אומלבס

תל אומלבס כיום מכוסה בפארק הנקרא לב סביונים והנמצא בליבה של שכונת אם המושבות

אוּמְלָבָּס (מלאבס, בערבית: ملبس) היה כפר ערבי אשר אדמתו נרכשה על ידי יהודים, ובשטחו נבנתה בשנת 1878 המושבה פתח תקווה, היום העיר פתח תקווה.

הכפר שכן בצפונה של פתח תקווה של היום בגבעה שעליה נמצא היום פארק לב סביונים ממזרח לדרך משה סנה וממערב בית הקברות סגולה של היום.

הגבעה היא תל ובו שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית ועד התקופה העות'מאנית.

משה סמילנסקי כותב כי לפי התעודה הרשמית של ספר האחוזה הטורקי "החיג'ה" הגיע שטחו עד כדי מאה אלף דונם וגבולות שטחי אדמותיו היו:

• מדרום – דרך המלך מיפו.
• ממערב – הגבעות שלפני מוסררה. ואדי מוסררה – היום נחל איילון
• ממזרח – מוצאו של נחל הירקון – היום ראש העין.
• מצפון – נחל הירקון

מקור השם

מְלַבַּס הוא שמו הערבי של ממתק העשוי שקדים המצופים בסוכר, אום מְלַבַּס היא אם הממתק

מובן השורש ל.ב.ש. בעברית ובערבית זהה (לבוש בעברית, ملابس בערבית), פירוש השם מְלַבַּס בערבית (ملبس) הוא ממתק העשוי שקדים שלמים המצופים בסוכר (דרז'ה), כך שהשקד כביכול "לובש" או מצופה בגלימת סוכר ולכן פירוש השם אומלבס היא אם המלבס ומצביע על כך שהממתקים יוצרו במקום.

הסבר אחר לשם היה שפרוש השם הוא "המתלבש" מאחר שחדשות לבקרים היו תושבים חדשים בכפר מחליפים את אלה שמתו בקדחת כפי שמחליפים לבוש ישן בחדש.

אולם על פי מפת PEF את שם הכפר מבטאים Mulebbis (מלאביס), שם המזכיר את המילה Moulin (מטחנה או טחנת קמח) בצרפתית, molendini בלטינית.

בתעודה מהתקופה הצלבנית מוזכרת באזור יפו טחנה בעלת שלושה גשרים "des moulinsdes trois ponts" השוכנת בכפר Bulbus ולכן הוצע שמקור השם מלבס הוא בשם הכפר Bulbus זיהוי שהוצע לראשונה על ידי החוקר הצרפתי Joseph Delaville Le Roulx או במילה טחנה Moulin.

בחפירות שנערכו בתל נחשף מערך בניה מרשים שכלל מאגר מים וכמה קשתות או קמרונות שהובילו עליהם את המים, שניצב בנקודה הגבוהה ביותר על גבעה שצפתה אל יובלו של הירקון והחופר הציע שזו התחנה המוזכרת בתעודה הצלבנית.

תולדות היישוב במקום

מלאבס – חלק תחתון של סרקופג (ארון קבורה) עשוי אבן כורכר בשימוש משני כאגן איסוף נוזלים, בו נקדח חור לצורך איסוף הנוזלים.

התקופות הקדומות

שפע מי הירקון, אפשריות הציד והדיג במימיו ובביצות שלאורכו והיכולת לקיים חקלאות שילחין משכו את בני האדם לאזור כבר בתקופות הקדומות, אך היישוב בתל עצמו נוסד רק בתקופה הביזנטית.

בתקופה הביזנטית עמד התל במרכזו של אזור חקלאי פורה אשר תוצרתו עובדה על ראש התל, בין השאר נמצאו גת גדולה, תנור וכבשן כלי חרס אשר ניצל את הטין שהובא על ידי הירקון ושהחופר משער שבכלי החרס שנוצרו בו אחסנו את תוצרת הגת.

מכיוון שאחד השמות שבו נקרא התל בתקופה העותמאנית היה ג'דר, הוצע (על ידי א. קפלן שחפר בתל) כי יש לזהות את התל עם היישוב אוגדור שמוזכר בתלמוד בסמיכות לכפר פגש שזוהה עם הכפר פיג'ה.

היישוב המשיך להתקיים גם בתקופה האסלמית הקדומה תוך שימוש לפחות בחלק מהמבנים מהתקופה הקודמת.

בתקופה הצלבנית היה התל ככל הנראה מקום מושבו של הכפר בולבוס שבו הייתה "טחנת קמח של שלושת הגשרים" מחפירות ארכאולוגיות עולה כי על התל הוקם מאגר מים גדול שניזון ככל הנראה ממעין או באר ומתקן להובלת מים שהתבסס על כמה קשתות.

