אה"מ וייג'ר (1739)
 | |
| היטרפות אה"מ "וייג'ר", ציור מאת צ'ארלס ברוקינג, 1744 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה |
אוניית סוחר חמושה (1734—1739) אוניית קו מדרגה שישית (1739—1741) |
| צי | הצי המלכותי הבריטי (1739—1741) |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} .svg){kind=small} |
| חברת ספנות | חברת הודו המזרחית הבריטית (1734–1739), בעלי האונייה: יוּ ריימונד[1] |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | Boxton, רות'רהיית'[1] |
| הושקה | 12 במרץ 1734[1] |
| תקופת הפעילות | 1734–1741 (כ־7 שנים) |
| אחריתה | טבעה |
| מיקום | חופי צ'ילי |
| מידות | |
| תפוסה | 551 טון |
| אורך | 37.5 מ' בגובה סיפון התותחים |
| רוחב | 9.8 מ' |
| עומק הספנה | 4.4 מ' |
| נתונים טכניים | |
| גודל הצוות | 160 איש |
| מספר תרנים | 3 |
| סוג המעטה | מעטה רוחבי שלם |
| אמצעי לחימה | |
| חימוש | 28 תותחים |
אוניית הוד מלכותו "וייג'ר" (באנגלית: HMS Wager) הייתה אונייה מדרגה שישית של הצי המלכותי הבריטי, נושאת 28 תותחים. היא הייתה במקורה אוניית סוחר חמושה של חברת הודו המזרחית הבריטית, ונרכשה על ידי הצי המלכותי ב-1739. האונייה הייתה חלק משייטת בפיקודו של קומודור ג'ורג' אנסון, ונטרפה ב-14 במאי 1741 אל חופה הדרומי של צ'ילה. טביעת האונייה התפרסמה בשל התלאות הרבות שפקדו את ניצוליה, שנותרו מבודדים באי בעיצומו של החורף בפטגוניה, ובמיוחד בשל המרד שפרץ בעקבות האסון.
שירותה בחברת הודו המזרחית הבריטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]"וייג'ר" הייתה אוניית הודו המזרחית, אוניית סוחר חמושה לסחר עם הודו, בבעלות יו ריימונד.[2] היא הייתה חמושה ב-30 תותחים להגנתה וצוותה מנה 98 איש.
היא הפליגה ב-13 בפברואר 1735 מהדאונס בפיקודו של קפטן צ'ארלס ריימונד, הגיעה אל מדרס ב-18 ביולי, ושבה לאנגליה דרך סנט הלנה ביולי 1736. את הפלגתה השנייה והאחרונה להודו בשירות החברה ערכה ב-1738. היא הפליגה דרך כף התקווה הטובה אל מדרס ובנגל, ושבה אל הדאונס ב-27 באוגוסט 1739.[3]
רכישתה על ידי הצי המלכותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האדמירליות רכשה את "וייג'ר" מידי מר יוּ ריימונד (Hugh Raymond) ב-21 בנובמבר 1739, הותירה את שמה המקורי, והיא דורגה כאונייה מדרגה שישית נושאת 28 תותחים.[2] היא נועדה להיות חלק מן השייטת בפיקודו של קומודור ג'ורג' אנסון שמשימתה תקיפת אינטרסים ספרדיים בחוף המערבי הפסיפי של דרום אמריקה. התפקיד שהוטל על "וייג'ר" היה לשאת אפסניה של רובים ואקדחים, כדורים ואבק שרפה לשימוש צוותי פשיטה על החופים. שם האונייה היה במקרה כשמו של אדמירל סר צ'ארלס וייג'ר, הלורד הראשון של האדמירליות באותו זמן ומיוזמי ההפלגה.
האונייה הוסבה לייעודה המלחמתי במספנת הצי המלכותי דפטפורד בין 23 בנובמבר 1739 ל-23 במאי 1740 בעלות של 7,096 ליש"ט, ונרשמה ב-22 באפריל 1740 כאונייה מדרגה שישית הנושאת 28 תותחים ולה צוות של 120 איש.[2]
הפלגת אנסון מסביב לעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]צי המשלוח של אנסון לאוקיינוס השקט באוגוסט 1740 כלל שש אוניות מלחמה ושתי אוניות משא, ובהן 1854 איש סך הכל. הפיקוד על "וייג'ר" נמסר לידי קפטן דנדי קיד (Dandy Kid), אך הלה נפטר עוד קודם שהגיעה האונייה לכף הורן; את מקומו מילא לפטננט דייוויד צ'יפ (Cheap), שהועלה לדרגת קפטן (בפועל). השייטת הקיפה את כף הורן בים סוער במיוחד ואוניותיה התפזרו. "וייג'ר" נותקה משאר האוניות ועשתה דרכה אל נקודת המפגש שנקבעה מראש למקרים שכאלה. לרוע המזל היא פנתה צפונה לפני שהתרחקה מספיק מערבה, ולכן התקרבה במזג האוויר הסוער אל חופה של צ'ילה של ימינו.
