אה"מ בארפלור (1892)
 | |
| אה"מ בארפלור, 1895 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת סנטוריון |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
מספנת צ'טהאם  |
| תחילת הבנייה | 12 באוקטובר 1890 |
| הושקה | 10 באוגוסט 1892 |
| תקופת הפעילות | 22 ביוני 1894 – יוני 1909 (כ־15 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-12 ביולי 1910 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 10,805 טון |
| אורך | 119.1 מטר |
| רוחב | 21.3 מטר |
| שוקע | 7.82 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 17 קשרים |
| גודל הצוות | 606–620 איש |
| טווח שיוט | 9,690 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 9,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון | שריון עיקרי – 229–305 מ"מ, שריון סיפון – 51–64 מ"מ, מחיצות – 203 מ"מ, ברבטות – 127–229 מ"מ, צריחי תותחים – 152 מ"מ, קזמטים – 51–102 מ"מ, מגדל הניווט – 305 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 10 אינץ' (254 מ"מ), 10 תותחים 4.7 אינץ' (120 מ"מ), 8 תותחים 6 ליטראות (2.2 אינץ', 57 מ"מ), 12 תותחים 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)), 7 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
אה"מ בארפלור (באנגלית: HMS Barfleur) הייתה אוניית מערכה פרה-דרדנוט, האונייה השנייה בסדרת סנטוריון, שכללה שתי אוניות מערכה שנבנו עבור הצי המלכותי בשנות ה-90 של המאה ה-19. האוניות נועדו לשירות בחו"ל, והחליפו שריון כבד וחימוש רב עוצמה במהירות גבוהה וטווח ארוך כדי להתמודד עם הסיירות המשוריינות הזרות שנבנו אז כפושטות סחר ודורגו כאוניות מערכה מדרג ב'.
בארפלור שובצה לצי הים התיכון בשנת 1895 והשתתפה במצור על כרתים שהטילו המעצמות הגדולות לאחר שהחל מרד יווני בכרתים נגד השליטים העות'מאנים שלהם בפברואר 1897. היא הצטרפה לאוניית האחות שלה סנטוריון בתחנת סין בשנה שלאחר מכן. הפכה לאוניית הדגל של סגן מפקד התחנה. במהלך מרד הבוקסרים בשנת 1900, שתי האוניות תרמו פלוגות נחיתה כדי להשתתף בקרבות מבצרי טאקו ושל טיינטסין.
היא הייתה כבר מיושנת בגלל המהירויות הגוברות של הסיירות שהאונייה תוכננה להתגונן מפניהן, והיא הוצבה במילואים ב-1904, אם כי בארפלור השתתפה לעיתים קרובות בתמרוני הצי השנתיים. היא גם שימשה כאוניית דגל בצי העתודה במשך מספר שנים לפני שהאונייה נרשמה לפירוק ב-1909. לאחר שנמכרה לגרוטאות בשנה שלאחר מכן, בארפלור נתקעה מתחת לרציפים של גשר נדנדה בדרכה למגרש הגריטה, והכריחה אותו להישאר פתוח ולחסום את התנועה בזמן שהיא הייתה צריכה להשתחרר.
תכנון ותיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]סדרת סנטוריון תוכננה לעמוד בדרישת האדמירליות עבור אוניות המתאימות לשימוש כאוניות דגל בתחנות סין והפסיפיק, המסוגלות להביס את האוניות הזרות החזקות ביותר שצפויות להיתקל בהן. היה להן אורך כולל של 390 רגל 9 אינץ' (119.1 מטר) ואורך בין הניצבים של 360 רגל (109.7 מטר), ורוחב של 70 רגל (21.3 מטר). השוקע שלהן בתפוסה סטנדרטית היה 25 רגל 8 אינץ' (7.82 מטר) ו-26 רגל 9 אינץ' (8.2 מטר) במעמס מלא. הדחק האוניות היה 10,634 טונות ארוכות (10,805 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-11,200 טונות ארוכות (11,400 טונות) במעמס מלא. גופי הפלדה שלהם נעטפו בעץ ובנחושת כדי להפחית את הזיהום הביולוגי. הצוותים שלהם מנו 620 קצינים ומלחים ב-1895 ו-600 לאחר שנבנו מחדש בשנים הראשונות של המאה ה-20.
אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים בעלי שלושה צילינדרים, שכל אחד מהם הניע מדחף בודד, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי שמונה דוודים גליליים פחמיים. המנועים תוכננו להפיק סך של 9,000 כוחות סוס (6,700 קילוואט) שנועדו להעניק לאוניות מהירות של 17 קשרים (31 קמ"ש) בעת הפלגה עם שוקע סטנדרטי. המנועים התגלו כחזקים מעט מהצפוי ובארפלור הגיעה ל-17.1 קשרים (31.7 קמ"ש) מ-9,934 כוחות סוס (7,407 קילוואט) במהלך ניסויי הים שלה. בעת הפלגה עם שוקע מאולץ, היא הגיעה ל-18.51 קשרים (34.3 קמ"ש) מ-13,163 כוחות סוס (9,816 קילוואט) אם כי זה גרם לעיתים קרובות נזק לדוודים ונאסר רשמית. לאוניות הסדרה היה טווח של 5,230 מיילים ימיים (9,690 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש ושריון
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוניות הסדרה נשאו ארבעה תותחי 10 אינץ' (254 מ"מ)/32 קליבר Mk III של הסוללה הראשית שהורכבו בשני צריחים תאומים על גבי ברבטות עגולות, אחד מקדימה ואחד מאחור. החימוש המשני שלהם כלל עשרה תותחי ירי מהיר (QF) 4.7 אינץ' (120 מ"מ)/ 40 קליבר בצריחים בודדים. חצי תריסר מתותחים אלו היו מותקנים על הסיפון העליון, מוגנים במגני תותחים, ושאר התותחים הותקנו בקזמטים בצידי גוף האונייה. הגנה מפני סירות טורפדו ניתנה על ידי שמונה תותחי QF 6 פאונד (57 מילימטרים (2.2 אינץ')) ותריסר תותחי הוצ'קיס QF 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)). האוניות היו חמושות גם בשבעה צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (450 מ"מ), שניים בכל צד רוחב ואחד בירכתיים מעל המים ואחד בכל צד רוחב מתחת למים.
אוניות הסדרה היו מצוידות ברובן בשריון מורכב אם כי חלקים מסוימים יוצרו משריון הארווי משופר. חגורת השריון בקו המים הראשית שלהם נעה בעובי בין 9 ל-12 אינץ' (229 עד 305 מ"מ). הסיפון המשוריין מונח על החלק העליון של חגורת קו המים והורכב מ-2 אינץ' (51 מ"מ) של פלדה עדינה. מתחת לקו המים, הסיפון התחתון בגודל 2.5 אינץ' (64 מ"מ) השתרע מבסיסי ה-5 אינץ' (127 מ"מ) של הברבטים אל החרטום והירכתיים. עובי הברבטים היה 8 או 9 אינץ' (203 או 229 מ"מ) וצוותי התותחים היו מוגנים על ידי מכסה מנוע משוריין או בית תותח שהורכב מ-6 אינץ' מפלדת ניקל.
שינויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צמרות לחימה נוספו לסנטוריון בשנים 1896–1897 ומגני תותחים הוסרו מאותם תותחים שהותקנו בצמרות הלחימה בין 1897 ל-1899. בינואר 1902 החלה האונייה בשיפוץ שהחליף את תותחי ה-4.7 אינץ' שלה בתותחי 6 אינץ' ושדרג את ההגנה שלהם. כדי לסייע בפיצוי על המשקל הנוסף, כל צינורות הטורפדו מעל המים שלה הוסרו וכך גם הגשר האחורי. שלושת תותחי ה-3 פאונד הנותרים בצמרות הלחימה הוצבו מחדש במבנה העילי ומעל הברבטות והתורן הקדמי הוחלף בתורן איתותים. למרות האמצעים הללו חלה עלייה קלה במשקל שהפחיתה את מהירות האונייה בכ-0.25 קשר (0.5 קמ"ש). בשנת 1906 הוסרו כל שלושת תותחי ה-3 הפאונד הנותרים שלה והחלק העליון של התורן המרכזי שונה כעמדת בקרת אש.
בנייה וקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארפלור נקראה על שם קרב בארפלר ב-1692, והייתה הספינה השלישית בשם זה ששירתה בצי המלכותי. האונייה הונחה במספנת צ'טם ב-12 באוקטובר 1890 והושקה ב-10 באוגוסט 1892. היא הושלמה ביוני 1894 בעלות של 533,666 ליש"ט. בארפלור שובצה בעתודת הצי ב-22 ביוני והופעלה לזמן קצר ביולי להשתתף בתמרוני הצי השנתיים ביולי ואוגוסט, לפני שחזרה למילואים ב-1 בספטמבר.
בארפלור הופעלה מחדש ב-26 בפברואר 1895 לסיור בתפקיד עם צי הים התיכון ועזבה את אנגליה ב-19 במרץ 1895. האונייה הגיעה לגיברלטר ב-23 במרץ 1895 והחליפה את אוניית המערכה סנס פרייל. היא נשארה בגיברלטר כדי לעבוד, ואז המשיכה למלטה לשם הגיעה ב-27 ביולי 1895 כדי להתחיל את שירותה בים התיכון. היא הייתה האונייה הבריטית בתחנה בכרתים כאשר פרצה שם התקוממות יוונית נגד השלטון של האימפריה העות'מאנית בתחילת 1897, וב-6 בפברואר 1897 היא הנחיתה פלוגת נחיתה בקנדיה (כיום הרקליון) במהלך מהומה כדי להשיב את הסדר על כנו ולהביא נתינים בריטים לסיפון בארפלור למען ביטחונם. לאחר מכן היא הפכה לחלק מהשייטת הבינלאומית, כוח רב לאומי שהורכב תחילה מספינות של הצי האוסטרו-הונגרי, הצי הצרפתי, הצי הקיסרי הגרמני, הצי המלכותי האיטלקי, הצי הרוסי הקיסרי והצי המלכותי שהתערבו במרד להביא להפסקת הלחימה על ידי הפגזת מורדים בכרתים, העלאת מלחים ונחתים לחוף וחסימת כרתים ונמלים מרכזיים ביוון. ב-15 בפברואר 1897, בארפלור תרמה פלוגת נחיתה לכיבוש השייטת הבינלאומית את בירת כרתים, קאנאה (כיום חאניה).
בארפלור עזבה את מלטה למזרח הרחוק ב-6 בפברואר 1898 והגיעה לסינגפור ב-4 במרץ 1898. משם היא ליוותה את המשחתות פיים ווייטינג להונג קונג, שם הצטרפה לתחנת סין. ב-1 באוקטובר 1898 הפכה בארפלור לאוניית הדגל של סגן המפקד התחנה, אדמירל משנה צ'ארלס פיצ'רלד. ב-26 באוקטובר 1899 מונה קפטן סר ג'ורג' וורנדר למפקד האונייה. פיצ'ג'רלד הוחלף על ידי אדמירל משנה סר ג'יימס ברוס ב-23 בדצמבר 1899. במהלך מרד הבוקסרים, האונייה הנחיתה פלוגות נחיתה אשר חברו לכוחות אחרים בהסתערות על מבצרי טאקו ב-16–17 ביוני ובעזרת הקלות על המשלחות הזרות בטינטסין ב-13–14 ביולי 1900. קומנדר דייוויד ביטי, הרוזן הראשון ביטי (לורד הים הראשון לעתיד) שירת על סיפון בארפלור כאשר נפצע בטיינטסין במהלך פעולות על החוף. בספטמבר 1900, אוניית המערכה אה"מ אלביון החליפה את בארפלור כאוניית דגל והיא הפכה שוב לספינה פרטית. האונייה יצאה מהונג קונג ב-11 בנובמבר 1901 והגיעה לפלימות' ב-31 בדצמבר 1901.
