אוניות המערכה מסדרת דאנקן
 | |
| אה"מ אלבמארל | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת לונדון |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת קינג אדוארד השביעי |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
קאמל לירד  |
| תחילת הבנייה | 1899 |
| הושקה | 1901 |
| תקופת הפעילות | 1903–1917 (כ־14 שנים) |
| אחריתה | 3 טבעו, 3 נגרטו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 13,483–13,966 טון, מקסימלי: 15,100–15,400 טון |
| אורך | 132 מטר |
| רוחב | 23.01 מטר |
| שוקע | 7.85 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 19 קשרים |
| גודל הצוות | 720 איש |
| טווח שיוט | 11,240 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 24 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 18,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון | שריון עיקרי – 178 מ"מ, שריון סיפון – 25–51 מ"מ, צריחי תותחים ראשיים – 203–254 מ"מ, קזמטים – 152 מ"מ, ברבטות – 102–279 מ"מ, מחיצות הגנה – 178–279 מ"מ, מגדל הניווט – 305 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 12 אינץ' (305 מ"מ), 12 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 10 תותחים 12 ליטראות (3 אינץ', 76 מ"מ), 6 תותחים 3 ליטראות (1.9 אינץ', 47 מ"מ), 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
  | |
אוניות המערכה מסדרת דאנקן הייתה סדרה של שש אוניות מערכה פרה-דרדנוט שנבנו עבור הצי המלכותי בתחילת העשור הראשון של המאה ה-20. שש האוניות אה"מ דאנקן, אה"מ אלבמארל, אה"מ קורנווליס, אה"מ אקסמות', אה"מ מונטגו ואה"מ ראסל - הוזמנו בתגובה לבניית הצי הרוסי, במיוחד אוניות המערכה המהירות מדרג ב' מסדרת פרסבט, שאליהן נועדו במיוחד. שיקול התכנון העיקרי היה מהירות מרבית גבוהה שתתאים למהירות המרבית (והלא נכונה) של 19 קשרים (35 קמ"ש) של האוניות הרוסיות תוך שמירה על אותה סוללה של תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) ושמירה על הדחק כמו באוניות הקודמות. זה אילץ פשרות משמעותיות בהגנה על שריון, אם כי האוניות אימצו מערכת הגנה מתוקנת עבור החרטום, שהועתקה בעיצובים אחרים כמו סדרת לונדון.
כל אוניות הסדרה שירתו בצי הים התיכון לאחר כניסתן לשירות, ולאחר מכן הצטרפו לצי הבית, התעלה והאטלנטי במהלך עשר השנים הבאות. בשנת 1906, מונטגו הושמדה ליד האי לנדי ולא ניתן היה להציל אותה. התקופה עברה במידה רבה ללא אירועים עבור שאר אוניות הסדרה. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, האוניות נשלחו לתגבר את הצי הגדול, שם שימשו בסיורים הצפוניים כדי לסייע במצור על גרמניה. בנובמבר, ראסל ואקסמות' הפגיזו את זבריחה, אבל חוץ מזה, אוניות הסדרה דאנקן לא ראו שום פעולה בחודשים הראשונים של המלחמה.
קורנווליס השתתפה במערכת הדרדנלים החל בתחילת 1915, ורוב אוניות הסדרה האחרות הצטרפו אליה לשם במהלך השנה. דאנקן שירתה במקום זה באוקיינוס האטלנטי ואחר כך בים האדריאטי ואלבמארל נשארה עם הצי הגדול ומאוחר יותר הפליגה למורמנסק, רוסיה, כדי לשמור על הנמל. ראסל וקורנווליס הוטבעו על ידי צוללות גרמניות באפריל 1916 ובינואר 1917, בהתאמה. שלושת אוניות הסדרה ששרדו ראו פעילות מועטה בשנתיים האחרונות של המלחמה, אם כי דאנקן ואקסמות' היו מעורבות בהתערבות מדינות ההסכמה ביוון. כל שלוש האוניות נמכרו בסופו של דבר לגרוטאות בצמצום המיידי שלאחר המלחמה בכוח הימי ונגרטו ב-1920.
תכנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שש האוניות של סדרת דאנקן הוזמנו בתגובה לאוניות המערכה המהירות מסדרת פרסבט שהחלו לבנות הרוסים באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19. באותה תקופה, הבריטים האמינו בטעות שהאוניות הרוסיות מסוגלות להגיע למהירות מרבית של 19 קשרים (35 קמ"ש) - למרות שהן לא היו כל כך מהירות בשירות, אז מנהל הבנייה הימית, ויליאם הנרי וייט, התחיל לתכנן תגובה בריטית. הצעותיו הראשוניות הושלמו עד פברואר 1898, אך מועצת האדמירליות החליטה שתידרש עבודה נוספת על האוניות החדשות, ולכן יוזמנו בינתיים גרסאות מתוקנות של סדרת פורמידבל הקודמת. אוניות אלו שילבו חלק מההיבטים של עיצובו של ווייט, כלומר פריסת הגנת השריון המתוקנת בחרטום, שנטשה את המחיצה הרוחבית הכבדה שחיברה את שני קצוות החגורה המשוריינת לטובת המשך שריון הצד עד לגזע האונייה, אם כי בעובי מופחת; אלה הפכו לחמש אוניות המערכה מסדרת לונדון. לאחר מכן חזר וייט לעבוד על העיצוב לתגובה לפרסבט, והשלים גרסה מתוקנת ב-14 ביוני 1898.
כדי להגיע למהירות הרצויה של 19 קשרים תוך שמירה על הדחק של כ-1,000 טונות (980 טונות ארוכות) פחות מסדרת פורמידבל ושמירה על אותה סוללה של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) שנישאו על ידי אוניות מערכה בריטיות קודמות, וייט נאלץ לבצע צמצומים משמעותיים, במיוחד במונחים של הגנת שריון. ככאלה, הם ייצגו אבולוציה של סדרת קאנופוס הקטנה יותר, ולא התפתחות ישירה של הסדרות פורמידבל או לונדון. סדרת דאנקן הייתה כבדה ביותר מאלף טון מסדרת קאנופוס, ועם הגידול הזה בתפוסה, הם רכשו תותחים חזקים יותר, שריון כבד יותר ושיפור במהירות המרבית בקשר אחד עד שני קשרים. למרות השיפורים הללו, הדאנקן הוכיחו את עצמם כאכזבות בשירות, בשל המאפיינים ההגנתיים המופחתים, מה שהפך אותן לנחותות מאוניות המערכה האמיתיות מהדרג הראשון שאליהן הושוו בהכרח. אף על פי כן, הן עדיין היו עדיפות במידה ניכרת על אוניות המערכה מסדרת פרסבט שנגדן נבנו כדי להתמודד, והם היו כמה מאוניות המערכה המהירות ביותר בשירות בזמן שנבנו.
שינויים קלים במידות בוצעו בין יוני לספטמבר, כאשר התכנון הסופי אושר, כאשר מכרזים לחוזי מספנות נשלחו בחודש שלאחר מכן. הלחץ הציבורי על תוכנית 1898 - שלושת האוניות הראשונות של סדרת לונדון שהיו כביכול איטיות יותר מאלו של האוניות מסדרת פרסבט - הובילה להעברת תוכנית משלימה מיוחדת שהקצתה מימון לארבעת האוניות הראשונות מסדרת דאנקן, שכולן נקבעו ב-1899. שתיים נוספות נוספו במסגרת התוכנית של 1899.
