אה"מ אמפרור אוף אינדיה
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | איירון דיוק |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
ויקרס  |
| הוזמנה | 1911 |
| תחילת הבנייה | 31 במאי 1912 |
| הושקה | 27 בנובמבר 1913 |
| תקופת הפעילות | 10 בנובמבר 1914 – 1931 (כ־16 שנים) |
| אחריתה | נגרטה ב-1932 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 25,000 טון, מקסימלי: 29,560 טון |
| אורך | 189.81 מטר |
| רוחב | 27.4 מטר |
| שוקע | 8.99 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 21.25 קשרים |
| גודל הצוות | 995–1,022 איש |
| טווח שיוט | 14,446 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 18 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 29,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
שריון עיקרי – 305 מ"מ שריון סיפון – 64 מ"מ צריחי תותחים – 279 מ"מ ברבטות – 254 מ"מ |
| חימוש |
10 תותחי Mk V BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ)/45 קליבר 12 תותחי Mk VII 6 אינץ' (152 מ"מ)/45 קליבר 2 תותחי נ"מ QF 3 אינץ' (76 מ"מ) 4 תותחי 3 פאונד (47 מ"מ (1.9 אינץ')) 4 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אה"מ אמפרור אוף אינדיה הייתה אוניית מערכה הרביעית מסדרת איירון דיוק של הצי המלכותי. במקור היא הייתה אמורה לקבל את השם דלהי, אך שמה שונה לפני שהושלמה, כדי לכבד את המלך ג'ורג' החמישי, שהיה גם קיסר הודו באותה תקופה. שדרית האונייה הונחה ב-31 במאי 1912 במספנת ויקרס, והיא הושקה ב-27 בנובמבר 1913. האונייה המוגמרת נכנסה לשירות שנה לאחר מכן בנובמבר 1914, זמן קצר לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה. האוניות היו בעצם חזרה על סדרת קינג ג'ורג' החמישי; הם שמרו על אותם עשרה תותחי 13.5 אינץ' (34.3 ס"מ) בחמישה צריחי תותחים תאומים על קו האמצע. עם זאת, לאוניות מהסדרה הזו היה שריון משופר וחימוש משני חזק יותר של תותחי 6 אינץ' במקום תותחי 4 אינץ' שהותקנו על האוניות הקודמות. האונייה הייתה מסוגלת למהירות מרבית של 21.25 קשרים (39 קמ"ש), והיה לה חגורת שריון בעובי 12 אינץ' (305 מילימטרים).
עם כניסתה לשירות, הצטרפה אמפרור אוף אינדיה לשייטת אוניות המערכה הרביעית של הצי הגדול, שבסיסה בסקפה פלו. היא השתתפה בגיחות רבות לצפון הים הצפוני כדי לאכוף את המצור על גרמניה, יחד עם אימונים תכופים ותרגילי ירי. אמפרור אוף אינדיה הייתה במעגן לשיפוץ בסוף מאי 1916, ולכן היא לא הייתה זמינה בקרב יוטלנד. הסכנה המוגברת מצוללות הביאה הן את הצי הגדול והן את צי הים הפתוח הגרמני לנקוט באסטרטגיות זהירות יותר לאחר יוטלנד, מה שהוביל למלחמה פחות עמוסה באירועים.
לאחר המלחמה נשלחה אמפרור אוף אינדיה לצי הים התיכון, שם היא הייתה מעורבת בהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה בים השחור בין השנים 1919–1921. היא נשארה בים התיכון עד 1926, אז הועברה לצי האטלנטי. הסכם הצי של לונדון משנת 1930 הורה לפרק את אמפרור אוף אינדיה ושלוש האוניות האחיות שלה. ב-1931, היא ומרלבורו עברו סדרה של ניסויי נשק שהוכיחו את עצמם כמועילים מאוד עבור תכנונים עתידיים של אוניות מערכה בריטיות. אמפרור אוף אינדיה נמכרה בסופו של דבר לגרוטאות בפברואר 1932, ונגרטה זמן קצר לאחר מכן.
תכנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארבע אוניות המערכה מסדרת איירון דיוק הוזמנו בתוכנית הבנייה של 1911, והיוו שיפור מצטבר לעומת אוניות המערכה מסדרת המלך ג'ורג' החמישי הקודמת. השינוי העיקרי בין שני התכנונים היה החלפת סוללה משנית כבדה יותר בכלים החדשים יותר. אורך האונייה היה 622 רגל 9 אינץ' (190 מטרים), רוחבה היה 90 רגל (27 מטרים) ושוקע ממוצע של 29 רגל 6 אינץ' (9 מטרים). היא הייתה בעלת הדחק של 25,000 טונות ארוכות (25,401 טונות) כפי שתוכנן ועד 29,560 טונות ארוכות (30,034 טונות) בעומס מלא. מערכת ההנעה שלה כללה ארבע טורבינות קיטור של פארסונס, עם קיטור שסופק על ידי שמונה עשר דוודי Babcock & Wilcox. המנועים דורגו ב-29,000 כוחות סוס (21,625 קילוואט) והפיקו מהירות מרבית של 21.25 קשרים (39 קמ"ש). רדיוס השיוט שלה היה 7,800 מיילים ימיים (14,446 ק"מ) בשיט חסכוני יותר ב-10 קשרים (19 קמ"ש). על האונייה היה צוות של 995 קצינים ומלחים, אם כי בזמן מלחמה זה גדל עד ל-1,022.
אמפרור אוף אינדיה הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ) Mk V מותקנים בחמישה צריחי תותחים תאומים. הם היו מסודרים בשני זוגות אחד מעל השני, אחד מקדימה ואחד מאחורה; הצריח החמישי היה ממוקם באמצע האונייה, בין הארובות למבנה העילי האחורי. הגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו סופקה על ידי סוללה משנית של שנים עשר תותחי BL 6 אינץ' Mk VII. האונייה צוידה גם בזוג תותחי QF 3 אינץ' 20 cwt נ"מ וארבעה תותחי 47 מילימטרים (2 אינץ') 3 פאונד. כפי שהיה אופייני לאניות מערכה של התקופה, היא צוידה בארבע צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מילימטרים) שקועים בצד הדופן.
האונייה הייתה מוגנת על ידי חגורת שריון ראשית בת 12 אינץ' (305 מילימטרים) מעל מחסני התחמושת וחדרי המנועים והדודים של הספינה, והצטמצמה ל-4 אינץ' (102 מילימטרים) לכיוון החרטום והירכתיים. הסיפון שלה היה מוגן עם חגורת שריון בעובי 2.5 אינץ' (64 מילימטרים) בחלק המרכזי של הספינה, שהצטמצם ל-1 אינץ (25 מילימטרים) בקצוות. מיגון צריחי הסוללות העיקריים היו בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים), והצריחים נתמכו בשריון בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים).
היסטוריית שירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של אמפרור אוף אינדיה הונחה במספנת ויקרס ב-31 במאי 1912, ובמקור נקראה דלהי. היא הושקה ב-27 בנובמבר 1913 תחת השם אמפרור אוף אינדיה. האונייה נכנסה לשירות בצי הגדול של הצי המלכותי תחת אדמירל ג'ון ג'ליקו בנובמבר 1914 לניסויים ימיים, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בחודש שלאחר מכן היא שובצה בשייטת אוניות המערכה הרביעית כאוניית הדגל של הפלגה השנייה, שם שירתה בשנתיים הראשונות של המלחמה. ב-1 בדצמבר, אמפרור אוף אינדיה ואחותה בנבואו הגיעו לשייטת הרביעית כדי להתחיל בניסויים, לפני שהוכרזו כשירות לשירות עם הצי ב-10 בדצמבר. במהלך תקופה זו, תותחי ה-6 אינץ' האחוריים ביותר הוסרו מארבע האוניות של סדרת איירון דיוק והקזמטים שלהם נאטמו, מכיוון שהם היו נמוכים מדי בגוף האונייה ואיפשרו למים להיכנס ללא הרף לאונייה.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתאריכים 23 – 24 בדצמבר, השייטות השנייה והרביעית ערכו אימון ירי מצפון להברידיים. למחרת, כל הצי התייצב לפעולה בים הצפוני, שהסתיימה ב-27 בדצמבר; זה היה הגיחה הראשונה של אמפרור אוף אינדיה. אמפרור אוף אינדיה ושאר הצי ערכו תרגילי ירי במהלך 10–13 בינואר 1915 ממערב לאורקני ושטלנד. בערב 23 בינואר הפליג עיקר הצי הגדול לתמיכה בצי הקרב של ביטי, אך שאר הצי לא התערב בקרב שרטון דוגר למחרת. ב-7–10 במרץ 1915, ערך הצי הגדול סריקה בצפון הים הצפוני, במהלכו ביצע תמרוני אימונים. שייט נוסף כזה התקיים במהלך 16–19 במרץ. ב-11 באפריל ערך הצי הגדול סיור במרכז הים הצפוני וחזר לנמל ב-14 באפריל; סיור נוסף באזור התקיים ב-17–19 באפריל, ואחריו תרגילי ירי מול שטלנד ב-20–21 באפריל.
