באוקטובר התרחש מפגש אווירי בין זוג מטוסי אוראגן למספר מטוסי מיג-15 מצריים באזור אל עריש, בקרב האווירי שהתפתח נפגע אחד ממטוסי המיג מאש של מטוס האוראגן שהטיס יעקב אגסי, עשן נראה יוצא מגופו וזנבו של המיג אך לא זוהתה נפילה, לאחר המלחמה אושרה ההפלה אך לאחר זמן מה היא בוטלה.
במחצית הראשונה של שנות השישים נרכש מספר רב של מטוסים מעודפי חיל האוויר הצרפתי, וזאת עקב הייעוד החדש של המטוס בחיל האוויר - מטוס לאימון מתקדם. הגידול במספר המטוסים הביא לפתיחת טייסת אוראגן שנייה - טייסת ראש האריה, או בשמה הנוכחי טייסת אבירי הזנב הכתום.
גם במלחמת ששת הימים מילאו האוראגנים תפקיד דומה של תקיפת מטרות קרקעיות, 51 אוראגנים נטלו חלק במערכה תוך שאחד מהם אף מפיל מיג 21 מצרי שהיה בתחילת תהליך ההמראה. במלחמה זו הופל אוראגן אחד בקרב אוויר ותשעה באש נ"מ, אוראגנים רבים שנפגעו הצליחו לחזור בשלום הודות לקשיחותו של המטוס.
שירותם הסתיים רק בשנת 1973, הרבה לאחר המועד המתוכנן מלכתחילה.
ב־1975 מכרה ישראל 18 אוראגנים לאל סלוודור, שם המטוס שירת עד שנות השמונים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורגן, בטאון חיל האוויר 63, נובמבר-דצמבר 1963, עמ' 62-61, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
- ניצן סדן, הקברניטהאוראגן של דאסו: ברווזון מכוער בצרפת, ברבור לוחם בישראל, באתר כלכליסט, 7 באוגוסט 2021