היטרפות האונייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-13 במאי 1741 ב-9:00 בבוקר יצא הנגר לחרטום לבדוק את חבלי התורן הקדמי; תוך כדי עבודתו נדמה היה לו שראה בחטף יבשה במערב. לפטננט ביינס שהיה לידו לא ראה דבר, והאירוע לא דווח. איש לא היה מודע לכך שהאונייה נכנסה למפרץ גדול שלא היה מסומן במפות. ב-2:00 בצהריים נראתה בבירור יבשה בכיוון מערב וצפון-מערב, והצוות הוזעק לכוון מפרשים ולסובב את האונייה לכוון דרום-מערב. תוך כדי כך נפל קפטן צ'יפ מגרם המדרגות של סיפון האחרה, נקע את כתפו והורד לתאו. מצבה הרעוע של האונייה מנע כל מאמץ להרחיקה מהמפרץ, וב-4:30 בבוקר שלמחרת היא נחבטה שוב ושוב אל הסלעים; לוח ההגה שלה נשבר והיא התמלאה במים, אך עדיין הוסיפה לצוף. אנשי צוות חולים ששכבו בבטן האונייה ולא יכלו לרדת מערסליהם - טבעו. הצוות הוסיף לנהוג את האונייה באמצעות המפרשים בלבד לכיוון היבשה, אך בשעות המאוחרות של הבוקר היא נתקעה שוב על סלעים, הפעם מבלי יכולת להיחלץ.
המקום בו עלתה "וייג'ר" על החוף נקרא לימים Wager Island, בנ"צ 47°40′43″S 75°02′57″W. אחדים מהמלחים פרצו אל מחסן השיכר והשתכרו, וכשהם חמושים ברובים ואקדחים החלו שודדים את הקצינים, מפשיטים אותם מבגדיהם ונאבקים זה בזה. כ-140 הנותרים, קצינים ומלחים, הורידו את סירות האונייה והגיעו בשלום לחוף. ביום שלמחרת, יום שישי 15 במאי, נבקעה האונייה באמצעיתה, ורבים מאנשי הצוות השיכורים שעדיין נמצאו בה טבעו.
מרד "וייג'ר"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצי המלכותי של שנת 1741 היה פיקודם של הקצינים בתוקף רק באונייה אליה הוצבו. אובדן האונייה משמעו היה גם אובדן סמכות פיקודית רשמית כלשהי. זאת ועוד, תשלום שכרם של המלחים הופסק ביום בו אבדה אונייתם. גורמים אלה, יחד עם התנאים האיומים והמאבקים האלימים בין הקצינים והמלחים, גרמו להתערערות המשמעת. הצוות נחלק לשתי קבוצות: 81 איש בהנהגתו של התותחן מר בלקלי ירדו לסירות מתוך כוונה לשוב לאנגליה דרך החוף המזרחי של דרום אמריקה, ו-20 איש נשארו על האי וייג'ר, וביניהם קפטן צ'יפ. לאחר למעלה מחמש שנות תלאות וייסורים שבו לאנגליה שישה איש מקבוצתו של בלקלי וארבעה מקבוצתו של קפטן צ'יפ.
טרופת האונייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר אובדן האונייה שיגרו הספרדים כמה משלחות כדי למשות את תותחיה ולקבוע "דריסת רגל" באזור. מפות ספרדיות מאמצע המאה השמונה-עשרה מראות את המיקום המקורב של טרופת האנייה, מהן עולה כי היה מוכר היטב באותו זמן לעילית המקומית.
בשלהי 2006 חיפשה "החברה לחקר מדעי" (Scientific Exploration Society) אחר האונייה הטרופה, ומצאה חלקים מגוף העץ (כמה צלעות ולוחות דופן) שתוארכו בבדיקת פחמן 14 לזמנה של "וייג'ר".[4] ב-2007 צללה לאתר "משלחת טרנס-פטגוניה" (Transpatagonia Expedition) וזיהתה שרידים נוספים.
אה"מ "וייג'ר" בסיפורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרומן "החוף הלא נודע" (The Unknown Shore) מאת פטריק או'בריאן, שראה אור ב-1959, מבוסס על עדויות הניצולים. אחד מאנשי צוותה של "וייג'ר" היה המידשיפמן ג'ון ביירון, לימים סגן-אדמירל בצי המלכותי וסבו של המשורר הנודע ג'ורג' ביירון. ספרו של או'בריאן מתבסס בעיקר על עדותו.[5]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Anon. An Affecting Narrative of the Unfortunate Voyage and Catastrophe of His Majesty's Ship Wager. London: J. Norwood, 1751.
- Bulkeley, John and John Cummins. A Voyage to the South-Seas in the Years 1740-1. London: Jacob Robinson, 1743. Second edition, with additions, London, 1757.
- Byron, John. Narrative of the Hon. John Byron; Being an Account of the Shipwreck of The Wager; and the Subsequent Adventures of Her Crew, 1768. Second edition, 1785.
- Campbell, Alexander. The sequel to Bulkeley and Cummins's voyage to the South-seas. London: W. Owen, 1747.
- Edwards, Philip. The Story of the Voyage: Sea-Narratives in Eighteenth-Century England. Cambridge, 2004, pp. 53–78.
- Hackman, Rowan (2001). Ships of the East India Company. Gravesend, Kent: World Ship Society.
- Kerr, Robert. A General History and Collection of Voyages and Travels, Arranged in Systematic Order, XVII. Edinburgh and London, 1824. Includes Byron's account, pp. 313–414 (327-428 of the pdf), and Bulkeley's, pp. 415–529 (429-543 of the pdf).
- Morris, Isaac, Narrative of the Dangers and Distresses which befel Isaac Morris and seven more of the crew. London: S. Birt, 1752.
- Fletcher, W. J., The Wreck of the Wager, Cornhill Magazine, New Series, volume 16 (January-June 1904), 394-411. O
- Pack, S. W. C. The Wager Mutiny. A. Redman, 1964.
- Somerville, Henry Boyle Townshend (1934). Commodore Anson's Voyage into the South Seas and Around the World. W. Heinemann.
- Grann, David (2023). The Wager: A Tale of Shipwreck, Mutiny and Murder. Doubleday.
- Winfield, Rif (2007). British Warships in the Age of Sail 1714–1792: Design, Construction, Careers and Fates. Seaforth Publishing.