מאפיינים כלליים ומכונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוניות הסדרה היו באורך כולל של 432 רגל (132 מטרים), רוחב של 75 רגל 6 אינץ' (23.01 מטרים) ושוקע של 25 רגל 9 אינץ' (7.85 מטרים). הדחק האוניות היה 13,270–13,745 טונות ארוכות (13,483–13,966 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 14,900–15,200 טונות ארוכות (15,100–15,400 טונות) במעמס מלא. היו להן שני תרני מוט מצוידים בצמרות לחימה; במרומי האוניות נישא זרקור, וארבעה זרקורים נוספים הותקנו על הגשרים הקדמיים והאחוריים. גופי האוניות חולקו עם מחיצות אורכיות שהיו אמורות לאפשר הצפה נגדית כדי לקזז נזקים תת-מימיים, אך הציוד הדרוש להצפה מהירה של תאים לא היה מספיק, כפי שהיה אופייני בתכנונים בריטיים רבים של פרה-דרדנוטים. ההחלטה לאמץ מחיצות אורכיות התקבלה במידה רבה כדי לשמור על יציבות משנית נמוכה, שכן זה הפך את האוניות לפלטפורמות תותחים יציבות יותר.
הצוות שלהן מנה 720 קצינים ומלחים, אם כי זה השתנה במהלך הקריירה שלהם; בשנת 1904, לראסל היה צוות של 736, ובזמן ששימשה כאוניית דגל באותה שנה, היה לאקסמות' צוות של 762. במהלך מלחמת העולם הראשונה ב-1915, הצוות של ראסל גדל ל-781. לאוניות הותקנו ערכות טלגרפיה אלחוטיות מסוג 1, למעט אקסמות' שקיבלה סטים מסוג 2. לשאר הסדרה הוחלפו ה-Type 1 שלהם בסטים מסוג 2 מאוחר יותר בקריירה שלהם, מלבד מונטגו, שכבר הושמדה עד אז. קורנווליס וראסל קיבלו בסופו של דבר משדרים אלחוטיים מסוג 3. האוניות נשאו מספר סירות קטנות שהשתנו במהלך הקריירה שלהן, כולל מגוון של סירות קיטור ומפרשים, סירות מנוע, קאטרים, ציידי לווייתנים ורפסודות.
אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי 4 צילינדרים תלת דרגתיים שהניעו שני מדחפים עם ארבעה להבים. קיטור סופק על ידי עשרים וארבעה דוודי בלוויל. הדוודים חולקו לארבעה חדרי דוודים, שניים מהם הכילו שמונה דוודים כל אחד והשניים האחרים עם ארבעה דוודים לחדר; הם פלטו לשתי ארובות קרובות הממוקמות באמצע האונייה. לאוניות הסדרה הייתה מהירות מרבית של 19 קשרים (35 קמ"ש) מ-18,000 כוחות סוס (13,000 קילוואט), אם כי בניסויי מהירות המהירות המרבית שלהם נעה בין 18.6–19.4 קשרים (34.4–35.9 קמ"ש), עם הספק העולה במעט על מה שתוכנן. במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש), האוניות יכלו להפליג לטווח של 6,070 מיילים ימיים (11,240 ק"מ).
חימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאוניות הסדרה היו ארבעה תותחי 12 אינץ'/ 40 קליבר שהותקנו בצריחים תאומים מלפנים ומאחור. אלה היו אותם תותחים וצריחים שנישאו על סיפון סדרות פורמידבל ולונדון, אם כי הקוטר של הברבטות שלהם הצטמצם כאמצעי לחיסכון במשקל. כדי לתת את הדעת על הברבטות הצרים מעט יותר, היה צורך להקטין את בתי התותחים גם הם, אם כי התותחים נישאו באותם צריחים מסוג BVI. לצריחים היה טווח גובה מ-5 מעלות עד של 13.5 מעלות, והוא חייב את התותחים לחזור ל-4.5 מעלות לטעינה. לתותחים הייתה מהירות לוע של 2,562–2,573 רגל לשנייה (781–784 מטר לשנייה), והם היו מסוגלים לחדור 12 אינץ' של שריון קרופ בטווח של 4,800 יארד (4,400 מטרים). בהגבהה המקסימלית שלהם, לתותחים היה טווח של 15,300 יארד (14,000 מטרים).