במקור מן התקופה הצלבנית נכתב שבשנת 1133 לסה"נ מסר רוזן יפו את אזור הכפר בולבוס לידי מסדר ההוספיטלרים, ובכלל זה 'הטחנה/טחנות של שלושת הגשרים' ('des moulins des trois ponts').

מאגר המים שנבנה מחדש המשיך לשרת את תושבי הסביבה גם לאחר התקופה הצלבנית ולתוך התקופה הממלוכית אך בתקופה הזאת הכפר נמשל מרמלה.

בראשית התקופה העותמאנית הכפר אינו מוזכר בשמו אם כי ייתכן והמשיך להתקיים בשם מילוס.

התקופה העותמאנית המאוחרת

במפת ז'אקוטן (1799) מופיע הכפר בשם Melebbs במרכזו של אזור חקלאי וכקשור על ידי דרך ליפו.

הכפר מלאבס וסביבתו כפי שהם מופיעים במפת ז'אקוטן משנת 1799

על פי מסורת שהשתמרה על ידי ראשוני פתח תקווה הכפר שכן ליד עמק פורה שהיה משני צידי נחל הירקון. טיבה של האדמה משך למקום תושבים, אך האזור כלל ביצות. היתושים ששרצו בביצות גרמו למחלות ולמוות של תושבי הכפר ולבריחתם של אחרים וכך מספרם פחת משנה לשנה. גם הרועים שבאו לעמק הירקון מהכפרים השכנים, אשר היו בגבעות החול מצפון ומדרום לעמק, חלו משתיית מי הנחל. התושבים שנותרו בכפר לא יכלו לעמוד בפני תושבי הכפרים הערבים השכנים: מגדל, יהודיה ובני ברק לפי מפת הקרן לחקר ארץ ישראל ניתן לזהות את מג'דל יאבא מזרחית מפג'ה, יהוד של היום, איבן ברק – היום ליד מחלף מסובים. תושבים אלה היו גוזלים מתושבי אומלבס כל שנה "רצועות קרקע ... ויהי הכפר מלבס בעיני כל הכפרים שכניו כמקולל ונידון למות".

חמד נבלוסי

לפי מסורות המקום, הגיע לאומלבס גיבור מקומי משכם בשם חמד נבלוסי בשל ריב דמים שהיה לו עם שכניו. הוא החליט כי משפחתו הגדולה, עם בנו וחתניו יתיישבו בכפר. הוא הרג את תושבי המקום והקים במקום מאהל. כן גרש את הרועים שבאו עם צאנם לעמק ליד הירקון ואת הפלחים שזרעו באדמות הכפר. משה סמילנסקי מספר כי "ויגדל האיש משנה לשנה ויעש עושר רב ובכל אשר יפנה ויעשה – יצליח." עם זאת, גם משפחתו החלה לסבול מהקדחת, בני משפחתו מתו ולבסוף גם הוא מת.

כאשר שמעו תושבי הר שכם על גורל המשפחה שהיה להם עימם ריב דמים, ירדו לאומלבס, הרגו את התושבים הנותרים, וכמנהג המקום "טבלו מטפחת לבנה בדם האחרון לבית חמד וישימוה על ראש כידון".

חמד אלמצרי

בשנת 1831, כאשר אבראהים פאשא בא ממצרים, הגיע לכפר מלבס "חמד אל מצרי" וארבעים עבדים עמו. הוא מצא עניין באדמת הכפר הפוריה ובמקורות המים, שילם פיצויים לחורשי האדמות שנותרו במקום והתיישב עם הבאים עמו בכפר. גורלו לא היה שונה מקודמיו, מרבית אנשיו ועבדיו מתו. השאר עברו לכפר פג'ה הסמוך, שגם הוא התנוון במשך השנים.

כאשר חמד אל מצרי ראה כי אין עתיד לכפר, אשר שטחו הצטמצם ל-14,000 דונם, הוא פנה לסוחר מיפו בשם טיאן והציע לו את השטח.

הסוחר רימה אותו והוציא ממנו תעודת מכר על חצי השטח, השייח' החליט לתבוע אותו לדין ומכר 2,000 דונם לסוחר אחר, בשם סלים קַסָּר, למימון הוצאות המשפט.

שופטי יפו פסקו לטובת טיאן. לחמד אל-מצרי נותרו 2,600 דונם. כאשר מת, אדמות אלה נלקחו על ידי השכנים.

בסוף התקופה העותמאנית היה אזור הירקון ומלבס בפרט חלק משטח שלטונם של שבט אבו כישכ והכפריים היו אריסים להם.