הצי הגדול ביצע סריקה במרכז הים הצפוני במהלך 17–19 במאי מבלי להיתקל בכלי שיט גרמניים. סיור נוסף הגיע בעקבותיו במהלך 29–31 במאי; גם הוא היה ללא אירועים. הצי ערך אימוני ירי באמצע יוני. במהלך 2–5 בספטמבר יצא הצי לשייט נוסף בקצה הצפוני של הים הצפוני וערך תרגילי ירי. במהלך שאר החודש, הצי הגדול ערך אימונים רבים. ב-13 באוקטובר, רוב הצי ביצע סריקה לים הצפוני, וחזר לנמל ב-15 באוקטובר. במהלך 2–5 בנובמבר, השתתפה בנבואו במבצע אימון צי ממערב לאורקני. הפלגה נוספת כזו התקיימה במהלך 1–4 בדצמבר.
השגרה האופיינית של תרגילי ירי ותרגילי שייטת התרחשה בינואר 1916. הצי יצא לשייט בים הצפוני ב-26 בפברואר; ג'ליקו התכוון להשתמש בכוח הארוויץ' כדי לטהר את מפרץ הלגולנד, אך מזג אוויר גרוע מנע פעולות בדרום הים הצפוני. כתוצאה מכך, הפעילות הוגבלה לקצה הצפוני של הים. בליל 25 במרץ הפליגו בנבואו ושאר הצי מסקפה פלו, כדי לתמוך בצי הקרב ובכוחות קלים אחרים שפשטו על בסיס הצפלין הגרמני בטונדרן. כשהצי הגדול התקרב לאזור ב-26 במרץ, הכוחות הבריטיים והגרמנים כבר ניתקו מגע וסערה קשה איימה על כלי השיט הקלים. איירון דיוק, אוניית הדגל של הצי, הנחתה את המשחתות בחזרה לסקפה פלו בזמן שאמפרור אוף אינדיה ושאר הצי פרשו באופן עצמאי.
ב-21 באפריל, הצי הגדול ערך מפגן מול שונית הורנס כדי להסיח את דעתם של הגרמנים, בזמן שהצי הרוסי שיקם את שדות המוקשים ההגנתיים שלו בים הבלטי. הצי חזר לסקפה פלו ב-24 באפריל ותדלק, לפני שהמשיך דרומה בתגובה לדיווחים מודיעיניים לפיהם הגרמנים עומדים לפתוח בפשיטה על לואוסטופט. הצי הגדול לא הגיע לאזור אלא לאחר נסיגת הגרמנים. במהלך 2–4 במאי, הצי ערך מפגן נוסף מול שונית הורנס כדי לשמור על תשומת הלב הגרמנית ממוקדת בים הצפוני. אמפרור אוף אינדיה לא הייתה זמינה לפעולה במהלך קרב יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני, מכיוון שהיא הייתה במעגן לשיפוץ. לאחר קרב יוטלנד, היא הועברה לשייטת אוניות המערכה הראשונה, שם שימשה שוב כאוניית הדגל של הפלגה השנייה. היא נשארה בשייטת הראשונה למשך שארית המלחמה.