האוניות גם הרכיבו סוללה משנית של 12 תותחי 6 אינץ' (152 מילימטרים)/ 45 קליבר מותקנים בקזמטים, אותה סוללה שנישאה על ידי אוניות מערכה בריטיות קודמות. עם זאת, הקזמטים קיבלו ספונסונים רחוק יותר מצידי הגוף, כדי לשפר את קשתות הירי שלהם תוך הפחתת השפעות הפיצוץ על הגוף כאשר התותחים ירו קדימה או אחורה. המתכננים שקלו להעביר שניים מהתותחים בכל צד לסיפון העליון כדי לשפר את יכולות הלחימה שלהם בים סוער, אך החליטו שסידור כזה יעכב את תנועת התחמושת מהמחסנים. לתותחים הייתה מהירות לוע של 2,536 רגל לשנייה (773 מטר לשנייה). תותחים אלו יכלו לחדור שישה אינץ' של שריון קרופ במרחק של 2,500 יארד (2,300 מטרים). ההגבהה המקסימלית הייתה 14 מעלות, מה שאפשר לתותחים לירות למטרות עד 12,000 יארד (11,000 מטרים). להגנה מפני סירות טורפדו, הם נשאו עשרה תותחי 12 פאונד ושישה תותחי 3 פאונד. כמקובל באוניות מערכה של התקופה, הן צוידו גם בארבע צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ) שקועים בגוף.
ב-1915, חמש האוניות ששרדו קיבלו שני תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מילימטרים). אלבמארל, דאנקן וכנראה אקסמות' התקינו את התותחים על המבנה האחורי שלהם, בעוד שראסל הרכיבה אותם על הסיפון שלה וקורנווליס הציבה את התותחים שלה על גבי הקזמטים הקדמיים ביותר שלהם. בין 1916 ל-1917, אלבמארל הסירה את תותחי הקזמטים שלה, כאשר ארבעה מתותחי ה-6 אינץ' הועברו לסוללת ה-12 פאונד ושניים מאותם תותחים הוסרו כדי לפנות מקום. תותחי ה-6 אינץ' הוצבו בתושבות ציר ממוגנים. בשנים 1917–1918, אלבמארל הסירה את שאר תותחי ה-12 פאונד שלה לגמרי.
שריון
[עריכת קוד מקור | עריכה]סדרת דאנקן אימצה את פריסת השריון הבסיסית של סדרת פורמידבל, אך עם עדכון משמעותי לתוכנית השריון הקדמית ועם רמות הגנה דקות משמעותית. תכנונים מוקדמים של אוניות מערכה השתמשו בחגורת שריון חלקית שהסתיימה לצד שני צריחי הסוללה הראשיים; קצוות החגורה חוברו באמצעות מחיצות רוחביות ליצירת מצודה מרכזית שהגנה על מחסני האוניות ועל חללי מכונות ההנעה. סידור זה הותיר את החרטום והירכתיים ללא הגנה, ולכן חשופים מאוד לאש האויב. וייט היה מודאג מכך שהחרטום הבלתי מוגן עלול להיות מוצף אפילו באמצעות ירי קל, מה שיפחית את המהירות ואת יכולת התמרון. מכיוון שאוניות הסדרה דאנקן נועדו לשמש כאוניות מערכה מהירות, וייט החליט להפחית את הסיכון לנזק מסוג זה על ידי השלכת המחיצה הרוחבית הקדמית לטובת חגורה שלמה. החלק העיקרי של החגורה היה בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים) ונמשך עד ממש לפני הצריח הקדמי, ולאחר מכן הצטמצם בהדרגה ל-5 אינץ' (127 מילימטרים), ואז ל-4 אינץ' (102 מילימטרים), ואז ל-3 אינץ' (76 מילימטרים), ולבסוף ל-2 אינץ' (51 מילימטרים) קרוב לגזע. הקצה האחורי של האונייה שמר על המחיצה הרוחבית המסורתית, שגם היא הייתה בעובי 7 אינץ'. מאחורי המחיצה, גוף האונייה היה מוגן על ידי רצועת שריון בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים).
