אוגוסטו בואל
לידה |
16 במרץ 1931 ריו דה ז'ניירו, ברזיל |
---|---|
פטירה |
2 במאי 2009 (בגיל 78) ריו דה ז'ניירו, ברזיל |
מדינה | ברזיל |
מקום לימודים |
|
בן או בת זוג | מריה בתניה |
פרסים והוקרה |
|
פרופיל ב-IMDb | |
אוגוסטו בואל (בפורטוגזית: Augusto Boal; 16 במרץ 1931 - 2 במאי 2009) היה במאי, מחזאי ותאורטיקן ברזילאי תחום התיאטרון. אבי "תיאטרון המדוכאים", "תיאטרון הפורום" ו"התיאטרון הבלתי נראה". נחשב לאחת הדמויות הבולטות ביותר ב"תיאטרון הפוליטי" בעולם, ובפרט בברזיל ובפריז.
החל את לימודיו בתחום הכימיה, והגיע עד דוקטורט. במקביל הקים את "תיאטרון ארנה" (Arena) בסאן פאולו בשנת 1956, והוא רק בן 25. בתיאטרון ארנה היה המנהל האמנותי והבמאי.
המהפכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בואל, יליד ריו דה ז'ניירו, ביים מחזות קלאסיים עד 1964, אך במקביל הקים למעשה תיאטרון עממי, תיאטרון רחוב ותיאטרון מהפכני. הקמת המשטר הצבאי בברזיל ב 1964 ואכזריותו שבאה לידי ביטוי גם בשנת 1968 הביאו לסיום פעילותו של התיאטרון החברתי-פוליטי, "המסכן את החברה ומהפכני מדי" לדעת המשטר החדש. הוא נעצר על ידי המשטר הצבאי, והצליח לברוח מהכלא ולזכות במקלט מדיני בארגנטינה ובפריז. בהן המשיך בפעילותו האמנותית. בואל פרסם את ספרו הראשון בשנת 1971 בנושא הדיכוי בכלא. ולאחר מכן את ספרו השני ב 1973 "תיאטרון המדוכאים" שהפך להיות מושג, מותג וסוגה בתיאטרון. שיצא לאור, מאוחר יותר, בתרגומים לשפות שונות. הוא המשיך לעבוד באמריקה הלטינית בשנות ה-70 עם תאטרונו המחנך, ושיתף קהל רב, ולא הפסיק לכתוב את תפיסותיו לתיאטרון המעשי והמהפכני. לעיתים יונק תורתו מברכט לעיתים תוקף אותו. אין לבואל מורה דרך. הוא המורה דרך לאחרים הבאים ללמוד בסדנאותיו. בשנת 1981 ארגן את הפסטיבל הבינלאומי הראשון עבור "תיאטרון המדוכאים" בפריז. החל מאותה שנה שיטת עבודתו מבוקשות מאוד באירופה, ויש לו תלמידים רבים.
אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנות ה-70 ועד מותו, הופיע במדינות שונות בעולם, באירופה ובמיוחד בפריז. תאטרונו זכה להדים רבים, ותועד לא רק בספריו המרתקים והמהפכניים, אלא גם בתיאטרונו עצמו. אריאן מנושקין העריכה מאוד את פעילותו ואפשרה לו להופיע בתיאטרונה תיאטרון השמש בקרטאושרי דה ואן סאן, בפרברי מזרח פריז. בואל היה מבוקש מאוד וקהל צופים רב התקהל סביבו במשך שני עשורים לפחות. עיקר משימתו הייתה לשחרר את האדם מכבלי החברה ומכבלי עצמו.
התיאטרון הבלתי נראה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המרתק ביותר הוא התיאטרון "הבלתי-נראה" שלו. לדוגמה: שחקנים מתכנסים בסופרמרקט, ומתנהגים כמו כולם, על מנת שאיש לא יבחין בהם. זוג אחד מבין השחקנים מבליט התנהגות מוזרה, לאישה יש רצועה בידה, ו"בעלה" הולך לצידה כאשר צווארו לכוד ברצועה. הם מתהלכים בחנות ויתר השחקנים מתחילים לעורר מהומה סביבם, על מנת לעורר דיונים אין-סופיים, בנושא. תיאטרון בהתערבות קהל מאסיבית ביותר.
הג'וקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בואל בנה בעצמו את מערך התיאטרון שלו, ובאחת משיטותיו השתמש בדמות הג'וקר. לעיתים שיחק בעצמו את הדמות, בתיאטרונה של מנושקין. הג'וקר הוא שחקן שיכול לשחק את אחד התפקידים בהצגה, אך בעיקרון איננו לוקח חלק במערך הדמויות של ההצגה. בדרך כלל איננו מתערב בדמויות ובבנייתן, אלא רק בתקופת החזרות. תפקידו הוא להסיר את כל המרכיבים המאגיים שהיו קיימים עד בואל, לכאורה. לכן הוא שובר מסגרות. הוא יכול להפריע לסצנות, להיכנס אליהן, לתקשר עם הקהל, לראיין אנשים או דמויות, לעורר דיון, להעיר הערות, ולעשות כל מה שיהפוך את ההצגה לנגישה ורלוונטית מבחינה חינוכית ופוליטית, עבור קהילה מקומית, או סתם קהל מזדמן. הג'וקר הוא גם מנחה תרגילי תיאטרון, המאפשרים חימום קהל לפני ההצגות. הג'וקר מפסיק את ההצגה בקריאה: "עצור זו מאגיה", ומבקש מאנשים מן הקהל לעלות על הבמה ולשחק או להחליף שחקן, כדי להוכיח משהו, אמירה או עוצמה רגשית וכו'. אוריאל זוהר כתב מאמרים בכתב העת במה[1] ובעיתון על המשמר בשנת 1981 על אוגוסטו בואל ובעצם היה הראשון שפרסם את שמו בישראל. בשני המאמרים הוא מתאר בפירוט רב, שתיים מהצגותיו של בואל בהן השתתף, כצופה פעיל ומנתח את ספריו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אוריאל זוהר, עצור זו מאגיה, ב"חותם" מוסף על המשמר, מס. 103, עמ' 14-16, תל אביב (1981).
- חן אלון, תיאטרון מדוכאים מקוטב: המקרה הישראלי-פלסטיני, אוניברסיטת תל אביב (2013).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אוגוסטו בואל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- "תיאטרון המדוכאים" בריו דה ג'ניירו
- "קהל" - איזה עלבון (בעברית)
- אוגוסטו בואל ושיטתו- סיכום(הקישור אינו פעיל) (בעברית)
- אוגוסטו בואל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אוריאל זוהר, התיאטרון הקולקטיבי של אוגוסטו בואל, במה, רבעון לתיאטרון גיליון 144, עמ' 69-83, האוניברסיטה העברית (1997).