ב-18 באוגוסט שוב יצאו הגרמנים לפעולה, הפעם כדי להפגיז את סנדרלנד; שר קיווה למשוך את מטוסי הקרב של ביטי ולהשמיד אותם. מודיעין האותות הבריטי פיענח שידורים אלחוטיים גרמניים, מה שאפשר לג'ליקו מספיק זמן לפרוס את הצי הגדול בניסיון להשתתף בקרב מכריע. עם זאת, שני הצדדים נסוגו לאחר שצוללות יריביהם גרמו אבדות בפעולה של 19 באוגוסט 1916: הסיירות הבריטיות נוטינגהאם ופאלמות' הוטבעו על ידי צוללות גרמניות, ואוניית המערכה הגרמנית SMS וסטפאלן ניזוקה מהצוללת הבריטית E23. לאחר שחזר לנמל, הוציא ג'ליקו צו שאוסר על סיכון הצי בחציו הדרומי של הים הצפוני בשל הסיכון המכריע ממוקשים וצוללות, אלא אם כן הסיכויים להביס את צי הים הפתוח בהתערבות מכרעת היו גבוהים. מאוחר יותר באותה שנה, אמפרור אוף אינדיה צוידה בציוד לטיפול בבלון פורח. בעקבות החקירה על קרב יוטלנד, הצי המלכותי קבע כי הגנת הסיפון אינה מספקת בכל אוניות הראשה שלו; כתוצאה מכך, התווספו לאמפרור אוף אינדיה 100 טונה מטרית (98 טונות ארוכות; 110 טון קצר) של שריון מעל המחסנים בין אוקטובר לדצמבר 1916.
סדרה של שינויים קלים בוצעו באמפרור אוף אינדיה במהלך 1917 ו-1918; אלה כללו התקנת זרקורים גדולים יותר ונוספים לשיפור יכולות קרב הלילה והתקנה של מדי טווח שנועדו להקשות על הערכת הטווח של תותחי האויב. הם הוסרו מאוחר יותר ב-1918, והוקמו סיפוני טיסה על צריחי "B" ו-"Q". בסוף 1917 החלו הגרמנים להשתמש במשחתות ובסיירות קלות כדי לפשוט על השיירות הבריטיות לנורווגיה; זה אילץ את הבריטים לפרוס אוניות ראשה כדי להגן על השיירות. ב-23 באפריל 1918, הצי הגרמני התייצב בניסיון ללכוד את אחת השייטות הבריטיות המבודדות, למרות שהשיירה כבר עברה בשלום. הצי הגדול התייצב מאוחר מדי למחרת כדי לתפוס את הגרמנים הנסוגים, למרות שסיירת המערכה SMS מולטקה טורפדה וניזוקה קשות על ידי הצוללת אה"מ E42.
אחר כניעת גרמניה בנובמבר 1918, רוב צי הים הפתוח, בפיקודו של קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, נכלא בבסיס הצי הבריטי בסקפה פלו. לפני יציאת הצי הגרמני הבהיר אדמירל אדולף פון טרוטה לפון רויטר כי אינו יכול לאפשר לבעלות הברית לתפוס את הספינות, בשום תנאי. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית קארדיף, שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שאמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. המשט האדיר כלל כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהוליד את הסכם ורסאי. פון רויטר האמין שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני, שהיה המועד האחרון לחתימה של גרמניה על הסכם השלום. מבלי שידע שהמועד האחרון הוארך עד 23 ביוני, הורה רויטר להטביע את הספינות. בבוקר 21 ביוני יצא הצי הבריטי מסקפה פלו לביצוע תרגילי אימון, ובשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לאניותיו.
קריירה לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1919, אמפרור אוף אינדיה שובצה בצי הים התיכון, כחלק משייטת אוניות המערכה הרביעית, יחד עם שלוש אחיותיה ושתי אוניות מערכה מסדרת קינג ג'ורג' החמישי. בתקופה זו שירתה בים השחור במהלך התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה כדי לתמוך בלבנים נגד הבולשביקים האדומים. אדמירל אדוארד הובארט סימור, מפקד הכוחות הבריטיים בים השחור, הניף את דגלו על סיפון האונייה ב-14 באפריל. האונייה הפגיזה ב-5 במאי 1919 ומאוחר יותר חיילים בולשביקים מחוץ לתאודוסיה, כדי לשבש את פעילותה של מסילת ברזל המשמשת לאספקת ההסתערות הבולשביקית על הנמל. ב-26 במרץ 1920, אמפרור אוף אינדיה סיפקה תמיכה בירי לכוחות הרוסים הלבנים המתפנים מחוץ לנובורוסייסק, יחד עם הסיירת המשוריינת הצרפתית Waldeck-Rousseau. זמן קצר לאחר מכן, אמפרור אוף אינדיה נתקלה באש מרכבת משוריינת, מה שהניע את האונייה לעזוב את הנמל, לכיוון תאודוסיה. האונייה הייתה מעורבת גם בתצפית על מלחמת יוון–טורקיה בשנים 1919–1922; זה כלל עצירות בנמלים של מיטילן וסמירנה.