ב-22 בינואר 1902, היא הושבתה במספנת דבונפורט כדי להתחיל בשיפוץ בפורטסמות' שכלל חימוש חלקי שנמשך עד מאי 1904, אז הוכנסה למילואים כי היא כבר הייתה מיושנת. בארפלור הופעלה מחדש באופן זמני ב-18 ביולי 1904 כדי להשתתף בתמרונים השנתיים של אותה שנה. במהלכם היא נפגעה קלות כשהתנגשה בטעות באוניית המערכה אה"מ קאנופוס במפרץ מאונט ב-5 באוגוסט 1904. לאחר סיומם, היא הושבתה שוב ב-8 בספטמבר 1904. ב-21 בפברואר 1905, הופעלה בארפלור להוציא צוות חדש לאוניית המערכה אה"מ ונג'נס, ואז לשרת בתחנת סין. שתי האוניות נפגשו בקולומבו, ציילון, ב-30 במרץ 1905, והצוות הישן של ונג'נס העביר את בארפלור בחזרה הביתה. האונייה הגיעה לפורטסמות' ב-7 במאי 1905 והושבתה שם יומיים לאחר מכן. ב-10 במאי 1905, בארפלור הופעלה מחדש עם צוות שלדי כדי לשמש כאוניית הדגל של אדמירל משנה, פלגת פורטסמות' של צי המילואים. ביוני 1905, היא לקחה 6 קצינים ו-105 מלחים של הפלגה הלונדונית של עתודת המתנדבים המלכותית של הצי המלכותי לשייט אימונים.
ב-28 בנובמבר 1905, היא העבירה את הצוות שלה לאוניית המערכה אה"מ דאנקן וקיבלה צוות שלדי חדש. היא שופצה בשנים 1905–1906 והשתתפה בתמרונים השנתיים ביוני 1906. בארפלור הופעלה מחדש לאותו שירות ב-20 בספטמבר 1906. כאשר צי המילואים נקלט בצי הבית החדש בסוף 1906, האונייה נותרה אוניית הדגל של פלגת פורטסמות'. אוניית המערכה אה"מ פרינס ג'ורג' החליפה אותה ב-4 במרץ 1907 ובארפלור הפכה לספינת האם של ספינות שירות מיוחדות בפלגת פורטסמות'. ספינות השירות המיוחדות הועברו לפלגה הרביעית, צי הבית, במרץ 1909 והיא הפסיקה את שירותה כספינת האם שלהם בחודש שלאחר מכן.
פירוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוני 1909, ברפלר נרשמה למכירה ונגררה לשרטון האם, שם עגנה בהמתנה לפירוק. היא נמכרה ב-12 ביולי 1910 תמורת 26,550 ליש"ט ל-C. Ewen, גלאזגו ונמכרה מחדש במהירות ל-Bolckow, Vaughan & Co. לגריטה במספנתם בדנסטון-און-טיין. לבארפלור היה מסע רב אירועים למגרש הגרוטאות, והיא עלתה על שרטון ב-3 באוגוסט 1910 בניוקאסל על הטיין בין גשר הסווינג וגשר הרמה הגבוה בזמן שנגררה במעלה נהר טיין. מכיוון שהיא לא התפנתה מהגשר המתנדנד, הוא לא יכול היה להיסגר והתנועה נחסמה עד שניתן היה לחתוך חלק מאביזרי הסיפון שלה. כמו כן דווח שהיא נגרטה בבלית'.