ויקטור גרן וההקרן לחקר ארץ ישראל

ויקטור גרן תיאר את הכפר ככפר קטן המונה 150 איש והמוקף בשדות טבק ומלונים וסוקרי הקרן לחקר ארץ ישראל תיארו את הכפר Mulebbis ככפר הבנוי מבקתות בוץ, מוקף בחומה וקרוב עליו שני כפרים נוספים פיג'ה ואל מיר הנמצאים על גדות הירקון ממש.

פתח תקווה

מתיישבי פתח תקווה קנו תחילה את האדמות שהיו רשומות על שם האפנדי מיפו – סלים קַסָּר.

החלקה הייתה רחוקה מעט מהירקון ולכן פחות מסוכנת מבחינה בריאותית, באזור זה נמצא היום מרכז העיר פתח תקווה – כיכר המייסדים, בית הכנסת הגדול ורחוב חובבי ציון. השטח היה כולו בבעלות סלים קסר, בשונה מחלקו האחר של הכפר שהיה בידי אפנדי אחר מיפו (אנטואן בישארה טיאן), שהיה משותף לו ולאריסים שישבו במקום וליד נחל הירקון.

החלקה הראשונה שנרכשה מקסר הייתה של 3,375 דונם. שולם עבורה 1,070 נפוליאון שהם 21,400 פרנק. בערב ראש חודש מנחם אב שנת תרל"ח (30 ביולי 1878, נכתב ונחתם החוזה בין המוכר סלים קסר, לבין הקונים: דוד גוטמן, יואל משה סולומון, ונתן גרינגרט, במעמד החברים יהושע שטמפפר וזרח ברנט. החוזה נחתם אצל הקונסול האוסטרי שכן הקונה העיקרי היה גוטמן, שהיה נתין אוסטרי. גם החוזה נכתב על שמו, היות שרעוף, פחה בירושלים, שהיה פטריוט טורקי נלהב, התנגד בכל תוקף למכירת קרקע ליהודים.

כך הייתה אומלבס לפתח תקווה (שכינויה בערבית הוא מלאבס). ביום י"ב באלול תרל"ח התכנסו המייסדים ביפו וביום ז' בחשון תרל"ט, 3 נובמבר 1878, יצאו לפתח תקווה לעבודה: אלעזר ראב ובנו, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון.

שלט הנצחה לקרב שנערך בשנת תרפ"א למרגלות התל

שנה לאחר מכן נרכש גם חלקו של טיאן, שהיה גדול יותר.

מאורעות תרפ"א

ערך מורחב – מאורעות תרפ"א בפתח תקווה

מאורעות תרפ"א התחילו ב 1 במאי 1921 בהתנפלות ערבית על יהודים ביפו, תושבי פתח תקווה שהיו מודעים למתרחש ביפו נערכו להגנה על המושבה תחת פיקודם של אברהם שפירא "זקן השומרים" ואבשלום גיסין שהיה קצין בצבא הטורקי כסגנו, המגנים תוגברו באנשי עין חי (לימים כפר מל"ל) וכפר סבא שניטשו מחוסר יכולת להגן עליהם אך עדיין מספרם (כמה עשרות) היה מועט בהרבה ממספרם של התוקפים (כמה מאות).

עם שחר של יום ה-5 במאי 1921 גילו תצפיתנים כוח של כ-400 ערבים מערביי שבט אבו כישכ ותושבי הכפרים הערביים שבסביבה מתקרבים למושבה מצפון לאחר שהעלו באש את עין חי וכפר סבא, במקביל עלו תושבי הכפרים הערבים מבקעת אונו על המושבה מדרום.

בקרב שהתפתח בסביבות התל נפלו 4 לוחמים וביניהם אבשלום גיסין שנפל למרגלותיו, המגנים הצליחו לעכב את התקדמות הכוח הערבי עד הגעת פלוגה הודית (בריטית) מתחנת הרכבת בראש העין והיא שהכריעה את הקרב בצפון המושבה.

התל כיום

התל מוקף כיום בבנייני שכונת אם המושבות החדשה, על ראש התל פארק ובו נשמרת הגת מהתקופה הביזנטית.

לקריאה נוספת

• רועי מרום, מלבס: הכפר ותושביו לפני הקמת פתח-תקוה, קתדרה 176, 2020, עמ' 54
• משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב – כרך א' ואחרים, תל אביב הוצאת דביר – תל אביב, 1939
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך א':
  • זקני פתח תקווה מפי משה סמילנסקי, אוּמלבֶּס, עד 1878 – פרק כ"ה
  • טוביה סלומון, ייסוד פתח תקווה, 1878–1880 – פרק כ"ו
• Marom, Roy, A Short History of Mulabbis (Petah Tikva, Israel), Palestine Exploration Quarterly, 152 (2), עמ' 134–145 doi: 10.1080/00310328.2019.1621734