הגנה אופקית כללה זוג סיפונים משוריינים שכיסו את האזורים החיוניים באוניות. הסיפון הראשי עבר מהגזע אל המחיצה האחורית והיה מחובר לחלק העליון של החגורה; הוא היה בעובי בין 1 ל-2 אינץ', כשהשריון העבה יותר מעל החלק המרכזי של האונייה והפלדה הדקה יותר מעל החרטום. הסיפון השני, ברמת הסיפון האמצעי, היה בעובי 1 אינץ' וכיסה רק את המצודה המרכזית, שהשתפעה בצדדים אל החגורה. החללים שנוצרו בין הסיפונים ומאחורי החגורה שימשו לאחסון פחם, שהיה לו יתרון נוסף של הגדלת חוזק מתווה ההגנה הצדדית. לחרטום ולירכתיים היה סיפון שריון מעוקל מתחת לקו המים שהשתרע מהברבטות לכל קצוות גוף האונייה, והיה בעובי 1 עד 2 אינץ'. חזיתות צריחי הסוללה הראשיים של האוניות והצדדים היו בעובי 8 אינץ' (203 מילימטרים), עם 10 אינץ' (254 מילימטרים) מאחור ו-2–3 אינץ' בגגות. הצריחים ישבו על גבי ברבטות שהיו בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים) בחזיתות החיצוניות מעל החגורה ובעובי 7 אינץ' מאחורי החגורה; החזיתות הפנימיות שלהם הצטמצמו ל-10 ו-4 אינץ', בהתאמה. סוללת הקזמטים הייתה מוגנת עם שריון בעובי 6 אינץ' (152 מילימטרים), ומונפי התחמושת שלהם קיבלו הגנת שריון בעובי 2 אינץ'. מגדלי הניווט הקדמיים של האוניות היו בעובי 10–12 אינץ' בצדדים ומגדלי הניווט האחוריים שלהן היו מוגנים עם שריון בעובי 3 אינץ' בצדדים.
אוניות הסדרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שם האונייה | המספנה | הונחה | הושקה | כניסתה לשירות |
|---|---|---|---|---|
| אלבמארל | מספנת צ'טם | 8 בינואר 1900 | 5 במרץ 1901 | נובמבר 1903 |
| קורנווליס | חברת מפעלי הברזל ובניית ספינות תמזה | 19 ביולי 1899 | 13 ביולי 1901 | פברואר 1904 |
| דאנקן | חברת מפעלי הברזל ובניית ספינות תמזה | 10 ביולי 1899 | 21 במרץ 1901 | אוקטובר 1903 |
| אקסמות' | אחים ליירד | 10 באוגוסט 1899 | 31 באוגוסט 1901 | מאי 1903 |
| מונטגו | רציף דבונפורט | 23 בנובמבר 1899 | 5 במרץ 1901 | אוקטובר 1903 |
| ראסל | חברת פאלמרס לבניית ספינות וברזל | 11 במרץ 1899 | 19 בפברואר 1901 | פברואר 1903 |
היסטוריית שירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז כניסתן לשירות בשנים 1903–1904, כל שש האוניות שירתו בצי הים התיכון, אם כי כהונתן ביחידה הייתה קצרה יחסית, כאשר כל האוניות הועברו מחדש לצי התעלה ב-1905. אקסמות' וראסל כבר עזבו את צי הים התיכון בשלב זה, ועשו תקופה קצרה בצי הבית ב-1904 לפני שהצטרפו לאחיותיהם בצי התעלה. ב-30 במאי 1906, מונטגו עלתה על שרטון באי לנדי. לאחר ניסיונות ארוכים לתקן ולהציף את האונייה שכשלו, היא ננטשה ונגרטה במקום. חמש האוניות ששרדו עברו לצי האטלנטי ב-1907, אם כי דאנקן ואקסמות' עזבו לסיור נוסף עם צי הים התיכון ב-1908. קורנווליס וראסל הצטרפו אליהן שם בשנה שלאחר מכן. ביולי 1908, ראסל, אלבמארל, דאנקן ואקסמות' ביקרו בקנדה במהלך חגיגות השלוש מאות של קוויבק. אלבמארל נשארה באוקיינוס האטלנטי עד 1910, אז שובצה לצי הבית. ארבע האוניות האחרות הצטרפו אליה לשם ב-1912, ויחד הן הקימו תחילה את שייטת אוניות המערכה הרביעית ומאוחר יותר את שייטת אוניות המערכה השישית. הם נשארו בשייטת השישית עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914.