היא חזרה לבריטניה לשיפוץ בשנת 1922, במהלכו הותקנו מדדי טווח חדשים עם בסיס ארוך על צריח "X". לאחר מכן היא שירתה תקופה נוספת בצי הים התיכון שנמשכה עד 1926. בתקופה זו השתתפה בהפגנה בסמירנה נגד דרישות טורקיה שספינות מלחמה זרות יעזבו את הנמל. לאחר מכן היא הועברה לצי האטלנטי, שם שירתה עד 1930. במאי 1926 נערכו בדיקות יציבות עם האונייה; אלה סיפקו את הבסיס להצעה משנת 1927 של מנהל הבנייה הימית להוסיף בליטות נגד טורפדו לארבע האוניות מסדרת איירון דיוק. ההצעה נשלחה למועצה לבדיקה, אך חששות לגבי הערך הנוסף של האוניות, שהיו אמורות להיות מוחלפות בשנים 1931–1932 על פי תנאי הסכם הצי של וושינגטון, ועלות השיפוץ הביאו את המועצה לבטל את המהלך. ביולי – ספטמבר 1927 עברה האונייה שיפוץ בדבונפורט. היא שירתה כאוניית הדגל של השייטת מיוני 1929 עד ינואר 1931, כאשר היא הוחלפה על ידי מרלבורו.
על פי תנאי האמנה הימית של לונדון משנת 1930, ארבע האוניות מסדרת איירון דיוק היו אמורות להיגרט או להתפרז מנשקן; אמפרור אוף אינדיה הייתה אמורה לצאת משירות ב-1931 ולהיגרט. האונייה סיפקה שירות אחד אחרון לצי בכך ששימשה כיעד ירי, יחד עם מרלבורו. הניסויים כללו ירי חימוש משחתת לעבר הסיפונים העליונים מטווח קרוב כדי לבחון את יעילותם בקרב לילה מדומה, פגיעה ישירה מפגזים בקוטר 13.5 אינץ', התקפות אוויריות וניסויים עם אטימות הרשף במחסני התחמושת. המבחנים העיקריים לאמפרור אוף אינדיה התקיימו ביוני ליד בוגנור רג'יס. היא עזבה את פורטסמות' ב-6 ביוני ועלתה על שרטון בשרטון אוורס. מאמצי החילוץ התבררו כחסרי תועלת, ולכן הצי החליט לערוך שם את מבחני הירי. הבדיקות נערכו ב-10–11 ביוני, עם אחותה איירון דיוק, שפגעה באמפרור אוף אינדיה עם 12 פגזים בקוטר 13.5 אינץ' במהלך שני ימי הניסויים. מטח הפגזים הראשון נורה מטווח של 12,000 יארד (11,000 מטר) ואילו ביום השני הוגדל הטווח ל-18,000 יארד (16,000 מטר). היא הוצפה מחדש מאוחר יותר ונמכרה לגרוטאות לחברת הפירוק של אלואה ב-6 בפברואר 1932. היא הגיעה לרוזית' לגריטה ב-16 בפברואר.
הניסויים סיפקו ניסיון רב ערך ששולב בסדרות קינג ג'ורג' החמישי ולאיון וב-ואנגארד. חשיבות מיוחדת הייתה לפגז שפגע באמפרור אוף אינדיה בקצה התחתון של החגורה הראשית, שחדר לאחד מחדרי הדוודים, שם הוא גרם לנזק אדיר. זה הראה שעומק חגורת השריון הבריטית הייתה רדודה מדי, מה שהשפיע על עיצוב סדרת קינג ג'ורג' החמישי. בנוסף, הניסויים עם אמפרור אוף אינדיה ומרלבורו הדגישו את החולשות של שריון הסיפון של תכנונים של אוניות מערכה בריטיות, במיוחד על מחסני התחמושת, ועל אוניות המערכה האחרות של מלחמת העולם הראשונה שהמשיכו בשירות הותקן שריון נוסף במודרניזציות הבאות בשנות ה-30.