עם תחילת הלחימה, אדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול, ביקש לשלוח את אוניות השייטת השישית לחזק את הצי הבריטי העיקרי בהתאם לתוכניות שלפני המלחמה. חמשת אוניות הסדרה שימשו לחיזוק הסיירות בסיורים הצפוניים, תוך שמירה על המצור הרחוק על גרמניה. במהלך שירותן בצי הגדול, האוניות הוקצו לשייטת אוניות המערכה השלישית. ב-2 בנובמבר, הן הועברו לצי התעלה עקב פעילות מוגברת של הצי הגרמני בדרום הים הצפוני; שם, הם הקימו מחדש את השייטת השישית ב-14 בנובמבר. ראסל ואקסמות' הפגיזו בסוף נובמבר את זבריחה, שנכבשה על ידי הגרמנים, ושימשה כבסיס ימי מתקדם לצוללות, למרות שהן גרמו נזק קטן והגרמנים חידשו במהירות את פעילותם שם. האוניות שימשו לשמירה על החוף הדרומי של בריטניה מפני התקפות גרמניות עד סוף השנה, ובמחצית הראשונה של 1915 התפזרה השייטת השישית בהדרגה.
קורנווליס הייתה הראשונה לעזוב, בינואר 1915, כאשר נשלחה להצטרף למערכת הדרדנלים נגד האימפריה העות'מאנית. היא השתתפה בהתקפות רבות על מבצרי החוף השומרים על הדרדנלים, שכולן לא הצליחו לפרוץ, והובילו למערכת גליפולי, שקורנווליס גם תמכה בו. אלבמארל הוחזרה לצי הגדול להמשך תפקיד בסיירת הצפון באפריל. במאי נשלחה אקסמות' גם לתגבר את שייטת הדרדנלים. מצוידת ברשתות נגד טורפדו כבדות, היא הייתה אוניית המערכה היחידה שהוצבה קדימה בקפאלו ממש מחוץ למיצרים, בשל האיום המוגבר של צוללות גרמניות באזור. דאנקן הועברה מחדש לתחנת פינסטרה - האיים האזוריים - מדיירה ביולי 1915, לאחר מכן הצטרפה לצי האיטלקי בים האדריאטי, שם ראתה פעילות מועטה. ראסל הועברה למערכת הדרדנלים בנובמבר 1915; אלבמארל הייתה אמורה לצאת באותו זמן, אך היא נפגעה קשות בסערה ולא הייתה מסוגלת לבצע את ההפלגה. ראסל ראתה שם פעילות מועטה, מלבד תמיכה בפינוי קייפ הלס בינואר 1916.
אלבמארל נשארה עם הצי הגדול עד ינואר 1916, כאשר היא הוקצתה כספינת שמירה לנמל מורמנסק הרוסי. בזמן שייט מול מלטה ב-27 באפריל 1916, ראסל פגעה בזוג מוקשים ימיים שהונחו על ידי הצוללת U-73. היא עלתה במהירות, התפוצצה, ואז התהפכה וטבעה עם אובדן של 125 מאנשי הצוות שלה. קורנווליס נקלעה לגורל דומה ב-9 בינואר 1917, כאשר היא טורפדה והוטבעה על ידי U-32, אם כי היא נותרה על פני המים מספיק זמן כדי שרוב הצוות שלה יפונה בליווי משחתות; רק חמישה עשר אנשי צוות נהרגו בטביעה. אקסמות' ודאנקן הוצבו בסלוניקי, יוון, במהלך התערבות מדינות ההסכמה בהפיכת נואמבריאנה ב-1916. שתי האוניות שלחו אנשי צוות לחוף כחלק מההתערבות. אלבמארל חזרה לבריטניה בספטמבר 1916 והושבתה לשארית קיומה. היא, אקסמות' ודאנקן שרדו את המלחמה ושלושתן בסופו של דבר פורקו לגרוטאות ב-1920.
